מה המשמעות של לעשות כמה אימונים ביום מגיל 11?

על מה מדברים איתנו כשאנחנו חוזרים הביתה מתחרות או מאימון?

ואיזה מקום אנחנו מעניקים לרגשות שלנו בתוך הספורט? ובכלל בחיים שלנו...

ניר התחיל את דרכו כשחיין תחרותי, משם עבר לטריאתלון ואחרי הצבא התחיל להתחרות בתחרויות איש ברזל - ומהר מצא את עצמו בטופ הישראלי בתחום. שוחחתי עם ניר על האופן שבו הספורט השפיע עליו לאורך חייו, על הדרכים השונות שבהן ניתן להבין תחרות ולהתמודד עם תחרותיות, ובעיקר בעיקר על החשיבות של שיח פתוח על רגשות, תחושות וחוויות בחיים שלנו.

האזנה נעימה 😊

פרק מנצח לשנה מנצחת!

פרק על תחרותיות טהורה. פרק שכל מי שהוא אפילו קצת תחרותי - חייב להאזין לו. פרק שכל מי שהמשפחה שלו קיצרה אי פעם חופשה כדי שהוא יספיק להגיע לתחרות  - יזדהה איתו בקלות. פרק שלוקח את התחרותיות צעד אחד קדימה. 

ובמילים אחרות, השבוע אירחתי את ניצן עמית, האיש והתחרות; שוחחנו על התחרותיות שליוותה אותו בחייו כספורטאי (קרטה ואתלטיקה קלה) ואיך אפשר להגיע ממקום של תחרותיות שלילית לתחרות חיובית. 

האזנה נעימה ומנצחת! ירדן :)

קיריל מגדיר את עצמו כמי שהיה ילד שמן וחולה. ילד שלא ידע לבקש עזרה, אבל תמיד היה הראשון להעניק אותה. לאט לאט הפך קיריל לספורטאי, אבל הוא לא באמת ידע איך להתמודד עם הדפוסים שהפריעו לו כילד. וגם שהלך לו הכי טוב, הוא לא ידע לתחזק את זה.

אז מה גורם לנו לא לבקש עזרה, מה המחירים של לא לאהוב את הגוף שלנו ואת עצמנו ולמה שווה לפעמים לעצור את התחרות ולהחליף את הראבק בתנועה איטית וארוכה...?

האזנה נעימה 😊

ירדן

גור הוא כנראה הנינג'ה הזקוף בעולם. יותר מזה, הוא כנראה האדם הזקוף בעולם. הוא ישר, מוקפד, מדויק, הגון, חזק וקר רוח, וזה נראה כאילו כל מכשול שהוא עובר – על מסלול הנינג'ה ובחיים – הוא יודע בדיוק מה הוא עושה ושום דבר לא יוכל לשבור אותו. אבל הדרך שהוא עבר כדי להגיע לאן שהוא היום לא תמיד היתה כל כך ישרה, ודווקא נקודת משבר בחייו היא שהובילה אותו להחלטה -- להיות כל יום האדם הכי טוב שהוא יכול להיות.  

מזמינה אתכם להאזין לפרק מעורר השראה במיוחד, וממליצה בסופו לקחת לעצמכם חמש דקות לחשוב מי האדם האידיאלי שאתם הייתם רוצים להיות.

האזנה נעימה! ירדן 😊

מה יקרה אם יגידו לנו שזה בסדר להיות עצובים? שלא צריך להפסיק לדאוג? שלא חייבים להיות שמחים כל הזמן?

כי לפעמים אני עצובה, ולפעמים אני אפילו ממש עצובה... ואני חושבת שהיה עוזר לי הרבה יותר אם היו אומרים לי "זה באמת כואב, תבכי, זה בסדר להיות עצובה" ולא "את מגזימה, הכל טוב, יהיה בסדר".

וככל שאני חוקרת יותר את הנושא של תחרותיות אני מבינה כמה חשוב לתת לכאב וללחץ מקום של כבוד. ואחד האנשים שלגמרי הדהד לי את התובנה הזאת ונתן לה גושפנקה מחקרית היה הפסיכולוג אורי ברונפמן - שמאמין שלא חייבים להיות שמחים כל הזמן. ההיפך הוא הנכון! להיות לחוצים זה מצוין, לדאוג זה מעולה. לתת מקום לרגשות האלה – זה מה שיעזור לנו להגיע לגדולה שאנחנו מחפשים, ולא להיפך.

אז ברוכים הבאים לפרק מלמד במיוחד על הפסיכולוגיה של התחרות. מוזמנים ללמוד על המערכות שמפעילות אותנו, איך להתחזק במקומות קשים ולמה אתם חייבים להוריד מהאוטו שלכם את הסטיקר "תן חיוך הכל לטובה".

האזנה נעימה 😊 ירדן

איך זה לגדול עם רצון ענק להצליח שמכניס אותך לסטרס תמידי? מה קורה כשאת לא באמת יודעת איך להתמודד עם הלחץ? איך זה להחליט לפרוש כשכולם מכירים אותך בתור הספורטאית? ומה זה אומר לגלות בגיל 23 שאת בעצם חיה עם מאמנת רוסיה קשוחה בתוך הראש שלך?

