דני שטג בפרק מיוחד לחג השבועות. חוזר לילדות בחיפה, אל ההורים שלו שורדי השואה. האבא שנרצח בגיל 36 כשהוא רק בן שנתיים ואמא קלרה שהלכה לעולמה לפני ארבעה חודשים שגידלה אותו לבדה, עבדה קשה כדי לפרנס אותם והייתה אישה מיוחדת ומלאת שמחה פנימית על אף מה שעברה בחייה. על התחושות הקשות שנשא עם עצמו בילדות כיתום, הבכי שליווה אותו כשהיה חוזר מבית הספר, הקשיים בלימודים עצמם והתחושה שליוותה אותו לאורך שנים של פחות מוצלח וחכם. אל במאי התיאטרון שהגיע מחו"ל ובחר בו בגיל 16 לגלם תפקיד ראשי בתיאטרון חיפה.

הילדות כחילוני ועד הרגע שבו לאחר הצבא טס להגשים את חלום אהבת הטבע הגדול שלו בטיול גדול באפריקה ושם בצל האריות שחיפשו והשומר המאיים בשמורה פגש את ההכרה באלוקים.

החזרה לארץ והמסע העמוק שלו לחיפוש אחרי האמת מגדולי הפילוסופים ועד כתבי הקודש. הכותרת המומצאת בראיון בעיתון שבגללה אימו לא דיברה איתו חודש.

המסע שלו לתשובה שהיה למעלה מעשור בהסתרה אל מול העולם גם כשכבר התפרסם בסדרה "הפוך" בגלל שבזמנו זה לא היה מקובל ועד הרב שביקש ממנו לדבר את עצמו בפומבי. ומה גרם לו להזיל דמעה כשנזכר בימים ההם.

וגם מנקודת המבט שלו על עם ישראל אל מול מעמד הר סיני ועד רות המואבייה שמזרעה נולד דוד המלך.

לירז צ'רכי חוגגת יומולדת 47, וחוזרת לתסריט חייה.

לילדה שהייתה ולתחושת הזהות הכפולה שהרגישה בין החיים בבית הפרסי לעולם שבחוץ ולמורכבות שהיא הביאה איתה.

לשורשים הפרסיים שניהלה איתם מערכת יחסים מורכבת ואיך הגיעה אליהם רק כשהייתה בעיצומה של קריירת המשחק הבינלאומית שלה בלוס אנג׳לס. מה הרגישה כשצעדה בשכונות מלאות האזרחים האיראנים ועם איזה שלל מוזיקלי יצאה שם מחנות התקליטים.

ומה אמרו לה כל מי שהיה מסביבה כשהודיעה להם על הבחירה בכיוון המוזיקלי החדש.

על האובדנים הגדולים שהביא איתו השבעה באוקטובר לחייה, התקף החרדה שחטפה בשדה התעופה, האבל שהגיע לבית הפרטי מהכיוון המשפחתי של משפחתו של תום הבעל, הפגיעה בקריירה הבינלאומית שלה מביטול ההופעות הרבות ועד המשבר עם הלייבל הבינלאומי.

החיבור המיוחד שלה לאמניות האיראניות וההזמנה שלה עבורן לבוא ולקחת חלק בהקלטת האלבום השלישי שלה שהוקלט על אדמת איסטנבול ומה אמר לה איש הביטחון שמלווה אותה שגרם לה לחרדה.

וגם ההופעה ההיא שבוטלה בגלל הBDS וראש העיר שנלחם על קיום ההופעה, מה היא ראתה בזמן שהתאפרה בחדר ההלבשה שהפחיד אותה ולמה בחרה להעלות לבמה את האישה הפלסטינאית שהלחיצה אותה.

וגם למה בגיל 9 בחרה להוריד מהקירות בחדר שלה את הפוסטרים של עפרה חזה ובפוסטרים של איזו זמרת אחרת הם הוחלפו.

איילת נחמיאס ורבין חוזרת ל1991, לשנה שבה החלה לעסוק בפוליטיקה וזכתה לעשות זאת לצידו של יצחק רבין ז"ל. מסבירה למה הוא זה שלימד אותה איך להתנהג כפוליטיקאי עם בני אדם, וכמה הוא לא לקח כמובן מאליו את אהבת הקהל שמסביבו ואיך בשונה ממה שחשבו הוא אהב גם את אלו שלא חשבו כמותו כמו זקני המתיישבים בזמנו. איך השבר של הרצח שלו השפיע עליה ואיך הודות לימים ההם "גזרה" על עצמה לראות תמיד בחמלה את הצד האחר, ואיך כחברה כשלנו במשימה הזו בטח בנקודת הזמן בה אנו נמצאים היום.

