מקרל

אם עוני היה סרט מד"ב... איך הוא היה נראה? עמרי ותומר צוללים אל הבור הפעור, הבלתי-נגמר, של העוני במארג הקיום החברתי.

פרק א': בצי החללי של איגוד בעלי הקרקעות במאדים, התייצב הקדט אמסלם וזעק: "ראיתי בהפגנה הרבה דברים מנצנצים, אחרי זה הבנתי שזה שעוני הרולקס של כל המפגינים שם. בואו תראו כמה מרצדסים יש שם!". הקדט צחצח את שעון הקרטייה שלו, ספר בראשו את משכורתו – אשר מתוך תפקידו עולה על פי 13 מקו העוני של מחוסרי הקרקעות – טפח לעצמו על שכמו והרגיש גבר.

פרק ב': עם גלימה אפרפרה וכיסוי ראש אופנתי, הקצין אוגוסטינוס המהולל נכנס אל ההיכל, אחריו שובל כמרים שתקנים בראש מורכן. תחילה האשים את החוטא, לאחר מכן את היהודי, ובסופו של דבר הציע רפורמה ששמטה את לסתותיהם של הנוכחים עד אחרון הוואזירים – "העוני הוא..." [אלוהי הדתות כולן נחרדו ואוגוסטינוס חייך מדושן].

פרק ג': עם פאה נוכרית מפודרת, מפקד המחאה החילונית במושבה פסטילוס 5 הרים מבטו אל עבר השמיים – "Engage’!" הוא צעק, אך אף אחד לא רץ לפעולה. את ילדיו הוא השאיר בידי אחרים, הכול למען המטרה, שזיהה ראשון את אותו ממזר חלוץ שהחליט להניח גדרות ועל הדרך – בטעות גמורה – הקים את החברה הראשונה. רוסו לא בחל באמצעים, ואת גופתו עדיין מחפשים, אך העניים... עדיין מנושלי קרקעות.

פרק ד': בפרקו האחרון של המסע, בלבוש מסוגנן שלא נראה כדוגמתו, לאקאן העיר את מתי צרפת בקולו הניחר כשהכריז – האחר הגדול? שכחו מזה, הוא לא קיים, אך הוא עדיין משפיע. הייתכן שהיבט נוסף של עוני מסתתר לו דווקא באינטימי ביותר? במוזר ביותר?

קריינות על רקע הכתוביות: אבל זה לא היה מד"ב, זה לא היה חלום. תומר ועמרי פתאום התעוררו, נתונים מזוויעים זועקים מדפי העיתון, ממשלה צווחנית גונבת כספי אזרחים, מחאה שלמה שנקברת תחת ערמות של ספינים, ובסמטאות החשוכות, עם מקררים ריקים, ניצבים כ-25% מאזרחי ישראל, תוהים אם אי-פעם נגיע אליהם. ואולי כדאי שנגיע אליהם... לפני שהם, או אפילו זה, העוני, יגיע אלינו...

הפלא ופלא – אחרי מעל למאה שנות סכסוך, לפתע פתאום כולם מתחילים להגר מרצון.

אולי זה משהו במים, אולי באוויר, אולי ברוח? ואולי זה הרצון עצמו שהשתנה? כי גם בתוכנו יש רצון מתמיד לסלק משהו, לדחות אויב פנימי כזה, שהוא חלק מאיתנו ובוצזמני קיומו בלתי נסבל. כיצד מתמקמים אנו, שמשפחותינו הגיעו ממדינות ערב, כיהודים בישראל? כיצד אנו חיים עם האויב שבתוכנו?

אל עמרי ותומר מצטרף המשורר, הסופר וחוקר התרבות והשפה הערבית-יהודית, אלמוג בהר, שייקח אותנו למסע מרתק אל שורשיה של התרבות היהודית-ערבית. הוא מתחיל בדיוק היכן שעזבנו אתכם בפעם האחרונה, בעולם המוסלמי של המאה ה-10 לספירה, אבל שם הסיור שלנו רק יתחיל.

