מקרל

-אתה יודע איפה אתה? 

שאלה מצוינת, דוקטור. אני קם בבוקר, שוטף פנים ורק אז - בודק את הדופק. אבל בכל יום אני צריך לשאול את עצמי, האם זה הגוף שלי שאת הדופק שלו אני מודד, או רק התחפושת.

עמרי ותומר התחפשו לזבוב והתיישבו על קיר קליניקת הפסיכיאטר. בסוף, בין אם יצליח הלום הקרב להישמע או לא, אם יוכל לדבר, אם נצליח לגייס הקשבה רדיקלית עבורו ובין אם לאו – נשארת שאלה אחת: האם הדרך החוצה מהבלתי נסבל תלויה באחר? והאם... יש בכלל דרך החוצה?

אבל בואו, בואו נחזור לקליניקה...

-אתה מתכוון שאינך יודע כבר מי אתה?

יאללה, מה אני נראה לך... לא יודע מי אני, כמו בשיר של מרוואן מחול? לא, לא – אני מתכוון למשהו עמוק יותר. תראה, שם בשטח, זה ממש מרגיש כמו סיוט, כאילו ירדת מדרגה אחת יותר מדי למטה בסולם יעקב, ואתה שואל את עצמך, האם אלו שדים שמבקשים לקרוע אותך לגזרים או מלאכים שבאים לקחת אותך אל ממלכת הנצח? והאם באמת עדיף לשלוט בגהינום מאשר לשרת בגן העדן?
כל פעם שהוא דיבר, אתה רצית להאמין לו.
כי לשקר יש קול מוכר. אולי אפילו הקול של אמא שלך מהעבר.

-אתה מרגיש שאתה עדיין שם?

אתה שואל אם חזרתי? (מצחקק במרירות)
חזרתי מאיפה? אל מי?
איך קרא לזה ההוא, עם הסיגר? הדחף לחזור למצב האנאורגני. אל תסתכל עלי ככה, אני לא רוצה למות - רק להפסיק להיות. זה לא אותו דבר, תזכור את זה.

ואנחנו? עדיין זוכרים את זה? דבר אחד בטוח, שווה תמיד להאזין, גם אם לא מבינים עד הסוף.

ועל הדרך, תנו לנו איזה לייק ושיתוף. תהיו חברים.

...אומפה אומפה אומפה אומפה

היה אז בוקר היום ה-645 למלחמה בישראל.

האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת האנושות.

לחמנו שם מאז 31 במרץ 2009.

התנהל קרב עקשני, קטלני, הפשיסטים נלחמו בעקשנות.

ממשלת ישראל הייתה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.

בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי שני פודקאסטרים בלבד.

האופק הקדיר במערב, עמרי ותומר היו בעיצומה של חפירה מול המיקרופונים – הדיון על הלומי הקרב טרם נשלם, אך את הכאב עוד חשים מאז הפרק הקודם. עצרנו כשהמילה לא הכילה עוד את החוויה, אך מה מתרחש, מה נשבר שם? זה נלחם בנו בעקשנות, הטראומה, יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.

עמוד השחר עוד לא קם, חצי פלוגה שכבה בדם, אך אנו כבר היינו שם כשהגיעו טנקרד וקלורינדה הנאהבים, הם נשאו זכר לימים בהם מותר היה לדבר על אהבה אסורה בין בני עמים אויבים. עלינו משם בכוח של שתי פלוגות, כשהפצע נפער מולנו הקול הדהד בכל הגבעה, לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם האחר הגדול ניתק עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו.

בשתיים, שתיים ושלושים, הגיע פרויד פושט מדים, הכריז שטראומה זה דבר אחר... הפצצה שנפלה בחדר – זה לא זה. אצל כל אחד זה בהכרח שונה, לא יעזור וגם לא יועיל הלם חשמלי, כדי ללבוש מדים ולשוב חזרה אל החזית. הוא התעקש על היצירה האנושית, מול בונקרים מבוצרים ומאה עשרים (ועוד) ח"כים מעונבים.