חוזרת לקדנציה היחידה שלה בכנסת, ומה גרם לה לראות שמפלגת "העבודה" מתפוררת, למה בחרה לעזוב את הפעילות הפרלמנטרית שלה אבל בו זמנית ידעה שתמשיך לעסוק בצרכי הציבור, מה היה הדבר שגרם לה להילחם על היהדות שלה ולמה החלה לצום בתשעה באב, ואיפה ממוקם ארון הספרים היהודי הביתי שלה.

ומה צעקו לעבר הבת שלה ברחוב שגרם לה לשיברון לב

ולמה עזבה הכל בימים שהגיעו אחרי שבעה באוקטובר ומאז לא מפסיקה להתעסק מבוקר ועד לילה במשפחות החטופים.

נונו מדברת על האלבום החדש ועל התקופה הקשה שבה הרגישה אבודה בימים שלפני. על הצלחת האלבום הראשון ועל האלבום השני שנגנז אחרי עבודה קשה כשהוא כבר מוכן לצאת לעולם אחרי אסון השבעה באוקטובר.

חוזרת לילדה שהייתה, זו שבמשך כל שנות הילדות לקחה חלק במקהלה בבית הספר ואיך מעולם לא חלמה לשיר בפרונט.

נזכרת בחרדה הגדולה שהרגישה כשנבחרה לשיר סולו בטקס יום הזיכרון לזכרו של יצחק רבין וגם בדיאלוגים האמיצים שניהלה מול החרדה הזו.

ומה המורה שלה בכיתה י״ב אמרה לה ולחברות שהיו מסביבה שהיא לעולם לא תשכח.

מספרת על 2019 שהייתה השנה הקשה בחייה, זו שבה נפרדה מאביה, ומסבא וסבתא שלה. על תהליך הפרידה הקשה בבית החולים מאבא, על החיבור לספרי ״הארי פוטר״ ומה מצאה שם שחיבר אותה לעצמה בשנה הזו. ואיך כתוצאה מהשנה הזו איבדה פיזית את הקול שלה, ומה מצאה בפייסבוק באחת הקבוצות שגרם לה לגייס את כל החברים שלה ואיך נולד מכל זה מחזמר.

על תהליך חיפוש המשמעות שלה כיוצרת זמרת ובכלל כאדם בעולם ואיך ביצירה שלה היא לא מצליחה לשחרר מעמדת השליטה האבסולוטית בשונה מהחיים האמיתיים, שם היא נהנית לשחרר שליטה.

על תפקיד המשחק הראשון שלה בסרטו של אבי נשר שמצטלם בימים אלו, על מערכות היחסים הלא פשוטה שלה עם האלגוריתם ולמה בימים אלו ממש לא תמצאו את האפליקציה של אינסטגרם בטלפון הנייד שלה.

עודד לאופולד חוזר אל הילד התחרותי שהיה, זה שלא היה מסוגל בילדותו לשאת הפסד, ונזכר ברגע אחד ספציפי שהיה ששינה לו כל המחשבה ואיזו תובנה עמוקה הרוויח כבר אז ואיך זה עיצב את מי שגדל להיות ואת תחילת דרכו בעולם המשחק.

על חלומות הילדות שלו להיות חלק מעולם האקדמיה, ואיך כבר אז גמע בשקיקה מאמרים של הוגים ופילוסופים בתחושת אולימפוס מסביבו. ואיך בכל זאת מצא את עצמו ביום בחינות לבית הספר למשחק "בית צבי", למה בשנה הראשונה ללימודים התעקש להגיע עם המציאות שלו וכתוצאה מכך ישן עם שק שינה ברחוב ולעיתים בספרייה בבית הספר.

איך הרגיש כשכיכב על שער מגזין "פנאי פלוס" בכל רחבי הארץ ובכל שלט ותחנת אוטובוס אפשרית, ולמה זה כל כך היה קשה ללב שלו.

פותח את הלב על התלות באחרים והאם הרגיש לאורך השנים שיכול לתת אמון באנשים ולמה מבחינתו הוא ברצון להיות במודל של משק אוטרקי.

על האהבה והקשר שלו לים מאז ומתמיד, ולמה שם הרגיש הרבה יותר יציב מאשר על היבשה.

