1.כותרת משנה: שיעור 3 - ח"ג, פרק א

תאריך: חמישי, יא מרחשוון

תקציר: למדנו את רמזי פני החיות - "פני אריה", "פני שור", "פני אדם" ו"פני נשר", ו"דמות האדם" הכללית שלהן.

הראינו כיצד הפרק אינו מלמד דבר למי שאין לו את ההקדמות הנדרשות ואינו ראוי להבינו, וכיצד חכם יכול להבין מדעתו את כל הכלול בו.

כמו כן, השלמנו את ביאור טענתנו שכיום ניתן לפרש את הרמזים הללו יותר מאשר בזמנם, וטענו שכן הוא בודאי גם לפי דעת הרמב"ם עצמו ולפי עקרונותיו.

1.כותרת משנה: שיעור 2 - ח"ג, הקדמת הרמב"ם לפרקי המרכבה (א-ז)

תאריך: רביעי, י מרחשוון התשפ"א

תקציר: למדנו את הקדמת הרמב"ם לפרקי המרכבה שבה הוא ביאר על האיסור ללמד את הסודות הללו מחד, ועל ההכרח להנחילם לראויים להם מאידך - שהיו השיקולין שהובילו אותו בסופו של דבר ללמד בצורה ייחודית של רמיזות שרק הראוי להן יבין אותן.

עוד הרחבנו על שינוי היחס לתוכן הדברים הללו בימינו, לאור ההתפתחות המדעית,  ועל התועלת שיש בלימוד הדברים גם אחרי השתנות הנתונים המדעיים הכלולים בדברים.

חלק ג – ההשגחה והתורה

(50 פרקים, 149 שיעורים, מספרים 149-1)

פרקי המרכבה (הקדמה-ז), 13 שיעורים, מס' 13-1:

כותרת משנה: שיעור 1 - מבוא ופתיחה כללית לחלק ג כולו, ולפרקי המרכבה (הקדמה-פרק ז) בפרט.

תאריך: שלישי, ט מרחשוון התשפ"א

תקציר: סקרנו את הנושאים הכלליים הנידונים בחלק השלישי של המורה - המרכבה, ההשגחה והתורה, ועבודת האדם התכליתית שבחתימת הספר.

הרחבנו על מקומו בכלל המורה (וביארנו כיצד פרקי המרכבה שבתחילת חלק ג - הינם גם המשך והשלמה למהלך חלק ב, וגם חלק והתחלה לפרקי ההשגחה שאחריהם).

בסוף השיעור התחלנו בלימוד הקדמת הרמב"ם לפרקי המרכבה, ועוד נשלים את הדברים בע"ה בשיעורים הבאים.

כותרת משנה: שיעור 99 - סיום וסיכום פרקי הנבואה וחלקו השני של מורה הנבוכים 

תאריך: שישי, ז תשרי התשפ"א

תקציר: תחילה סקרנו את פרקי הנבואה (לב-מח), תוך סיכום תוכנם וביאור מהלכם. (בסוף סקירה זו הוספנו עיון מעמיק בתוכנה של הנבואה, ובמהותה העמוקה של התורה המשקפת את ההנהגה האלוקית שבה נברא ומתקיים העולם).

אחר, ניגשנו לסקור גם את חלק שני כולו וביארנו את מהלכו בכלל המורה, ואת תוכנו המיוחד לו.

מסקנת הדברים הייתה שחלק זה מבאר לעומקו את עצם הקשר בין הבורא והבריאה בפעולתו ביצירתו ובשליחת מסריו הנבואיים להנהגת הברואים.

סיימנו את דברינו בביאור מדוע רמזי "מעשה מרכבה" נדחו ע"י הרמב"ם לחלק שלישי, ומדוע הם נתפרשו רק ע"י יחזקאל ולא ע"י משה בתורה.

כותרת משנה: שיעור 98 - ח"ב, פרק מח

תאריך: חמישי, ו תשרי התשפ"א

תקציר: הרמב"ם מלמד כי ה' פועל בעולם דרך סיבות אמצעיות. כלומר שיש סיבה טבעית או בחירית וכדו' לכל דבר שמתרחש בעולם, וגם לסיבה יש סיבה עד שמגיעים לחפץ ה' שמכוחו קיימות כל הסיבות.

