פרקים ע״ז-ע״ח

החומש היומי למוצאי שבת, פרשת וזאת הברכה, ט"ו בתשרי ה'תשפ"ז (26 בספטמבר 2026).

קטע זה חותם את ספר דברים ואת התורה כולה, ומתאר את רגעיו האחרונים של משה רבנו אשר עולה להר נבו ורואה את כל ארץ ישראל ואת הקורות אותה בעתיד. לאחר שה' מזכיר לו כי לא ייכנס לארץ המובטחת, משה הולך לעולמו בגיל 120 בעודו בשיא כוחו, ונקבר על ידי ה' במקום לא ידוע. לאחר שלושים ימי אבל, העם מקבל את הנהגתו של יהושע בן נון, והפסוקים חותמים בשבחו של משה כגדול נביאי ישראל בכל הזמנים – המנהיג שידע את ה' "פנים אל פנים" וביצע ניסים אדירים לעיני העם, כאשר אפילו החלטתו לשבור את לוחות הברית זכתה להסכמה אלוהית מלאה.

התניא היומי ליום שישי, י״ד תשרי ה׳תשפ״ז (25 בספטמבר 2026)

בקטע זה מתוך אגרת הקודש מבאר בעל התניא את המעלה העצומה שבפיצול נתינת הצדקה לפעמים רבות, על פני נתינת סכום גדול בבת אחת. מלבד הנימוק של הרמב"ם לפיו ריבוי המעשים מטמיע את מידת החסד בנפש האדם ומזכך אותה, מתווסף כאן נדבך קבלי עמוק: כל פעולת נתינה, ובמיוחד לעניי ארץ ישראל, פועלת ייחוד עליון וממשיכה כוח חיים אל השכינה הנמצאת כיום עמנו בגלות. לכן, כל מעשה צדקה נוסף פועל להקים את השכינה מעפרה צעד אחר צעד, וכך מזרז ומקרב בפועל את הגאולה השלמה.

פרקים ע״ב-ע״ו

החומש היומי ליום שישי, פרשת וזאת הברכה, י״ד תשרי ה׳תשפ״ז (25 בספטמבר 2026)

בפסוקים אלו, החותמים את ברכות משה רבנו, מובטחת לעם ישראל הגנתו הנצחית של הקב"ה אשר יסייע להם להכניע ולגרש את אויביהם. משה מברך את העם שבעקבות כך הם יזכו לשבת בארצם בשלווה, בביטחון אישי מלא ובשפע של יבול וברכה, תוך התגשמות הבטחותיהם של אבות האומה. הברכה כולה מסתכמת בקריאה המרגשת "אשריך ישראל, מי כמוך" – המדגישה שאין עוד עם שזוכה לישועה והשגחה צמודה כל כך מאת ה', המשמש עבורם כמגן וכחרב ומבטיח את ניצחונם המוחלט.

התניא היומי ליום רביעי, י"ג בתשרי ה'תשפ"ז (24 בספטמבר 2026).

קטע זה, הפותח את איגרת כ"א בספר התניא, מציג את קריאתו של אדמו"ר הזקן לתורמי "כולל חב"ד" בארץ ישראל לחלק את תרומתם השנתית לתשלומים שבועיים או לפחות חודשיים, ולא להמתין עם העברת הכסף לסוף השנה. הוראה זו נובעת מכמה סיבות: מעלת הזריזות בקיום מצוות (כפי שלמדנו מזריזותו ושמחתו של אברהם אבינו בעקדת יצחק), הצורך התדיר בזכות הצדקה המגינה מפורענויות מכיוון שכל אדם נידון בכל יום, והעיקרון הרוחני לפיו ריבוי פעולות של נתינה מזכך את הנפש באופן עמוק הרבה יותר מאשר נתינה חד-פעמית של סכום גדול, שכן כל מעשה צדקה בפני עצמו פועל מחדש ייחוד בעולמות העליונים.

פרקים ס״ט-ע״א

החומש היומי ליום חמישי, פרשת וזאת הברכה, י"ג בתשרי ה'תשפ"ז (24 בספטמבר 2026).

בקטע זה ממשיך משה רבנו לברך את השבטים ומדמה את שבט דן לגור אריה חזק המזנק ושומר על אזורי הגבול. שבט נפתלי זוכה לברכת שפע ושובע מנחלתו הפורייה הכוללת את ים הכנרת, ושבט אשר מבורך בבנים רבים, באהבת אחיו ובאדמה המפיקה שפע עצום של שמן זית, עד כדי כך שמתואר כמי ש"טובל בשמן רגלו". לקראת סיום, משה עובר לברכה כללית לעם ישראל המבטיחה גבולות מבוצרים ובטוחים כברזל ונחושת מפני אויבים, חיוניות, כוח ושפע כלכלי לאורך כל חייהם, וחותם בהצהרה שאין כאלוקי ישראל אשר "רוכב שמים" כדי לעזור ולהגן על עמו.

התניא היומי ליום רביעי, י"ב בתשרי ה'תשפ"ז (23 בספטמבר 2026).

קטע זה מסיום איגרת כ' בספר התניא מסביר את עיקרון ה"אור חוזר", לפיו דווקא הדרגות התחתונות ביותר בעולם הגשמי (כמו דומם וצומח) מכילות את האור האלוהי העוצמתי ביותר. משום כך, הדרגות העליונות בבריאה תלויות בתחתונות – האדם (מדבר) והחי ניזונים מהצומח ואף שואבים ממנו את צלילות דעתם, ואפילו המלאכים העליונים מתעלים וניזונים מרוח הקרבנות הגשמיים. מתוך כך מובנת מעלתן העצומה של המצוות המעשיות בחיינו, שהן תכלית ירידת הנשמה לעולם; קיום מצוות באמצעות החומר הגשמי מגלה את האור האלוהי העצום שטמון בו, ולכן שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה גבוהה וחשובה יותר מכל חיי העולם הבא.

פרקים ס״ו-ס״ח