בין הגדרות והמוקשים, בין מכות חשמל והפצעים, הגיח אריק לוראן והכריז שהקשר עם האחר הגדול נפל, ההלם אל החלל חודר, אך כאן אין עוצרים - צריך להמציא משהו אחר.

ורצנו אבודי חושים, שיתוף ולייק נתתם – למה? לא יודעים. בסך הכול רצינו לשחרר עוד פרק בשלום... אך מי שעוד רצה לחיות אסור היה לו להיות... במלחמת חדלי האישים.

אומפה אומפה אומפה אומפה...

אתם יודעים שאתם רוצים לתת לזה לייק.

"עד שישוב הים מזעפו / לא, לא נדע / כמה זה עולה לנו"

ומדהים לראות עד כמה דווקא הנציג הבלעדי של ארץ ישראל היפה מזהה בנו דבר מאוד לא יפה. ואולי אפילו, שלא ניתן לשאת אותו כלל. כמה זה עולה לנו, קריאת התיגר הנצחית הזו, חדוות המלחמה, הנאמנות המוחלטת שמאפשרת לנו לשלוח את ילדינו ללא היסוס אל המלחמה, אבל להכניס להם לתיק את כל הפינוקים, שיהיה להם נעים?

עמרי ותומר מארחים לפרק כואב במיוחד של מקרל את רון בן טובים, חוקר ספרות, מחבר ומרצה המחפש אחר מענה לשאלה שאינה נותנת מנוח: מה קורה לשפה בזמן מלחמה?

כי המלחמה אינה שוברת רק את הגוף ואת הרוח – היא משסעת את השפה עצמה. מילים שעד אתמול היו עבורנו מובנות מאליהן, כבר אינן מצליחות להכיל את שחווינו. המכל מתפקע וגודש האירועים מתפרץ אל מעבר לגדרות המילה. אותיות פורחות באוויר והחוויה נותרת תלויה בחלל – בלתי ניתנת לתרגום ולכן, בלתי נסבלת.

רון ייקח אותנו למסע בו ננסה להבין באיזה אופן משפיעה חווייתם של אלו שנפגעו במלחמה על השפה וכיצד הדברים באים לידי ביטוי ממש ביום-יום. הוא יראה לנו כיצד השפה, שהייתה אמורה לעזור לנו לעבד, לדבר, לשתף – אינה עומדת בעומס. ואז מה שנשאר, נשאר בגוף. בטראומה. בבדידות של מי שנפגע – ולא פחות חשוב מכך, של הקרובים לו.

ואם כבר הסובבים אותו, כיצד הם מתמודדים עם האדם החדש שמולם, שהשפה הוחרגה ממנו? יש משהו בהיעדר המילים שפוצע גם את האחר, שמהווה תזכורת בלתי נסבלת למה שאנו לא רוצים לזכור – שזה עולה עולה עולה לנו, וכמה זה עולה לנו.

אז איך כותבים את זה? איך מתארים את מה שהשפה דוחה?
בפרק הקרוב, נצלול עם רון בן טובים אל המקומות שבהם הספרות והשירה – ובעיקר שירת הלוחמים – מנסות לעשות את הבלתי אפשרי: לומר את שלא ניתן לומר.

המעט שנוכל לעשות, הוא להקשיב. ולתת לייק או שיתוף עוד לא הרג אף אחד.

חזרנו

ואנחנו כועסים, אבל מה זה כועסים!

למה? כי למרבה האירוניה בדיוק כשהעמקנו את הדיון ב"זכות להיעזב לנפשך", נראה שנפשנו לא נעזבת לרגע. רצף החיים שוב ושוב נקטע, שירת הסירנות מסיטה אותנו ממסלולנו ואנחנו נזכרים – יש לי גוף, והוא פגיע. אז איך פועלים כשאנחנו יוצאים מתוך עצמנו שוב ושוב בעל כורחנו?

הפעם, עמרי ותומר מגייסים את האמנות כדי לחפש תשובות. הם לובשים את מיטב מחלצותיהם, מפדרים את הלחיים ושמים פעמיהם אל תערוכה של פרנסיס בייקון. שם, כבר מחכה להם דידייה אנזיה, מצחצח את שעון הכיס שלו. מאוד מהר הם מבינים, אלו דווקא פניהם המשתקפות על הזכוכית המכסה את הציור שהופכים את מעשה האמנות למבעית באמת.

