קול של תקווה

יש אנשים שנכנסים לחיינו לתקופה מסוימת, ויש כאלה שמשאירים בנו חותם שנשאר לכל החיים.

כדי להכיר באמת את שרונה שמוניס הראל ז"ל, בחרנו לצאת למסע בין תחנות שונות בחייה, דרך עיניהן של שלוש נשים שהיו קרובות אליה, כל אחת בתקופה אחרת.

שלוש חברות, שלושה פרקי זמן, שלוש נקודות מבט על אישה אחת.

ננסה להרכיב יחד את הפסיפס האנושי של שרונה: מי היא הייתה מעבר ליום הנורא שבו נקטפו חייה?

מה אפיין אותה, מה הצחיק אותה, מה ריגש אותה, איך הייתה כחברה, ומה היה בה שכל כך קשה לשכוח?

כי שרונה היא הרבה יותר מסיפור מותה. היא עולם שלם של קשרים, חוויות, רגעים ואהבה.

והפעם, דרך הזיכרונות של החברות שלה, ננסה להחזיר אלינו עוד קצת ממי שהייתה.

שרונה שמוניס הראל ז"ל – האישה שמאחורי הזיכרון.

סנדרה, לירז ומורן, החברות הקרובות,

זהו המסע שלהן

קישור לאינסטגרם - קול של תקווה

https://www.instagram.com/buli_voice_of_hope?igsh=OXg5ZnIyZ2lzeHU0

בפרק הנוכחי אני מארחת את אלמה ואלה,

אלמה היא הבת של שרונה, בת תשע וחצי.

אלמה איבדה את אמה שרונה בעודה בת שש וחצי בלבד באותה שבת ארורה.

אלה שמוניס היא אמא של שרונה וסבתא של אלמה.

בשיחה רגישה אני פונה לכל אחת בנפרד ואוספת מהן פיסות מידע כיצד רוקמים חיים מחדש לצד החוסר.

אלמה ואלה,

זהו המסע שלהן

קישור לעמוד האינסטגרם - קול של תקווה

https://www.instagram.com/buli_voice_of_hope?igsh=OXg5ZnIyZ2lzeHU0

דניאל ועינב היו נערות כשנפגשו לראשונה, בסטודיו של לילך פרידמן לריקוד.

השניים מיד זיהו אחת את השנייה ושם החלה לה חברות מופלאה שנמשכה אל תוך הבגרות, מאימונים בסטודיו לתחרויות, ריקוד ובילויים, זוגיות ואמהות השתיים היו בילתי נפרדות.

תמיד חולקות רגעים יחדיו, גם בשוני שהיה בניהן הן חבקו אחת את אהבות השנייה ואיפשרו מרחב בטוח לביטוי, הגשמה והמון אהבה.

עד אותו בוקר ארור שהכל השתנה.

דניאל בשיחה אמיתית משתפת על געגוע, כאב וחוסר שלא מתמלא.

דניאל שטיינקלפר לוי,

זהו המסע שלה.

קישור לאינסטגרם - קול של תקווה

https://www.instagram.com/buli_voice_of_hope?igsh=OXg5ZnIyZ2lzeHU0

בפרק הנוכחי אני מארחת את פנינה אלקיים, אימה של עינב אלקיים לוי זיכרונה לברכה.

הרוח, האור והחותם שהותירה עינב בעולם, ממשיכים לפעום בכל מי שהכיר אותה. בשיחה גלויה ומרגשת, פנינה חולקת איתנו את הזיכרונות, את הגעגוע שאין לו סוף, ובעיקר את הבחירה להמשיך ולצמוח מתוך הכאב, לנשור מילים של כוח ולהציב את הפנים כלפי האור.

​זהו פרק על אהבת אם שאינה תלויה בזמן, על זיכרון שהופך למצפן, ועל היכולת למצוא קול של תקווה גם ברגעים החשוכים ביותר.