מימי הביניים, דרך הקולוניאליזם המוקדם ועד לימינו ננסה להבין את מקומה של השפה הערבית וההגות האיסלמית בחייהם של היהודים לאורך כל תולדות הקהילה.

בדרך, נגלה שממש בכל תקופה ובכל מיקום, מבבל ועד מרוקו, היהודים דיברו במספר שפות. האם התקופה הנוכחית בה היהודי הוא חד-שפתי, היא ייחודית בהיסטוריה?

נתחקה יחד עם אלמוג, לאורך הקו המוביל מעולם דובר ערבית אל עולם בו הערבית והערביות מוקצים מחמת מיאוס ונבחן באילו דרכים השפה הערבית עוד נותרה לגיטימית בהקשר הישראלי. ומה הקשר בין מזרחיות למזרחנות?

אלו רק חלק מהשאלות שדרכן ילווה אותנו אלמוג בפרק שחותם את סאגת המזרחיות שלנו במקרל.

אז קדימה, בלי להתבייש, כי התביישנו מספיק – הצטרפו אלינו. והכי חשוב, ספרו לנו מה חשבתם, איך חוויתן את הפרק ובכלל, פשוט ספרו, פשוט דברו, בכל שפה שרק תהיה.

הכול, רק לא שתיקה.

"וְלֹא הָיָה יוֹנֵק מֵאִמּוֹ שֶׁבְּצִירֶיהָ אֲחוּזָה / וְיֹאמַר לָהּ, בְּטֶרֶם לְשׁוֹנוֹ דַּבֵּר יָדְעָה:/ מִמֶּנִּי לֹא תִּרְאִי אֶלָּא כְּאֵב וּדְאָבָה."

אם נפתח את ספרי ההיסטוריה של בתי-הספר, ייתכן ונסיק שכל ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם מסתכמת בדבר אחד - רדיפות. האומנם?

"שנים חולפות ואני מצפה לשבור כבליי (אזיקים),/ לרסק את הסורגים,/ אך אני חוששת מהצל שלי , הראי שלי, מעונש המרי."

עד כמה זה משקף את המציאות שאפיינה את תור הזהב של ספרד המוסלמית? כפי שראינו בפרק הקודם – התמונה מורכבת בהרבה. אבל הרדיפות נשארות בתודעה ואם רודפים אחרינו - אנחנו בורחים, בורחים מהמקור, בורחים מתרבות המוצא... אולי קצת בורחים מעצמנו?

"הִתְיַצְּבָה נֶגְדִי הַדֶּרֶךְ. אלוּוַאס, הָרָיו הִגִּיחוּ."

עמרי ותומר ממשיכים את המסע אל שורשיה של יהדות ספרד והפעם, מספרי השירה אל הסימפוזיונים הפילוסופיים הבין-דתיים של התקופה. זוהי תקופה של מתח בין תרבותי, אך גם של דיאלוג מתמשך, של ניסיון להבין את עצמנו דרך דתות הסובבים אותנו, אך גם מאבק עיקש לשמור על ייחודיות.

נעשה היכרות הדרגתית וזהירה (אל תדאגו, ממש מרחוק) עם תנועת המועת'זילה האסלאמית ועם ר' סעדיה גאון שמשתמש בתוצריה כדי להוכיח את קדמוניות העולם.

"בבנייתו של האדם הפלסטיני שלא על בסיס הסיסמה "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים", כי אם על בסיס החירות והשוויון לעמנו;"

נחזור גם אל הרמב"ם והפעם – במגרש הביתי שלו. ושווה לשמוע מה יש לו לומר, כי כמה פעמים כבר יצא לכם לשמוע רב ספרדי מסביר שאנחנו והמוסלמים אולי... לא כל כך שונים?