אל הגלריה נכנס אביגדור המאירי, ומאלץ אותנו להישיר מבט אל הזוועה הזו. לזכור שלאורגזמת המלחמה יש מחיר, דורש שנכיר בו. שם, מעבר לאסתטיקה, מעבר למעטה היופי, מתחת להגנות, המעטפות, מעבר לנראה – שם אנו נתקלים בבלתי נסבל, במבט המביט בך, חושף אותך, ונפלטת זעקה.

ומה הלאה? איך ממשיכים מכאן?

בתור התחלה, מאזינים, מדברים, ממשיכים את השיח, גם כשנראה שצלילי היירוטים משתיקים את הכול. ואם אפשר לזרוק לנו גם איזה לייק או שיתוף, אז למה לא?

בית המשפט!

תיק מס' 0000063: המדינה נ' פלוני, דברי ההגנה?

תודה כבוד השופט! הדיון היום לא עוסק בגניבה של ממון, זהו השקט עצמו שנשדד. לא אל הבית התפרצו, אלא אל נפשו של אדם. כי אם הכול מתועד, מה נשאר מאיתנו אם לא רק חלון ראווה?

עמרי ותומר ינסו לספר לכם כאן שזה עניין היסטורי דיאלקטי, אבל זה לא נגמר שם – הם ינסו להעלות לשאלה האם פרטיות בכלל הייתה אי פעם חשובה לנו! עד התביעה הראשון יהיה לא פחות ולא יותר – נח: צדיק, צדיק, אבל בדורותיו.

אבל הוא לא היחיד שזומן מהתנ"ך כדי לדבר בשבח הפרטיות. עוד לפני שהספיק להתכסות ולהתנער מההנגאובר, עולה אל הדוכן גם בלעם עם תמיכה בלתי צפויה מחז"ל ויש לו מילה טובה לזרוק על עם הנצח, ואולי גם על חדר השירותים של תומר...?

ולבסוף, עדים מומחים שהוטסו למטרות הליך זה מארה"ב - סמואל וורן ולואיס ברנדייס יספרו לנו על "הזכות להיעזב לנפשך" וייקחו אותנו אל הימים הראשונים בהם הזכות לפרטיות החלה ללכת לבד.

ואיך קטגוריות בפורנו קשורות לכל התסבוכת הזו? והאם בכלל ניתן באמת לתבוע את עלבוננו? מילולית, לתבוע אותו? אז שתפו אותנו, תנו בלייק ואם נחה עליכם רוח הנדיבות ובא לכם תכנים שווים, תמכו בנו בפטריאון. כי כשזה מה שקורה לפרטיות, מה נשאר לשמור לעצמנו?

כל כך הרבה שאלות ורק פרק אחד קטן. איך הוא יכול על כל זה?

כמה אנחנו שומרים על עצמנו היום. אנחנו קנאים לכבודנו וזהותנו, בוחרים את מילותינו בקפדנות, שומרים על ערנות מתמדת פן נגלה ש"אנחנו המוצר", אבל כשזה מגיע לפרטיות שלנו? נראה שהפכנו לתחנת רכבת. עמרי ותומר חובשים כובעים, לובשים מעיל ארוך ועוברים לשחור לבן. כי כדי להבין מה קרה לפרטיות, נדרשת חקירה, והאמת לא בהכרח נעימה.

פנים. משרד חקירות. לילה

במשרד מאובק ואפלולי יושבים עמרי ותומר, הם נראים מדוכדכים. תומר מדליק סיגריה, שובר קיר רביעי ומפטיר: "העיר הזו... היא לא ישנה, היא רק עוצמת עין אחת כדי שלא תוכל לראות מה עושה השנייה. מדרכות הרחוב ספוגות בשקרים, ורק אורות הניאון מאירים את הדברים שהסתרנו בחושך.ובלילה כזה בדיוק היא נכנסה, עם המבט הזה, של אחת שפגשה את החושך הזה מקרוב. לך תדע, אולי אפילו חוללה אותו". עמרי מביט בו ומשיב "תומר, אתה עובר שבץ? שאזמין אמבולנס?".

