התניא היומי ליום שלישי, י"א בתשרי ה׳תשפ״ז (22 בספטמבר 2026) –

בקטע זה, המשך לאגרת קודש כ', מוסבר כיצד יסוד העפר (האדמה הפיזית) מגלה את עוצמת אור האין-סוף בצורה גלויה יותר מכל היסודות העליונים ממנו. בעוד הנבראים העליונים נוצרו ב"יש מאין" באופן חד-פעמי (כמו חיות הים והיבשה שנבראו בששת ימי בראשית מכוח "ישרצו המים"), יסוד העפר פועל תמיד כ"אין-סוף" המצמיח "יש מאין" באופן מתמיד, שנה אחר שנה. כוח זה נובע מכך שבנקודה התחתונה ביותר של הבריאה (סיום רגלי "אדם קדמון" במלכות דעשיה) נפגשים האור הפנימי המשתלשל והאור ה"סובב כל עלמין", והאור חוזר ממטה למעלה בכוח רב. יתר על כן, אדמו"ר הזקן מראה כיצד הצמיחה (שאפילו זו שבאה מזריעה נחשבת כ"יש מאין") מלמדת אותנו סוד רוחני עצום: כשם שפירות שצמחו כתוצאה מ"העלאת מ"ן" (עבודת האדם בזריעה) משובחים וטובים יותר מאלו שצמחו מאליהם, כך עבודת האדם בעולם ממשיכה אורות אלוהיים עליונים ונשגבים יותר מאלו שנמשכים מאליהם ללא התעוררות מלמטה.

פרקים ס-ס״ה

החומש היומי ליום שלישי, פרשת וזאת הברכה,י״א בתשרי ה׳תשפ״ז (22 בספטמבר 2026) –

בקטע זה, שהוא החלק השלישי של פרשת וזאת הברכה, משה מברך את שבט יוסף בשפע כלכלי וחקלאי נדיר: הארץ שלו תהיה מבורכת בטל שמים, במים תת-קרקעיים, בתבואה משובחת הנהנית מאור השמש והירח, ובפירות משובחים שמקדימים להבשיל, תוך שהכל נעשה ברצונו ובהשגחתו של ה', "שוֹכְנִי סְנֶה" (שהתגלה למשה בסנה). משה מברך גם את כוחו הצבאי והרוחני של השבט – בדומה לשור עז ולראם בעל קרניים מפוארות – ברכה שהתקיימה במנהיגים כיהושע בן נון (משבט אפרים) שכבש את הארץ מידי מלכים רבים, ובגדעון (משבט מנשה) שהכה את אויבי ישראל.

התניא היומי ליום שני, י' בתשרי ה׳תשפ״ז (21 בספטמבר 2026) –

קטע מופלא זה מתוך אגרת הקודש חושף את "ריקוד הבריאה" האלוהי, שבו אור האין-סוף יורד ומשתלשל באהבה כדי להפיח חיים בעולם הגשמי. אף על פי שהאור העליון הוא עצום ונטול גבולות, הוא עוטה על עצמו לבושים ומצמצם את עצמו ברכות אל תוך "כלים" רוחניים, כדי לאפשר למציאות שלנו להתקיים בצורה מגוונת ומוחשית מבלי להתבטל. אולם, הפלא המרגש מכולם מתרחש דווקא בנקודה הנמוכה ביותר בבריאה – האדמה הפשוטה. דווקא שם, בנס היומיומי של צמיחת חיים חדשים מתוך העפר ("יש מאין"), מתגלה במלוא תפארתו כוחו האינסופי של הבורא, מה שמלמד אותנו כי דווקא במקום הפשוט והארצי ביותר מאיר בעוצמה האור האלוהי העמוק מכול.