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמֵּנִיף נֶשֶׁק בִּפְנֵי אֻמָּתוֹ, / הַבּוֹגֵד בְּסֵפֶר הַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ כְּדֵי שֶׁמְּדִינָתוֹ תְּגוֹנֵן עָלָיו מִפְּנֵי הָאִסְלָאם הַמְּהַלֵּךְ עָלָיו אֵימִים / וּמִמּוֹרָאָם שֶׁל אִרְגּוּנִים, שֶׁכְּשֶׁתְּפַשְׁפֵּשׁ בְּקִרְבֵיהֶם וּבְדָאעֶשָׁם, תְּגַלֶּה אֶת אוֹיְבֵיהֶם, / יוֹצְרֵיהֶם מִלְּכַתְּחִלָּה, בְּשֵׁם הַנָּבִיא מֻחַמַּד."

רבי יהודה הלוי משאיר את השירה בבית ומגיע עם מגבעת הפילוסוף כדי להבהיר לנו אחת ולתמיד – נבואה זה ליהודים בלבד. והאם המתינות המזרחית היא בכלל עיקרון אסלאמי?

הרבה שאלות, חלקן מרתקות, חלקן מעצבנות, אבל זה החלק היפה בשאלות – הן לא פה כדי ללטף לנו את הגב ובו זמנית לשלוח לנו יד לארנק. אז קדימה, הכינו כוס קפה, איזה כנאפה טוב, פנו קצת זמן והצטרפו אלינו... וגם איזה לייק ככה לא יזיק.

יהדות ספרד היא תקופה מרתקת בהיסטוריה של עם ישראל והיהדות, אם כי... מה אנחנו יודעים על תקופה זו בכלל? האם מלמדים על זה? מדברים את זה? לומדים מזה? ומה לומדים מזה בכלל...?

תומר ועמרי חוזרים אחורה בזמן אל תור הזהב של שירת יהדות ספרד, כדי לקרוא וללמוד משהו על מה שמתרחש כאן, עכשיו, במדינת ישראל, מתחת לאף שלנו, ואנחנו לא רוצים לשמוע על זה דבר.

לחזור אחורה בזמן יכול להיות כאב ראש, במיוחד כשכל המסע הזה מעט מדומיין. הרי אי אפשר לחזור אחורה בזמן... אז נאלצים להתמודד עם שאריות של מה שהיה, שאריות זיכרון, ובמקרה הזה – שאריות כתובות. אז פנינו אל שני גדולים בהיסטוריה של יהדות ספרד, שני גדולים שכמעט... איך לומר... הלכו מכות.

עם רבי שמואל הלוי בן יוסף הנגיד נלמד על שילוב היהודים בתרבות הערבית-מוסלמית, על המורכבויות שניצבו בפני יהודים שבחרו להיות חלק מהמערכת השלטונית, להתמודד עם הפוליטיקה המקומית ובכל זאת לשמור על יהדותם, עד כדי כתיבה בשפה מתה, לא מדוברת, כמו השפה העברית.

עם שלמה אבן גבירול נלמד על כאבי החיים והבחירה בהתבדלות רדיקלית, בשנאת האחר עד כדי האשמת וקללת אלוהים בעצמו שמקיים את הגלות, על הבקשה לחזור אל ציון כעם, ועל ההשלמה עם כך – בסופו של דבר – שאלוהים לא עובד בשבילך ושהדרך המובילה אל מוות אינה דרך החיים.

נגלה גם כיצד הוויכוח בין שני משוררים והוגים אלו מתקיים, חי ונושם, דרך ישראל של ימינו, איך אנחנו מקיימים את שאריות המחלוקת בזמנים אלו – אך חושבים שאלוהים עובד אצלינו ואיננו מדברים ערבית (האם אנחנו בכלל מדברים עברית?).

כל זאת ועוד בפרק שפותח דלת ליהדות ספרד ומזמין אתכם... נו, אתם יודעים... תנו בלייק, תביאו בשיתוף, ותזכו בחלק בעולם הבא – או לא. אם לא תנסו לא תגלו.

הכינו את הממחטות - כי הפעם אנחנו הולכים קצת להתבכיין.