למזלנו, בשלב מוקדם הגיע אלינו רמז מהמודיע שלנו (ושל העולם כולו?), אדוארד סנודן, שסיפר לנו שבעצם כולנו לקחנו חלק בסיפור הזה. הרמז הוביל אותנו אל החשוד הראשון בחקירתנו: סארטר. תפסנו את הצפרדעון הסוטה הזה על חם מתבונן מבעד לחור המנעול. לאימתנו, אמנם, גילינו שזה לא היה הוא שם בכלל, אלא רק פעולה טהורה של מבט ללא אני אחדותי שיודע על כך דבר.

הבנו שמוטב לנו לצעוד בזהירות. סארטר הנמלט השאיר אחריו פנקס ובו כתוב "הביצה, הערב, 20:30, תגיע לבד". הגענו לשם בדיוק כדי לתפוס את נרקיסוס, שנייה לפני שנפל אל תוך המים. "למה עשית את זה?", שאלנו את אקו, "קנית לו ביטוח חיים על שמך?", "האם זו קשירת קשר?".

"עצרו!", נשמעה זעקה לפתע מבין השיחים. לאקאן הגיח, מנער עלים מחליפתו המסוגננת, "זה היה ניסיון התאבדות! אחרי הכול, ברגע שהתבוננו בו, צמצמנו אותו לבושה בלבד. זה היה בלתי נסבל עבורו!".

החקירה הזו רק נעשית משונה יותר מרגע לרגע. עוד לילה, עוד תיק סגור למחצה. ובינתיים אני מחכה… כי בעיר הזו, תמיד מישהו יצטרך מישהו כמוני. גם אם כבר לאף אחד לא ברור למה...

תומר!

סליחה, זה חזק ממני.

בקיצור, מוזמנים להאזין, להגיב לנו, לשתף ותמיד כדאי לפרגן בלייק, אנחנו מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם.

סלח לנו אבינו, כי חטאנו: אנחנו מקרל ואנחנו מכורים (אוהבים אתכם, מקרל!)

כמה מהר אנחנו רצים אל הפתרון – אל הכוח שנוכל להתרפק עליו, שיחבק אותנו וייקח את כל הכאב. לפעמים הוא זורם מהמזרק אל הווריד, לפעמים מתמוסס על הלשון, אבל לעיתים קרובות – הוא מתחבא דווקא בכנסייה.

עמרי ותומר תופסים כוס חד"פ, מכינים לעצמם קפה דלוח ותופסים את מקומם במעגל הכיסאות. רגע הגמילה הגיע!

ראשון קם הפסיכואנליטיקאי קוסנזה, שעוד לא סיים לפרוק מהמפגש הקודם. הוא מתחיל בהבטחה שהפעם, יגיד משהו חדש – ואז חוזר על עצמו, כמעט עד המוות.

אלא שאז מצילה את המצב חנה פיקארד שמזדקפת על עומדה ופשוט קוטעת את שטף הדיבור. קוסנזה נפגע עד עמקי נשמתו אבל פיקארד נשבעת לו ביקר לה שהיה מדובר בתנועה לא רצונית ולה, אין שום אחריות על מה שקרה.

הרוחות התלהטו, ורשימת 12 הצעדים נתלשה מהקיר ובותרה לקרעים-קרעים. נראה היה שלא נותר עוד חוק עקבי ויציב אחד שיכול להציע פתרון לכולם.

רגע לפני שהמפגש כולו התפרק לו, צעקה ואן דר הובן: "עצרו!". כולם עמדו והביטו בה המומים, צווחות בקודש הקודשים? "ואולי, לכל אחד התמכרות משלו, הדורשת פתרון משלה?"

הם הביטו בה המומים לרגע, לקחו נשימה עמוקה ואז, פרצו כולם בצחוק מתגלגל, התחבקו וקראו - "אלי, תן לי את השלווה", וכו'.