​שבו איתנו, פתחו את הלב והקשיבו.

פנינה אלקיים,

זהו המסע שלה.

קישור לאינסטגרם - קול של תקווה

https://www.instagram.com/buli_voice_of_hope?igsh=OXg5ZnIyZ2lzeHU0

בוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת.

עם שחר רחבת הריקודים של פסטיבל הנובה עדין מלאה מבלים, 

השעון מכה, 6:29 בבוקר,

תחילת מתקפת חמאס, פסטיבל נובה במהרה הפך לזירת טבח.

מאות מחבלים חדרו לאזור, 364 מבלים נרצחו, 44 נוספים נחטפו לעזה.

הטבח נמשך במשך שעות.

בין המבלים היו חמש נשים צעירות.

כל אחת מהן נשאה בתוכה עולם שלם, חלומות, אהבות, חברות, משפחה, צחוק ותשוקה לחיים.

כולן היו חלק מהסטודיו של לילך פרידמן לתנועה ומחול, 

שם, דרך המוזיקה והתנועה, הריקוד הפך לחלק מהן.

הן הגיעו לפסטיבל הנובה מתוך רצון לעשות את מה שאהבו כל כך לרקוד, לחגוג, להרגיש חופש.

אבל הבוקר הזה נגדע באימה, חמש הרקדניות לא חזרו ממנו.

״ריקוד אחרון״

הינו סיפורן של חמש נשים שנרצחו בזמן מתקפת הטרור בפסטיבל הנובה

זו לא סדרה על איך הסתיימו חייהן, אלא איך הם נראו לפני כן.

דרך הזיכרונות של מי שאהבו אותן, דרך המוזיקה, התמונות, הריקוד והסיפורים, אנחנו חוזרים אל הילדות שלהן, אל הנשים שהפכו להיות, ואל החלומות ושאיפות שנשארו מאחור.

הן לא היו רק חמש שמות ברשימת הנרצחים.

הן היו חמש נשמות שאהבו, שמחו וחבקו עולם

מאחוריהן חמש משפחות שממשיכות לשאת אותן איתם.

וסטודיו לריקוד אחד שרוקד למענן. 

זהו סיפור על זיכרון, על אהבה ועל ריקוד שלא באמת נגמר.

״ריקוד אחרון״. 

זיכרון אמת. 

נשמות שלא יישכחו.

הפרק הנוכחי אני מארחת את אור לוי,

עינב הייתה בת זוגו לחיים של אור ואמא לאלמוג.

אור לוקח אותנו אל המקום שאחרי האסון, אל הגעגוע, אל החלל שעינב הותירה, אל הזיכרונות שמחזיקים אותה בחיים, ואל הניסיון לגדל ילד כשהאמא אינה נוכחת. 

זו שיחה על אהבה שנותרה ונישאת בליבו של אור, על הורות שממשיכה גם כשהלב שבור, על אדם שמנסה למצוא דרך קדימה, מבלי להשאיר את מי שאיבד, מאחור.

זה אור לוי, של עינב.

האישה שאהב, האמא של ילדו, והגעגוע שאין לו סוף.

אור לוי, זהו המסע שלו

https://www.instagram.com/buli_voice_of_hope?igsh=OXg5ZnIyZ2lzeHU0

בפרק ב אני וקרינה גולשות לחזרה מהשבי, המפגש עם תום, בנה שנותר בארץ.

השיקום שהחל בצל מאבק להשבת גופתו של רונן משבי חמאס.

שיחה על התחושות של אם שמתמודדת בעצמה עם טראומה מורכבת ועדין מנסה לאסוף עצמה עבור ילדיה שנפגעו אף הם בעודה מעבדת שיתכן ולא תזכה לפגוש את בעלה, רונן חי.

נגלול לרונן, האיש, הבעל, החבר והאב, הבדיחות הפנימיות של קרינה ורונן עד לתחביבים הקטנים שרונן אסף עבור עצמו.