כי הכי קל להכחיש, לומר שאלו שצועקים "איי", בכלל לא כואב להם. אבל כאב, כך למדנו, תמיד מוצא בסוף את דרכו אל פני השטח. היום, עמרי ותומר יוצאים לחקור טריטוריה לא מוכרת – אבל הכי קרובה שיש לבית. על פניו, המזרחיות הפכה להיות "האליטה החדשה" בישראל. אבל כדי להבין עד כמה מדובר בקשקוש, רק צריך לצאת לסיבוב קצר בבתי הספר בפריפריה. אז מה, מה קרה למזרחיות?

כדי לבחון מקרוב את השאלות הללו, מצטרף אלינו הפעם פרופ' מאיר עמור, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה מאוניברסיטת קונקורדיה שחקר במשך עשרות שנים סוגיות הנסובות סביב אלימות אתנוצנטרית בארץ ובעולם. המסע שלנו יתחיל במושבה כנרת ויסתיים בחממות ההייטק בתל אביב, בדרך נתחקה אחר שלל הגלגולים שעברו מנהלי המעברה לאורך השנים ואולי נקבל מושג ראשוני – כיצד נוצרה החתונה הקתולית בין הליכוד ומזרחי הפריפריה?

וזו רק ההתחלה, כי כל כך הרבה שאלות עולות. איך מתחילה המלחמה הנצחית הזו, בין מזרחים ואשכנזים? האם זו התזכורת הבלתי נסבלת שהמזרחי מביא איתו, שכאן זה לא אירופה, לא משנה כמה גבוהות יהיו גדרות הווילה בג'ונגל? כאמור, שאלות - יש הרבה. אז תוציאו ת'ערק, תביאו בחומוס פול, המצלמה מצלמת - החאפלה מתחילה! ''עם ישראל חחיייי!!!" אתם בריאליטי הישראלי הכי אותנטי, הכי מזרח תיכון, הכי שכונה! כל עוד זה לא בערבית.

מהפרק האחרון, יצאנו עם הבנות מבלבלות. צמד מעניין, לא? הבנה מבלבלת. מצד אחד, הזר נושא בתוכו אחרות בלתי נסבלת ומצד שני, זוהי אחרות שאנו יכולים לזהות. אם לא יכולנו לזהות, לא היינו יכולים להבחין שמדובר בזר. אז בין אם הזר הוא זה שנשאר בשכונה שלנו, במדינה שלנו, במרתפי השבי בעזה, מתעקש בחוצפתו לרצות להשתחרר למרות האינטרס הלאומי, שר בקולי קולות בתחבורה הציבורית וגורם לנו אי נוחות – בסוף נשארת רק שאלה אחת: מה אנחנו מכירים בזר?

עמרי ותומר מסיטים את הזרקור מהחברה ויחסה לזר ומפנים אותו שוב, כמו בפרקים רבים אחרים – פנימה. עם האלביתי של פרויד נתהה על האופי האינטימי של הזר, שבו אנו מבינים שהזר ביותר נושא בתוכו גם את המוכר ביותר ("גבר שר אצלי באמבטיה/איך המים עוזבים לו את הגוף/והחתול שלי מתחיל לעוף").

יד ביד עם לקאן, נלך להתבונן ב"שגרירים" של הנס הולביין ובדרך החוצה, ממש בזווית העין, נביט אל המוות מחייך אלינו, ומה הקשר בין זה לבין אנליזה? (“כרמלה גרוס וואגנר/חיים את החיים /עד שהם מתים").

ואם כבר המוות קפץ לביקור, נצא לסיבוב מודרך עם דרידה בעקבות רוחות הרפאים של מארקס. גם קארל לנדאוור ייתן לנו את השנקל שלו על רוחות הרפאים הללו, שמשתקפות אפילו מפניה של האם. אז למה, ריבונו של עולם, למה האינטימי הוא כל כך בלתי נסבל?

ואולי התשובה האיומה לכל השאלות הללו כבר התבהרה לנו השבוע, חבויה ברעמת שיערו הג'ינג'ית של תינוק.