מה קרה לו אחרי התקופה בה התנדב משמעותית במטה משפחות החטופים וכמה זו הייתה עבורו משימה לא פשוטה לחזור משם בחזרה לבמת התיאטרון.

ומי הייתה זו שאמרה לו שיש בו לוחם שייטת ואישה שמתקיימים זמנית ואיך הוא עצמו מרגיש עם זה

דנה ברגר חוזרת אל תהליך יצירת האלבום האחרון שלה, זה שנכתב בימי הקורונה והוקלט בימים שאחרי אסון השבעה באוקטובר.

נזכרת מה קרה שם בימי הקורונה, על החיפוש שלה את עצמה ברגע שהרגישה שהזהות שלה נלקחת ממנה, על סדנאות הנשימה ששם מצאה עוגן וגם מסבירה למה בהתחלה פיצלה את הזמרת שבה מאותן סדנאות כשאנשים הבחינו בה ועם הזמן "איחדה" בין שתי הישויות.

על הרצון שלה לטפל באנשים שהיה שם כבר מגיל 19, ומה היא עונה לאותם אנשים שאומרים לה "מה נהיית פתאום רוחניקית"

משתפת בגעגועים העזים לאימה אביבה היקרה שחלתה בסרטן והלכה לעולמה אחרי תקופה קצרה, הקשר החזק שהיה בין שתיהן אחרי שההורים התגרשו בגיל 5. נזכרת באשת החינוך שהיא הייתה וגידלה דורות על גבי דורות ואיך עד היום היא פוגשת תלמידים שגדלו אצלה, שמספרים לה שהיא הצילה אותם. משתפת במעבר שלה לעולם האומנות כציירת ופסלת ונרגשת לקראת הספר והתערוכה "בחגווי הסלע" שהיא משיקה בימים אלו מעבודות האומנות שלה.

איך הגירושים של הוריה בגיל הצעיר שלה עיצבו את מערכות היחסים שלה עם הגברים שהגיעו בהמשך, ואיזו מחשבה עברה לה בראש כשפגשה את עדי בגיל 30, איתו הקימה משפחה והביאו שני ילדים.

על המסע להודו אליו יצאה אחרי המוות של אימה שהיה סוג של "טיול אחרי הצבא" שלא היה לה מעולם, ואיך מצאה את עצמה מופיעה שם בבית קפה בדארמסלה.

ועל כמה אסון השבעה באוקטובר שהתחבר לאבל הפרטי שלה הוציא אותה למסע עם הגיטרה בכל מקום אפשרי, ממשפחות מפונים, ניצולי נובה ובסיסי חיילים ואיך הרגישה ששם היא עברה מסע ריפוי מקביל לאבל הפרטי שלה מאימה.

וגם מה מצאו הדיירים ששכרו את הבית של אימה אחרי כניסתם לבית מהילדות שלה ולמה זה כל כך ריגש אותה עד דמעות.

יעקב זדה דניאל מספר על עבודת המשחק שלו ועל איך שזה מרגיש לו מתוכו, הצבעים שבתוכו שבכל פעם בוחר מתוכם לתפקיד דמות אחרת שעושה, התפקיד שעשה בסדרה "אלף" שרוקן אותו וסחט אותו נפשית.

נזכר בלימודי המשחק ובעבודה הקשה שלו באותה התקופה ואיך לא חלם שיגיע למקום שכזה בקריירה שלו וגם על הפער שמרגיש בתוכו בין התחושה שמגיעה אחרי שמסיים לצלם פרוייקט לאחרי כשהפרוייקט עולה ומגיע לקהל הרחב.

חוזר לתחושות הקשות שחווה אחרי השבעה באוקטובר, וכמה שזה הוציא ממנו רגשות רעים שלא הכיר שקיימים בו. מדבר על תחושת האשמה שסוחב עד היום על כך שלא עשה מספיק ועל הרצון שלו להתגייס שלא קרה ועל הימים שישב בבית עם בקבוקי בירה ובכה בלי סוף מול מסך הטלויזיה.

חוזר אל תקופת הצבא והבחירה המושכלת שעשה כשבחר להתגייס ליחידה מובחרת כמו דובדבן, ועל כמה התקופה הזו הייתה עבורו משמעותית בהיעדר מעטפת אחרת עבורו באותם הימים בחייו ומסביר מה קרה שם בכור ההיתוך היפה הזה כשכולם שהגיעו ממעמדות שונים הפכו ברגע לשווי ערך.