והחיים שנרקמו ללא רונן ההבנה שהחיים ממשכים וכיצד רוקמים אותם מנקודה זו.

חלק ב

קרינה אנגל

זהו המסע שלה.

קישור לעמוד האינסטגרם - קול של תקווה

https://www.instagram.com/buli_voice_of_hope?igsh=OXg5ZnIyZ2lzeHU0

קרינה אנגל,

עבור קרינה, ה 7 באוקטובר סימן התחלה חדשה, היא סיימה את הלוחמה במלחמת הסרטן, חגגה את שמחת תורה ורק רצתה שבת של רוגע לפני שהיא מתחילה בחייה מחדש. 

ואכן בבוקר ה 7 באוקטובר חיים חדשים החלו אך אחרים ממה שהיה מצופה. 

קיבוץ ניר עוז, מקום שעבור קרינה הוא בית, משם היא נלקחה אל תוך מציאות שאי אפשר באמת לדמיין, חטיפה, שבי, אלימות, ניסיון לפגוע בה מינית, והפרדה מילדיה , טום, מיקה ויובל.

ובתוך כל זה, היה גם רונן, בעלה.

האדם שאיתו בחרה לבנות חיים. גם הוא נחטף,ונרצח.

קרינה נאלצה להתמודד עם הידיעה שבעלה נרצח באכזריות בעודו מנסה לשמור על משפחתו, על ביתו. 

מתוך השיח עם קרינה אני שומעת גם צליל נגדי, כזה שבוחר לדבר על מה שקיים, על אהבה, זיכרונות, דור המשך, על האפשרות, אולי לא לשכוח את הכאב, אלא ללמוד לחיות לצידו, למצוא בתוכו משמעות, ולבחור בחיים.

בפרק הנוכחי לא ננסה לייפות את מה שקרה למשפחת אנגל, לא נעקוף את המקומות הקשים ולא נחפש בהם תשובות פשוטות.

ננסה להכיר את האישה שאהבה גבר, שלחמה למען ילדיה, למען ביתה וחייה, נכיר את קרינה, את רונן, את המשפחה, את החיים שהיו ואת החיים שהיא בונה עכשיו.

קרינה אנגל,

זהו המסע שלה.

https://www.instagram.com/buli_voice_of_hope?igsh=OXg5ZnIyZ2lzeHU0

היום ב״קול של תקווה״ אנחנו נכנסים אל מאחורי הקלעים של המאבק הזה.

אל הסיפור של October 7 Justice Without Borders — אוקטובר 7, צדק ללא גבולות — מיזם שהוקם מתוך ההבנה שהמאבק על הצדק לא יכול להיעצר בגבול אחד.

נדבר על מה המשמעות של לייצג נפגעים ומשפחות בזירה הבינלאומית, על האתגרים המשפטיים שנוצרו בעקבות פשעי 7 באוקטובר, על איסוף הראיות, על האחריות של מי שביצעו את הפשעים — וגם על השאלה הגדולה יותר:

האם אפשר להביא צדק אמיתי, גם כשעברו כמעט שלוש שנים מאז אותו בוקר?

והפעם, מעבר למשפט ולחוק, אני רוצה להכיר גם את האנשים שמאחורי המאבק.

את המחיר האישי של הבחירה לא לוותר.

את הרגע שבו הופכים כאב למשימה.

ואת האמונה שאולי, בסופו של דבר, הצדק יכול לחצות גבולות.

זהו פרק על קורבנות שראויים שיישמע קולם.

על אנשים שבחרו להיות הקול הזה.

ועל מאבק שלא מוכן להסתיים עד שתהיה תשובה.