אז האזינו איתנו, הגיבו, דברו – אל תפסיקו לדבר: עד שכולם חוזרים.

לקריאה נוספת:

פרויד, האלביתי, הוצאת רסלינג

הציור "השגרירים" של הולביין

Adorno, Theodor, “Schema of Mass Culture”, in The Culture Industry, Routledge

Derrida, Jacques. Specters of Marx. Routledge

Landauer, Karl. “Affects, Passions and Temperament” (1936)

Miller, Jacques-Alain. Comment finissent les analyses. Navarin Editeur

כבר תקופה שאנו במקרל מתחילים לתהות האם במהלך מסע הציד שיצאנו אליו, בניסיון נואש להתחקות אחר עקבות המציאות ולנסות ללכוד משמעות – הפכנו לניצודים. ככל שאנו מעמיקים את צלילתנו אל שאלת הדחויים, נראה שהאירועים סביבנו מהדהדים שוב ושוב את התובנות שאנו מחלצים מהדיון. כי היינו רוצים להאמין שהזר הוא זה ששונה מאיתנו, שעומד באחרותו הבלתי נסבלת, כקוטב ניגודי מוחלט ל"אנחנו" שלנו. אך כפי שניווכח לגלות בפרק שלפנינו (ובמציאות שסביבנו!) הזר הוא דווקא שאנו מזהים בתוך עצמנו, החלק שאנו מאמינים שיכול לעזוב בכל עת – ובוחר להישאר.

עמרי ותומר מגששים בחשש בתוך חשכת הסמטאות בה שוכנים הדחויים ומאירים בפנס מסנוור אל הזר. מאחורי פחי האשפה, נפגוש את גרגור סמסא האומלל ונלמד ממקור ראשון, במהלך אה-לה-קפקא, כיצד נעשה האדם לשרץ.

מתחת לפנס הרחוב השבור, נזמן את זימל שיספר לנו שאותו סרח עודף מדומיין, שאנו בטוחים שניתן פשוט להעלים (לגרינלנד, סומלילנד, גואנטנמו – כל אחד והפטיש שלו) – כאן כדי להישאר, לא משנה מה נעשה. האם ככל שאנו מנסים להרחיק את הזר, דווקא אז אנו מתחילים לחוש ביתר שאת את רגלי השרץ שלנו מפרפרות באחורי התודעה?

ובחלון הראווה, מסתתרת בערמומיות, תמתין לנו שרה אחמד ותגלה לנו שאת הזר, הרחוק מכל דבר ידוע כביכול, הוא דווקא בדיוק הדבר שאנו מכירים היטב.

אז בין אם אתם אוהבים את הטרנספר שלכם מחוץ לקופסא או בלית ברירה, בחגיגה גדולה או בעיניים דומעות, כחלק מפרויקט נדל"ן או מבצע לשלום אזורי – הצטרפו אלינו, הקשיבו, התווכחו: רק אל תתנו למוח לרוץ על אוטומט. השמועות מספרות שהסינים מפתחים אוטומציות מפוקפקות...

והפעם הפתעה: בפרק של היום, תומר ועמרי נאלמים. הייתכן שיש משהו שהצליח לסתום לנו את הפה? בואו נראה... זה הולך להיות קצת מסובך, מוכנים לזה? אז...

מה קרה לשמרנות? הפרק גדוש בקטסטרופות קטנות, בלתי-נסבלות, אך בכל זאת נדרשות – אחרי הכול, גם אם ממש ממש נשמרים, בסוף כולנו נתקלים בכל אותם דברים קטנים שמפרקים את מעטפות המגן, שהן אלו שמלכתחילה מעידות על כך שיש "איומים". הפרק היום מזמין אותנו להתמודד עם קטסטרופות קטנות אלו:

היום בו אילן מאסק הפך לפסיכולוג ילדים גרמני, עטה את המדים הלא-נאציים, תמך במפלגה לא-נאצית, נופף לאהבה בהצדעה לא-נאצית ולא הכחיש – אבל שלח את משטרת ההגירה לגרש ילדים.