פרקים נ״ה-נ״ט

החומש היומי ליום שני, פרשת וזאת הברכה,י' בתשרי ה׳תשפ״ז (21 בספטמבר 2026) –

בקטע זה מתוך פרשת "וזאת הברכה", משה רבנו מברך את שבטי לוי ובנימין. הוא משבח את שבט לוי על מסירותם ונאמנותם המוחלטת לה' במדבר – אף במחיר של פגיעה בקרוביהם בעת חטא העגל – ובזכות כך הם זוכים בתפקידי הקודש של הוראת המשפט והתורה לעם, וכן בעבודת הקורבנות והקטורת. מיד לאחר מכן מברך משה את שבט בנימין, המכונה "ידיד ה'", בהשגחה תמידית ובהבטחה שהשכינה תשרה בבטחה בשטחו; ברכה זו רומזת על כך שבית המקדש עתיד להיבנות בתוך נחלתו של בנימין, כפי שמפרש רש"י.

התניא היומי ליום ראשון, ט' בתשרי ה׳תשפ״ז (20 בספטמבר 2026) –

קטע זה מספר התניא (אגרת הקודש כ') עוסק בקשר ובהיררכיה שבין לימוד תורה לקיום המצוות המעשיות. מוסבר בו שלמרות שהתורה נראית רוחנית ושכלית יותר מהמצוות הגשמיות, בשורשן העליון ביותר המצוות דווקא עליונות וקודמות לתורה. הסיבה לכך היא שתכלית הבריאה היא להמליך את ה' דווקא בתוך העולם הגשמי שלנו דרך המעשה, ולכן התורה נועדה בסופו של דבר להוביל לעשייה; כפי שמדגיש התלמוד הירושלמי, מי שלומד תורה שלא על מנת לקיים מצוות מחטיא את מטרת קיומו, שכן המעשה הגשמי של המצוות הוא העיקר והשורש שלשמו ניתנה התורה.

פרקים מ״ט-נ״ד

החומש היומי ליום ראשון, פרשת וזאת הברכה, ט' בתשרי ה׳תשפ״ז (20 בספטמבר 2026)

פרשת "וזאת הברכה" מתעדת את ברכתו האחרונה של משה רבנו לעם ישראל רגע לפני פטירתו. משה פותח את דבריו בשבח לה' תוך תזכורת מרגשת למעמד הר סיני, שבו ניתנה התורה באש ובאהבה גדולה לעם. לאחר ההקדמה הכללית וההצהרה כי התורה היא מורשת נצחית לקהילת יעקב, משה עובר לברך את השבטים באופן אישי, החל מברכת חיים והמשכיות לראובן, ועד לברכת עזרה, שמירה והצלחה במלחמות לשבט יהודה.

התניא היומי למוצאי שבת, ח' בתשרי ה׳תשפ״ז (19 בספטמבר 2026).

קטע זה מאגרת הקודש (אגרת כ') בתניא ממשיך לעסוק בתהליך הבריאה והתהוות העולמות. רבנו הזקן מסביר כי עיקר תחושת ה"יש" והנפרדות של הנבראים (בעולם הבריאה ומה שמתחתיו) נובעת מספירת ה"מלכות" של עולם האצילות, שכן מלוכה מעצם טבעה דורשת "עם" – נתינים נפרדים המרוחקים ממעלת המלך. אף על פי שהנבראים נבראו בכוח האין-סוף (המתבטא בספירת הכתר ש"נעוצה" במלכות), הם מרגישים את עצמם כנפרדים מאלוקות. עם זאת, ספירת המלכות נקראת גם "עלמא דאתגליא" (עולם ההתגלות), מפני שדרכה מתגלה כוח ה"יש מאין", ולא רק בצורה נעלמת בנבראים גשמיים, אלא גם כגילוי ממשי של אור האין-סוף באמצעות לידת הנשמות. לידת הנשמות לעולם הבריאה (בדומה לקריעת ים סוף) וכל תהליך התעברותן וגידולן במלכות, דורשים וממשיכים אורות עליונים ביותר מעצמות האין-סוף.