Website: 

https://www.october7justice.org

My email:

[email protected] 

Links to our social platforms:

Instagram :

https://www.instagram.com/october7justice?igsh=MTJrMGppOTZ3ZGZtOQ==&igsi=MTJrMGppOTZ3ZGZtOQ==

Facebook:

https://www.facebook.com/share/1BdSn7y6Lv/?mibextid=wwXIfr

LinkedIn: https://www.linkedin.com/company/october7justice/

X:

https://x.com/october7justice?s=11

לרגל ההרצאה של אורלי גלבוע, לא בלי דניאלה, התכנסנו והתבוננו רגע לאחור.

שניה לפני שלוש שנים לטבח ה 7 באוקטובר, שיחה על אמהות על שייכות על לוחמה רועשת גם במקומות שקטים.

ברקע הפרק, נשמע שיר

ביי לדאגות

מילים וביצוע: דניאלה גלבוע

לחן: דניאלה גלבוע ורועי דדון

הפקה מוזיקלית: מתן דרור

הפקת שירה: נופר מקובר

גרפיקה והפקת קליפ: Avoxvision

יש רגעים בחיים שבהם המילה תקווה נשמעת כמעט בלתי אפשרית.

רגעים שבהם אין ודאות, אין תשובות, אין יכולת לדעת מה יקרה מחר וכל מה שנשאר הוא להחזיק באמונה.

בפרק הנוכחי אני פוגשת אישה שיודעת משהו על תקווה שרובנו לעולם לא נוכל להבין באמת.

477 ימים שבהם הבת שלה הייתה רחוקה ממנה, בשבי חמאס.

477 ימים שבהם כל בוקר התחיל באותה שאלה — וכל לילה הסתיים בלי תשובה.

אבל לצד הפחד, הכאב והגעגוע, אורלי בחרה להמשיך לדבר, להמשיך להיאבק, להמשיך להאמין.

אחרי שדניאלה חזרה הביתה, מתחיל אולי פרק אחר במסע לא רק של דניאלה, אלא גם של אמא שלה, משפחתה. 

 פרק על כוחות שמגלים כשאין ברירה אחרת. על הרגע שבו התקווה הופכת למציאות ועל מה שקורה ביום שאחרי.

זהו פרק על אמהות, על אהבה שאין לה גבולות ובטח לא תנאי , על טראומה, על אמונה ובעיקר, על הדרך לבחור בחיים גם אחרי שהחיים השתנו לתמיד.

אורלי גלבוע, זהו המסע שלה

https://www.instagram.com/buli_voice_of_hope?igsh=OXg5ZnIyZ2lzeHU0

בפרק נוכחי מושית, ביתו של שלמה, תשתף את סיפורו של שלמה מנצור

האיש, האב, הסב, האדם שהותיר אחריו עולם שלם של זיכרונות, ערכים ואהבה.

בשיחה עם בתו, מושית מנצור, אנחנו חוזרות אל האדם שהיה שלמה,

אל אישיותו, משפחתו, דרכו והמורשת שהשאיר אחריו.

ואז מגיע ה־7 באוקטובר.

שלמה, שהיה החטוף המבוגר ביותר בשבי חמאס, נלקח מביתו ונעלם אל תוך אחת הטרגדיות הגדולות בתולדות ישראל. מאותו רגע הפך המאבק להשבתו למאבק אישי, משפחתי ולאומי – מאבק שלא הסתיים גם לאחר שהשבי הגיע אל קיצו.

זהו פרק על אדם לפני הכול.

על אבא וסבא. על חיים שלמים שאסור שהחטיפה תגדיר אותם.

על הגעגוע, על התקווה, על הכאב – ועל המאבק להשיב את שלמה הביתה, כדי שיוכל סוף סוף להיטמן באדמת ישראל בכבוד הראוי לו.

זהו סיפור על שלמה מנצור.

אבל גם על המשפחה שלא הפסיקה להילחם עבורו, ועל מורשת שלא תיעלם.

שלמה מנצור ז"ל, זהו המסע שלו

https://www.instagram.com/buli_voice_of_hope?igsh=OXg5ZnIyZ2lzeHU0