מה קרה למר גריסון, מסדרת המופת 'סאות'פארק', שפתאום הוא זה שמגלם את השמרנות? איך עברה השמרנות ממחנה סדור ובדלני לביצה שהתחפשה במופע דראג אנטי-דראג? "לאיפה נעלמה המדינה שלי?", ולמה אלון מזרחי חושב שדופקים אותו?

ואיך פתאום צץ לו הצמח הרעבתני "אודרי 2", שסימור קרלבורן גידל וטיפח בדם (מילולית) ויזע, מתוך 'חנות קטנה ומטריפה'. ומדוע פתאום הוא מרכין ראשו בתחנונים ומבקש – "הזן אותי סימור... הזן אותי...". ואולי... בדיוק משום כך... כאשר מדברים על שמרנות וליברליות בעצם מדברים על אופנות כלכליות שונות לחלוטין?

עם טשרנחובסקי נקרא את המנון השמאל הישראלי, עם אבי דבוש ננסה לפענח את פשר הדיאלוגים כאסטרטגיה פוליטית, ועם הפילוסוף האמריקני פרנסיס פוקויאמה נשאל אם ייתכן ובעצם הגענו אל קץ ההיסטוריה?

אבל מה אם בעצם השמרנות אינה מביטה לאחור... אלא הצידה? מה אם מה שמדובר בו זו פוליטיקה אופקית? לשם כך נקרא קצת על הרב האיטלקי עזריה בן משה מן האדומים ומאמצו (הכואב) לתקן מעט את חז"ל, ונשוב בסופו של דבר אל נקודת ההתחלה עם תאוריית הקוונטים אל מול הבינארי וננסה להבין – מה קורה כשמתבוננים? ולמה זה כל כך מפחיד? ואיך זה קשור לפוליטיקה של משברים והמורכבות הפוליטית ליברליות-שמרנות?

אז ארזו תיקי אוכל, הכינו ממחטות, יהיה פרק סבוך אך מרתק מאין כמותו, ולמי שמחפש אתגר אז הנה לכם סנטימנט מתנה - סנטימנט חינם! ואולי אתם רוצים גם לקנות מסחטת דמעות קורבנית? זה רק יעלה לכם לייק ושיתוף, ואולי גם איזה כאב ראש קטן (אך מאוד מתגמל) בפרק של מקרל.

"מסכנים האנשים שאינם יכולים לשמור אפילו על שמם."

עם המשפט הזה, נפתחת העונה החדשה של מקרל על הדחויים, אלו שהחברה אינה מסוגלת לכלול אותם אפילו, אלו אשר אינם חלק בחברה... או אולי כן?

באופן שאולי מעט מפתיע, העונה הזו גם נפתחת עם שאלה אודות השמרנות: מה קרה לשמרנות? האם היא אותה השמרנות הישנה, שמתעקשת לשמור על עצמה, עוד מימים ימימה? או שאולי גם השמרנות עצמה כבר... אינה?... השמרנות שהייתה?!... ואיך זה יכול להיות בכלל...

תומר ועמרי חוזרים אל האספה המכוננת, אי-שם בדמדומי השחר של הדמוקרטיה, כדי לפגוש את מר אדמונד בורק שיספר לנו על גזע האדם ואלו שאינם משתייכים אליו.

נקפוץ קצת בעתיד אל ורנון סקרוטון שיתאר את הפחד בלהיות שמרן, את הפחד העמוק וגם... הסנטימנט.

נחזור אחורה בזמן, אל פרויד המיישיר מבט בדיוק במה שהחברה של זמנו אינה רוצה לראות.

ואז נקפוץ שוב לעתיד, עם השאלה המוזרה – מה זה בכלל "חברה כללית"?! ונשמע מה יש למרסל גושה ללמד אותנו על הפוליטיקה והשבר באמת.

