פרקים מ״ד-מ״ח

החומש היומי למוצאי שבת, פרשת האזינו, ח' תשרי. ( 19 בספטמבר 2026)קטע זה מתאר את סיום השמעת שירת האזינו לעם על ידי משה ויהושע (תוך הפגנת ענווה משותפת), והדגשת החשיבות הקיומית של שמירת התורה שעליה נאמר "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם". מיד לאחר מכן, מצווה אלוהים על משה לעלות אל הר נבו ב"עצם היום הזה" – באופן גלוי לעיני כל ישראל – כדי להשקיף מרחוק על ארץ כנען. משה מתבשר כי ימות על ההר במיתת נשיקה שלווה כפי שמת אהרן אחיו, וזאת כעונש על חטא מי מריבה בו לא קידשו את שם ה' מול העם כשהכו בסלע, אך כהוקרה על מסירותו ניתנת לו הזכות לראות את הארץ המובטחת במו עיניו טרם מותו, אף שלא ייכנס אליה.

התניא היומי ליום שישי, ז' בתשרי ה׳תשפ״ז (18 בספטמבר 2026).

קטע זה מאגרת הקודש בתניא מבאר את מעמדן הרוחני של הנשמות והמלאכים בעולם האצילות ואת תהליך בריאת המציאות. בעוד שנשמות ומלאכים באצילות (ואף נשמות צדיקים שירדו לעולם) אינם מהווים ישות נפרדת אלא הארה אלוקית מוגבלת, אין ביכולתם לברוא "יש מאין" – כוח השמור בלעדית לאור האין-סוף האלוקי. כדי לברוא נבראים מוגבלים, אור האין-סוף מתלבש בכלים של עשר הספירות, כאשר תחושת העצמאות והנפרדות של הנבראים נובעת ספציפית מספירת ה"מלכות", שכן מהותה של מלוכה מחייבת מציאות של נתינים הרחוקים ונפרדים מהמלך, אשר בוחרים להתבטל אליו מעצמם.

פרקים ל״ט-מ״ג

החומש היומי ליום שישי, פרשת האזינו , ז' בתשרי ה׳תשפ״ז (18 בספטמבר 2026).

קטע זה מתוך שירת האזינו, יחד עם פירוש רש"י, מתאר את שבועתו הנצחית של הקדוש ברוך הוא לעשות משפט וצדק באומות שפגעו בעם ישראל. רש"י מסביר כי בניגוד למלך בשר ודם, הקב"ה חי לעולם, ולכן הוא יכול להיפרע מאויביו בזמן הנכון ולא מתוך חיפזון. הפסוקים מבטיחים כי לבסוף ינקום אלוהים את דם עמו, יעניש את האויבים על סבלות ישראל, ויביא כפרה, פיוס ונחמה לארצו ולעמו. באותו זמן של גאולה, אפילו אומות העולם עתידות לשבח את עם ישראל על כך שדבקו באמונתם למרות כל התלאות והייסורים שעברו.

התניא היומי ליום חמישי, ו' בתשרי ה'תשפ"ז (17 בספטמבר 2026):
קטע זה מתוך אגרת הקודש (אגרת כ') בתניא עוסק בתהליך ההתהוות של המציאות הנבראת ("היש") מתוך מקורה האלוהי שבעולמות העליונים. רבנו הזקן מסביר כיצד בעולמות התחתונים (בריאה, יצירה ועשיה), הכלים ואורות ה"נפש-רוח" נחשבים למציאות של "יש" מוגבל, שנוצרה ומוחית מתוך "חיצוניות הכלים" של עולם האצילות האלוהי. עיקרון דומה מתקיים גם בעולם האצילות הגבוה עצמו: גופי המלאכים וה"היכלות" שבו נוצרים מחיצוניות הכלים של הספירות ומוארים על ידי אור "מקיף" (עיגולים) במקום באור פנימי. צורת הארה זו גורמת לכך שאפילו המלאכים העליונים ביותר חווים את עצמם כמעין מציאות קיימת ("יש מאין") ולא כביטול מוחלט, ולכן גם בהם ישנו מימד מסוים של חסרון או הגבלה ביחס לאינסוף ברוך הוא.

פרקים ל״ה-ל״ח

החומש היומי ליום חמישי, פרשת האזינו, ו' בתשרי ה'תשפ"ז (17 בספטמבר 2026)

בחלק זה של שירת האזינו מועבר מסר נוקב של תוכחה לצד נחמה עתידית לעם ישראל: אלוהים מבקש מהעם להבין שניצחון אויביהם אינו נובע מחוזקם או מאלוהיהם, אלא מכך שה' הסגיר את ישראל כעונש על חטאיהם. רש"י מסביר ומדגיש כי ה' שומר וגוֹנֵז את הנקמה לאויבים, וכאשר כוחם של ישראל יאפס לחלוטין ויסתבר שאלילי השקר חסרי כל יכולת להושיע, ה' ישוב, ירחם ויגאל את עמו. מהלך זה נועד להוכיח קבל עולם כי ה' הוא הריבון הבלעדי והמוחלט – הוא הממית והמחיה, ואין אף כוח אחר שיכול לעמוד מולו.

התניא היומי ליום רביעי, ה' בתשרי ה'תשפ"ז (16 בספטמבר 2026) -

קטע זה מספר התניא (אגרת כ') מבאר את המושג "יש מאין" ומסביר את הפער בין נקודת המבט האלוהית לזו של הנברא. מצד האמת האלוהית ("קמיה"), כל הנבראים בטלים לחלוטין במקורם המהווה אותם בכל רגע, ממש כשם שקרן אור בטלה בתוך השמש, ואין להם באמת קיום עצמאי. אולם, מכיוון שהנברא אינו מסוגל להשיג או להבין כלל את הכוח האלוהי, אותו מקור נתפס אצלו כ"אין" (מציאות עליונה ובלתי נתפסת), מה שגורם לו לחוות את עצמו כ"יש" נפרד ועצמאי. בניגוד לתהליך רגיל של עילה ועלול (סיבה ותוצאה) שבו ישנו קשר ודמיון מהותי בין השלבים, הפער בין ה"אין" האלוהי ל"יש" הנברא הוא מוחלט לחלוטין, ולכן תהליך זה מוגדר כבריאה חדשה של ממש מתוך חוסר השגה.

פרקים כ״ט-ל״ד