בלילה שבין 8 ל-9 במאי החלה ישראל במבצע יזום ״מגן וחץ״, שבו חוסלו שלושת בכירי ארגון הג׳האד האסלאמי בעזה. יחד עם שלושת בכירי הארגון נהרגו גם 10 פלסטינים לא מעורבים, מתוכם 4 ילדים, 5 נשים וראש המרכז הרפואי וופא. בפינתה השבוע בוחנת פרלוב את השיח ברשתות בעזה בהתייחס לשלושת ימי הלחימה הראשונים, מבלי שטרם הצליחו מאמצי התיווך של מצרים וקטאר להפסקת אש.

בחלק הראשון ננסה להבין מדוע הפלסטינים שמים דגש על חיסול הילדים והנשים ולא על חיסול בכירי הגא"פ. כמו כן נבחן האם מופעל לחץ ציבורי על חמאס להצטרף לימי הלחימה או לאו ואיזו ביקורת נמתחת על הארגון.

נתייחס ללוחמה הפסיכולוגית המנוהלת מעזה, אשר שמה דגש על הבהלה הציבורית שמשתקפת מישראל כאשר בקריקטורות היוצאות מעזה רואים את הישראלים צמודים לממ״דים, צמודים למסכים, צמודים לפלאפונים וממתינים לדעת מה תהיה התגובה של ההתנגדות. הציבור הפלסטיני לא מצליח להבין איך למרות שלישראל יש כיפת ברזל, אזעקות ומקלטים (כל מה שאין לעזתים) הם (הישראלים) עדיין מפחדים?

בנוסף ננסה להבין מדוע חמאס בחר בפעם השלישית ״להישאר על הגדר״ ולא לירות רקטות. האם הוא העדיף להשהות את התגובה עד לשבוע הבא - יום ירושלים ו״צעדות הדגלים"? מדוע הוא רוצה להיתפס כ״מגן ירושלים״ ולא ״כנוקם הגא"פ״? האם הסבב הנוכחי הוא רק ״המנה הראשונה״ ובשבוע הבא נקבל את ״המנה העיקרית" כפי שרומזים בכירי חמאס בחו״ל? ואיך כל זה קשור לפתיחת חזית רב-זירתית?