וכל זה באמת רק ספתח... אולי מתאבן... ספתח או מתאבן? זו בדיוק השאלה – פרוגרסיבי או שמרן! האחד פותח את הדלת בפני הלא-נודע והשני מעדיף להקפיא את הדלת, לעצור, אולי לא לקחת צעד קדימה... או אולי זו רק קונספציה? אולי שוב אנחנו נופלים לקטגוריות שאיננו קוראים אותן לעומק?

תומר ועמרי ניצבים בפני פאזלים מסובכים, ורק דבר אחד ודאי בתוך כל זה... אתם הולכים לעשות לייק ולשתף. למה? כי אחרת "צא בחוץ"!

קריאה נוספת:

אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת שלם: 1999

אידן, קלאודיה. צדה האחר של הצעקה. פרדס הוצאה לאור.

Gauchet, Marcel. La democratic contre elle-meme

Miller, Jacques-Alain. “Milanese Intuitions”, in Paradigms of Jouissance. Psychoanalytic Notebooks no. 34.

Scruton, Roger. (2014). How to be a conservative / Roger Scruton. London : Bloomsbury

החל מהגורל האכזר שיובל פרי שופך בפנינו בבכי תמרורים ועד לזהבה בן והטיפה המרה – תומר ועמרי בסיבוב האחרון על תרבות הנגד אחר שאלת הסימן: האם יש שם מובן? האם משמעות? האם סממני הון תרבותי? או אולי סממנים של הרס עצמי? ומה בין כל זה ובין ממשלת ישראל...

על הציר בין הגורל לאחריות אישית, שם הם צועדים בפרק שחותם את העונה השנייה של מקרל בניסיון להבין מהו ההבדל בין תרבות נגד ונגד תרבות:

עם צ'רלס פירס ננסה להבין מה ההבדל בין מסמן למסומן וכיצד הוא הופך את היוצרות וגורם לאמיל בנבניסט להתקף חרדה.

עם ג'ון לוק נגלה מהי סימיוטיקה וכיצד היא קשורה בסימנים של תרבות הנגד וההבנה האנושית.

עם הסופר האנרכיסט חכים ביי ננסה להבין מהו טרור פואטי ומה קרה לתרבות הנגד בשל המסמנים הריקים של בודריאר.

עם פרויד נטעם קצת חלומות בהם מסמנים הופכים לסיפורי אימה.

עם שרה תורנטון ובורדייה נברר מהו הון תת תרבותי ונחקור את תופעת הגייטקיפינג בתרבות הנגד.

עם אומברטו אקו נמציא לנו אויבים ונגלה כיצד לאיטלקים לא היה ואין אויבים בעולם בכלל – נשבע שבועת אמת!

ועם המלחמה בין Mayhem, Dissection ודייב מאסטיין נראה מה קורה כאשר עוברים מהדקלרטיביות אל מעשי הפשע, וכיצד תרבות נגד הופכת עורה לכדי נגד תרבות.

בואו נצא למסע אל פרק רווי רפרנסים לז'אנרים מוזיקליים שאינם מיינסטריים – נבקר גם אצל Sick of it all, עופר לוי, ועוד ועוד – נטעם טעמים שונים של תרבויות נגד ונגלה דבר או שניים על הטבע האנושי הלא פשוט בניסיון להתמקם בחברה. ואם זה לא מספיק... נשאר עם שאלה: ומה עם אלו שאפילו כך לא מצליחים להשתלב בחברה?

פרק אחרון בעונה, הצטיידו במימיות וכובעים – לא עוצרים, לא שותקים.

קריאה נוספת:

פרויד, פירוש החלום, עם עובד.

Peraldi, Francois. ”Why did Peirce terrorize Benveniste?”

Locke, John. An Essay Concerning Humane Understanding, London.

Hebdige, D. ( 1979). Subculture: The Meaning of Style (1st ed.). Routledge. https://doi.org/10.4324/9780203139943.16 ׳ 1979

Thornton, S. (1995). Club cultures : music, media and subcultural capital. Polity.