עסוק עד מאוד בשאלה מה קדימה שלנו כעם, כחברה. מרגיש שאנחנו מרומים על ידי התקשורת והפוליטיקה שלא משקפים את האהבה והחיבור שיש באמת בתוכנו כעם ובאותה הנשימה למה כשהוא מדבר על חברו הטוב עידן עמדי הוא לא מצליח לעצור את הדמעות.

אור עמרמי ברוקמן חוזר לתסריט חייו, לאמא שנטשה באוקריאנה קצת אחרי שנולד והאבות הישראלים שאימצו אותו לחיקם באהבה גדולה. נזכר בימים בילדותו שבהם הסתיר מהחברים ששיחקו איתו כדורגל את העובדה שיש לו בבית שני אבות.

להחלטה להשתתף ב"כוכב הבא" ולימים שהגיעו אחרי התוכנית שבהם הרגיש שהלב מתמלא מאהבת הקהל ברחוב, אבל לצד זה גם החששות שיתמכר לזה עם התובנה שיש שם חור בלב מאז הנטישה בילדות שלרגעים מתמלא ולרגעים מחסיר. לחרדות הלא פשוטות שמתמודד איתן בכל השנים ולטיפול הפסיכולוגי שעוזר ומעניק כלים.

לתקופת שירותו הצבאי ולשינוי הגדול שחל אצלו שם עם הזמן, ולמה המוזיקה היא כלי ריפוי כל כך גדול עבורו ועבור התהליכים הרבים שעובר עם השנים.

אור עמרמי ברוקמן חוזר לתסריט חייו, לאמא שנטשה באוקריאנה קצת אחרי שנולד והאבות הישראלים שאימצו אותו לחיקם באהבה גדולה. נזכר בימים בילדותו שבהם הסתיר מהחברים ששיחקו איתו כדורגל את העובדה שיש לו בבית שני אבות.

להחלטה להשתתף ב"כוכב הבא" ולימים שהגיעו אחרי התוכנית שבהם הרגיש שהלב מתמלא מאהבת הקהל ברחוב, אבל לצד זה גם החששות שיתמכר לזה עם התובנה שיש שם חור בלב מאז הנטישה בילדות שלרגעים מתמלא ולרגעים מחסיר. לחרדות הלא פשוטות שמתמודד איתן בכל השנים ולטיפול הפסיכולוגי שעוזר ומעניק כלים.

לתקופת שירותו הצבאי ולשינוי הגדול שחל אצלו שם עם הזמן, ולמה המוזיקה היא כלי ריפוי כל כך גדול עבורו ועבור התהליכים הרבים שעובר עם השנים

על המעבר מתל אביב לגבעת עדה אחרי שנים שחלמה על מעבר מתל אביב לאזורים של טבע ואדמה, על השנים בהן גדלה וגידלה את ילדיה במרכז תל אביב ולמה זה לא היה פשוט עבורה. על הימים שאחרי ה7.10 בהם התנדבה במטה משפחות החטופים תקופה בת חודש וחצי ועל כמה זה השפיע עליה ועל הנפש שלה ועל המעבר משם להתנדב בחקלאות. על הצפיה בערוצי החדשות השונים כצופה מהבית ועל המחשבות שעולות לה בראש ובלב על מה שקורה שם על המסך ועל עבודת הקולגות שלה מפעם ואיך יכול להיות שדווקא עכשיו כשהיא לא שם עולים רגעים מטרגרים מפעם.

חוזרת לבית ילדותה, לאמא סימון ואבא ארנולד זכרם לברכה ולשבר הכלכלי שאביה חווה בעקבות התגייסותו למלחמת יום הכיפורים ואיך השבר ההוא שהתבוננה בו כילדה עיצב אותה עד היום.

מספרת על המסע שלה לניו זילנד לשלושה חודשים ואיך כל הרעיון למסע הזה התחיל בעקבות רונה רמון ז"ל ועל התקף החרדה שחוותה שם כשבארץ התרחשה המתקפה האיראנית ולמה מבחינתה היא לא טיילה שם באמת לבדה.

חוזרת לימים שבהם הגישה את המהדורה בכבלים ולניסיונות שהיו מסביב להפוך אותה למשהו שהיא לא, ומשתפת למה עד היום גם כשהיא כבר שנים לא עוסקת בהגשת חדשות היא מתקשה לרקוד בסביבת אנשים שהיא לא מכירה וגם פותחת את פצע הפוליטיקה וקובעת למה השנתיים האלו שכיהנה כחברת כנסת היו הקשות בחייה.