בפרק מרתק ומצחיק במיוחד, אירחתי את הסטנדאפיסטית נועה מנור לדבר על הלחץ שמלווה את ההתבגרות כספורטאית תחרותית, את הקושי שבלהציג משהו אחד – ובפנים להיות משהו אחר, ואת השחרור שבא עם הצחוק והנגיעה באמת.

ממליצה בחום ללחוץ פליי, לצחוק ולשחרר.

האזנה נעימה 😊 ירדן

זה ברור שלהיות הישראלית הראשונה שכובשת את פסגת העולם זה הישג מרשים נכון?

אז זהו, שלא לכולם זה ברור. למשל לדניאל וולפסון, האישה המדהימה שעשתה זאת, זה נראה כמו אירוע רגיל וממש אבל ממש לא הישג מיוחד.

אז איך זה שכל כך קל לנו לזהות גדולה של אחרים ולא של עצמנו? ומתי נגיד לעצמנו שהשגנו מספיק או נרגיש שעשינו משהו מיוחד?

ואיך בכלל אפשר להציב יעד כמו לטפס על פסגת האוורסט ולפעול כדי להגשים אותו? איך מתמודדים עם האפשרות שלא נצליח להשיג את המטרה? ואיזה מחירים אנחנו מוכנים לשלם עבור הגשמת החלומות שלנו?...

לשמחתי הצלחתי להיפגש עם דניאל רגע לפני שהיא טסה לכבוש פסגות נוספות ולשוחח על כל השאלות הללו והרבה יותר.

האזנה נעימה 😊 ירדן

החיים שלנו מורכבים מהרבה עולמות. ולפעמים העולמות האלה הם מאד שונים אחד מהשני.

בעולם אחד אני שחיינית מצטיינת, שיאנית ישראל, מוקפת בחברים, חזקה, אתלטית ומועצמת.

ובעולם אחר אני הילדה המוזרה בבית הספר שאין לה זמן לכלום, אין לה חברים ונאלצת לשבת לבד בהפסקות.

בעולם אחד אני גאה בעצמי, באישיות שלי, בנוכחות שלי ובגוף שלי,

ובעולם אחר עושים עלי חרם. אני מתביישת בעצמי ורק רוצה להיות כמו כולם.

אז איך מתמרנים בין שני העולמות?

ומה קורה שדווקא העולם שבו אני מרגישה הכי חזקה מתחיל להתערער?

השבוע אירחתי את מונה מירון ושוחחנו על כל השאלות הללו. דיברנו על תחושת המסוגלות וההעצמה שספורט תחרותי יכול להעניק לנו, על האתגרים שבלהיות שחיינית מובילה ומצד שני לחוות חרם בתיכון, ועל שאלות שנוגעות בכישרון ענק, רצון לא ברור, ורדיפה אחרי חלומות שהם לא תמיד שלך.

האזנה נעימה 😊

ירדן

לרגע עצרת פעם לתהות מה זה הדבר הזה שמלווה אותנו כל החיים?

בכל בחירה שלנו, בכל דרך, בכל פסגה ובכל תחתית. לפעמים הוא גדול ומאיים וחזק, ולפעמים הוא כל כך חלש עד שנראה שהוא לא קיים.

ולא משנה כמה ננסה לברוח ממנו או להתעלם ממנו. הוא תמיד שם. ככה זה הצל שלנו.

כל הדברים שהם חלק מאיתנו אבל הם גם לא...כי אנחנו לא באמת מקבלים אותם, לא נותנים להם מקום. אז הם עוברים החוצה, ונהיים משהו אפל, ומפחיד ולא ברור. אבל הם לא באמת עוזבים אותנו.

והחלטתי הפרק הזה, ככה לרגל השנה החדשה, להפסיק לברוח מהצל שלי. ובמקום זה להסתכל לו ישר בעיניים.

להסתכל על כל הדברים שהרחקתי מעצמי לאורך השנים, ולנסות דווקא לקבל אותם. לאהוב אותם. 

ואני מזמינה אותך לעשות את אותו הדבר.

האזנה נעימה 😊 ירדן

מה עולה לך בראש שאומרים לך לדמיין ספורטאי מקצועי? אתלט על, ברמות הגבוהות ביותר.

ומה עולה לך בראש שאומרים לך שחיין מקצועי? אלוף הארץ? ולדמיין תחרויות שחייה...

ואיזו תמונה עולה שאומרים לך לדמיין מישהו שקופץ למים כמו הומו? או שוחה כמו הומו? או רץ כמו הומו?

ועכשיו תכלס, האם שתי התמונות האלה שדמיינת תואמות אחת את השניה?...או שלא כל כך.

כדי להבין את הדברים האלה לעומק, ולדעת קצת יותר על שאלות של זהות מינית ואיפה הן משתלבות בגיל ההתבגרות, בספורט, בתחרותיות – ובכלל בעולם שלנו, אירחתי השבוע את איתי איתמר.

שוחחנו על הקושי שהוא חווה לחבר בין העולמות של פנימיות לתחרותיות, על החוויות של לגדול כשחיין מקצועי מבלי להרגיש שייכות אמיתית לקבוצה ולעצמך, ועל הצורך החשוב כל כך לדבר יותר בחברה שלנו על כל הדברים האלה.

האזנה נעימה :)

ירדן