אז בואו, תצטרפו. גם אתם רוצים ריפוי, לא? אז הצעד הראשון הוא להכיר בכך שאין לכם שליטה. אחר כך, עשו לייק ותנו בשיתוף (כי אין לכם שליטה). ולבסוף, העלו סרטון שלכם מודים – "שלום, גם אני מכור למקרל" – ואנחנו מבטיחים שנשיב בתגובה – "אנחנו אוהבים אותך."

עשו את הצעד וחיי שלווה ממתינים לכם.

חסר אינו יודע שובע.

...וגם כשיש לנו עוד, ועוד, ועוד... ככל שיש "עוד", כך יש משהו שאינו מסופק, אינו מסתפק, רוצה "עוד". אז אומנם, לעת עתה, הסתיימה לה סדרת פרקים על העוני, אבל הדיון שלנו במקרל לא הסתיים.

עם טעם מר בפה, וחור שואג בבטן, אי-אפשר שלא לשאול: האם החיים מוגשים לנו כמסעדת אכול כפי יכולתך? ואם כן, מי יקבע שהגיע הזמן להפסיק? תומר ועמרי מוצאים עצמם מול מזנון הבופה, ומתוך מבחר המנות שומעים את הקול הקטן הזה, שקורא ומפתה – עוד... עוד... עוד... האם גם הפעם נסתער בפה פעור? או שמה נעז ונשאל – מה קרה להתמכרות?

עוברים אל השולחן, עמרי ותומר לובשים את מיטב מחלצותיהם, מושכים זה עבור זה את הכיסא, מתיישבים ומניחים מטפחת בחיק. לאמוז בוש מגיע הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדוארד גלובר, מציע תשלובת ססגונית בין הפרשות ומזון מענג, עם נגיעות מרומזות של מיניות. כמעט שהלך לנו התיאבון (או שמא דווקא התגבר?), ואחריו מתקרב הפסיכואנליטיקאי דומניקו קוסנזה עם מצע של איטרציות: הביס הראשון היה התגלות של ממש, התחלת כל ההתחלות, ועם כל ביס זה היה בדיוק כמו הפעם הראשונה.

בצעד כמעט מועד, הסופר ויליאם בורוז פורץ אל השולחן, נושא מגוון צלחות בצבעים עזים: מיקרו-ספירות שקופות של עונג על קצהו של מזלג. התבקשנו למסור את השליטה לחלוטין, להתמסר ולצלול אל מסע מסחרר אחר המנה הבאה, שהוביל אותנו באופן מטלטל ומפתיע היישר אל זרועותיה התמנוניים של המדינה.

זה היה דווקא בקינוח שהחלטנו ללכת על קלאסיקה לא מתיימרת – לאקאן בפפיון, ככה פשוט, בלי הוד והדר. אבל איזו אינטרפטציה מהממת... איזה מרקם מתהווג! איזו הפרדה מסמנית בין טעמים.

חווינו תענוג אמיתי, צחקנו, בכינו, התרגשנו... רצינו עוד... כן! רצינו עוד! כי בשנייה שיצאנו מהמסעדה, הבטן התובענית שואגת, מקרקרת, אינה יודעת שובע... אז החלטנו להזמין גם אתכם, אתם יודעים שאתם רוצים את זה... גם אתם רוצים להיות חלק מהחבר'ה, מהמגניבים... לא תגידו לנו לא, נכון? אז בואו, מנה קטנה, רק טעימה אחת... זה משהו שמעולם לא חוויתם... כל שזה עולה לכם, רק לייק אחד קטן ושיתוף. ומבטיחים לכם – גם אתם תהיו מכורים.

"יש ציבור גדול במדינת ישראל שקם הבוקר ולא שואל את עצמו מי ראש השב"כ, הוא שואל את עצמו - איך אני קונה קניות לפסח", כה אמר לפני כשבועיים אריה דרעי. אמר, חילק תלושי מזון, וחזר לספור את הכסף בוילה בספסופה. יש הנושאים את דגל העוני, אך למרבה הצער, דגל אי אפשר לאכול. את מי זה אמור לעניין, ועל מי מוטלת האחריות לעשות משהו?

עמרי ותומר מגיעים אל סוף המרדף בעקבות העוני ומצאו שם בעיקר בלאגן. כמו כל אימא טובה, מיד זעקנו במחאה "מי מתכוון לסדר את זה?!".

