חוקרת המכון אורית פרלוב דנה הפעם בתהלוכת התמיכה בחות׳ים שהתקיימה בעזה ובזעם המפרצי בעקבותיה, בחיסול חוליית הפתח בלב שכם והכעס הציבורי על הרשות הפלסטינית בעקבותיו.

שני אירועים בזירה הפלסטינית החודש הובילו לשיח זועם ברשתות החברתיות:

1. תהלוכת תמיכה במורדים החות׳ים בתימן, שהתקיימה ביוזמת תנועת הג׳האד האסלאמי, כאשר ברקע צעקות ״מוות לאל-סעוד״ ו״מוות ליהודים״, הביאה לביקורת רבה בכווית, בסעודיה ובאמירויות. ברקע לאותה הביקורת אף ריחפה השאלה ״איפה טעינו״, ופורסמו סקרים המעידים על כך שמרכזיותה של הסוגייה הפלסטינית ירדה מגדולתה במדינות אלו.

2. ״החיסול״ לאור יום בשכם של שלושה חברי חוליית גדודי חללי אל-אקצא של הפתח ע״י כוח של הימ״מ, הוביל לזעם רב בקרב הפלסטינים כלפי הרשות והעומד בראשה, שנתפסים כמשתפי פעולה (עם ישראל), בוגדים וחדלי אישים.

ומה לגבי הקולות הנשמעים בישראל? לעומת קולות ביקורתיים אלו, בישראל זכינו לראות הרבה שביעות רצון. במקרה העזתי על כך שהפלסטינים ״יורים לעצמם ברגל״ ומחבלים בקשריהם עם המפרציות; ובמקרה של חיסול חוליית פת״ח בשכם - קולות שמחה וצהלה על כך שישראל שולטת דה-פקטו בשטחי הגדה, וביכולתה לעשות כל העולה על דעתה.

לצד גילויי השמחה מחד ותחושות הבגידה מאידך, פרלוב בוחנת בפינה מהם המחירים שישראל עלולה לשלם על כל אחד מהאירועים, והאם עלינו באמת לשמוח מהביקורת הנשמעת ברשתות?