הראשונים להצביע על אחראים הם לא פחות משני ממזרים, אחים יריבים – מר סמית' ומר מארקס. הראשון מאשים את השכן, השני מחכה שהמערכת תתרסק מעצמה.

נפרדנו לשלום מהתאומים המשונים ופגשנו בטיפוס ממושקף וזחוח, אחד מילטון פרידמן. השאלה שלנו הצחיקה אותו מאוד. "מי אתם שתכריחו מישהו לטפל בעוני?", שאל. "השאלה האמיתית היא", צחקק, "מה אתם מתכוונים לעשות בקשר לזה?". התכוונו לשאול מה הוא מתכוון לעשות, אך הוא כבר נעלם, משאיר אחריו רק שלולית של נוזל משונה שטפטף עלינו מלמעלה...

הבלאגן מעולם לא נראה כה נוראי, ודרעי כבר עמד להצהיר בפעם המי-זוכר-כמה... כאשר משום מקום הופיע מר סקנלון, מנפנף בחוזה של עמותת ניקיון ומציע לנו כרטיס מועדון – רק לחתום פה פה ושם, וגם אנחנו יכולים להצטרף ליוזמת הניקיון החברתית הראשונה בהיסטוריה. "כי אולי השאלה," הוא מציע, "היא לא מי ייקח אחריות, אלא מה כולנו מוכנים יחד להצדיק, ובעיקר מה לא?"

ותומר ועמרי עומדים באמצע הבלאגן, מביטים סביב ושואלים – "ואולי אנחנו לא רוצים לפתור את בעיית העוני?" כי כרגע נראה שאין אף אחד שמוכן לממן את פתרון הבעיה. מימון אין, אבל מימונה? זה יש מספיק לכולם.

אז עד שנמצא מישהו שירים את הכפפה – בחייאת, תנו לנו בלייק ובשיתוף. אתם חייבים לנו לפחות את זה.

נתחיל בווידוי קטן ונחוץ - ייתכן שיצאנו קצת טיזרים.

בפרק הקודם, הכרזנו שנבין את העוני, התחלנו לעשות צעדים ראשונים ואז – השארנו אתכם לשבת על הגדר. ועוד איזו גדר! ה-גדר ששם האדם הראשון שהבין שיש כזה דבר "שלי", הגדר שהתחילה את הכול! אז מהרגע שהעוני בא לעולם – מה קרה לו?

עמרי ותומר לא מבזבזים עוד רגע מיותר, קופצים שוב אל מכונת הזמן, חובשים כובע אלומיניום (להגנה מהדיפ-סטייט), ומכוונים את החוגה אל שחר המהפכה התעשייתית. ננחת יחד היישר בזירת אגרוף ונצפה בקרב ראש בראש – סמית' (בפינה השחורה) נגד מארקס (בפינה האדומה, אלא מה?). מי מהם ימצא את האחראים האמיתיים לעוני?

רגע לפני שנוחתת המהלומה הניצחת, נישאב בחזרה אל תנועתו המתמדת של הזמן ונבקר את קופרניקוס בחדר העבודה. קופרניקוס יספר לנו בתסכול שהמהפכה הקופרניקאית בכלל הייתה רק פרויקט צד, ויספר לנו כמה סודות מרתקים על העוני, ועל סוגיו הרבים והמגוונים.

ובכלל, בתקופה היסטורית שבה אחד מהאנשים העשירים בעולם, ומנהיג העולם החופשי (איך לעזאזל זה קורה פעמיים?!), לא מסוגל להרכיב משפט תקין בשפת האם שלו – מה באמת אפשר לומר על העוני?

אז קדימה, צאו איתנו לסיבוב בשכונות האמיתיות של העולם החופשי, שם תגלו ש - "זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני / ויש בה ילדים כמוך וכמוני", וגם הם "לא אוכלים חצץ ולא שותים בנזין", אבל לפעמים... במצבים מסובכים מאוד, גם אם יש סביב מלא מלא אוכל, יש שמעדיפים למות ברעב.

כל כך הרבה עוני... האם יש כאן בכלל בחירה?