הרמב"ם מראה שאף שה' פועל דרך השתלשלות הסיבות האמצעיות - דרך הכתובים לדלג על ההשתלשלות ולציין שה' עשה את הפעולה. לכן הרמב"ם מעורר שאין לטעות בדבר, ולהבין בכל מקום לפי עניינו מה היתה דרך הפעולה הא-לוקית, ובאמצעות אלו סיבות אמצעיות היא התרחשה.

הבחנה זו חשובה היא ביותר והיא מהווה מפתח להבנת פסוקים שונים המעוררים קשיים כאילו ה' מנבא כאלו שאינם ראויים או שולל בחירה לבני אדם.

כותרת משנה: שיעור 97 - ח"ב, פרק מז

תאריך: רביעי, ה תשרי התשפ"א

תקציר: הרמב"ם הראה שיש מקומות שבהם התורה וספרי הנבואה משתמשים בלשון גוזמא. כמו כן, כתבי הקודש משתמשים לרוב בתיאורים מושאלים ואמירות המכוונות למסר מסויים שאינו המשמעות המילולית הפשוטה של הביטויים שבהם הם משתמשים.

הרמב"ם קורא בפרקנו לדקדק היטב ולהבחין במציאות התופעות הללו ולהבין את הכוונה הנכונה בכל מקום המתאימה לאמת, שהיא בלבד היא הרצויה לפני ה' יתעלה.

בסוף דבריו רמז הרמב"ם לסוגי הטעויות הקשות שניתן לטעות בהם ללא ההבחנות הנ"ל שהוא מעורר עליהם בפרקנו.

כותרת משנה: שיעור 96 - ח"ב, פרק מו

תאריך: שלישי, ד תשרי התשפ"א

תקציר: הרמב"ם מוכיח שישנם תיאורים שהנביאים מתארים מעשים שעשו, כאילו במציאות ממש, בעוד שלאמיתו של דבר אין אלו אלא תיאורים של מראות נבואה שבהם הם ראו את עצמם עושים את אותם המעשים.

הרמב"ם מיישם עקרון זה גם ביחס לתיאור מעשים שונים של נביאים אף כאשר לא נאמר בפירוש שהם נעשו במראות הנבואה בלבד.

ע"י כך הוא מצליח לסלק קשיים ולבאר בצורה עמוקה יותר את מהות הנבואה ומסריה.

כותרת משנה: שיעור 95 - ח"ב, פרק מה[2], פסקאות 11-27

תאריך: שני, ג תשרי התשפ"א

תקציר: בפרק מה מפרט ומסדר הרמב"ם את כלל מדרגות הנבואה הנכללות ומתוארות בכתבי הקודש, לפי סדר מעלתן, ע"פ מה שמחייב העיון במהות הנבואה שכבר נתברר.

בלימודנו, תחילה השלמנו את הדיבור על דרגת רוח הקודש שהינה עוד למטה מהנבואה, המשכנו בלימוד חמשת מדריגות נבואת ה"חלום", ואחר, סיימנו בתיאור מדריגות ה"מראה" שלהן זכו אברהם אבינו ויהושע בן נון.

את מדריגת נבואת משה החריג הרמב"ם מכלל הדיון מראש, ולפיכך הוא לא כלל אותה עם שאר מדריגות הנביאים מפני מעלתה עליהן עד כדי כך שאינה מסוגן, ובכל זאת רמז בה משהו בסיום פרקנו.

כותרת משנה: שיעור 94 - ח"ב, פרק מה[1], פסקאות 1-10

תאריך: חמישי, כח אלול התש"ף

תקציר: החלנו בלימוד מדריגות הנבואה שהרמב"ם מפרטן בפרק מה.

עסקנו בהבנת עניינן של שתי המדריגות הראשונות שהן מדריגות תרום-נבואיות ואינן נבואה ממש.

הדרגה הראשונה היא סיוע א-להי להתעוררות וביצוע פעולה חשובה (וזהו הנקרא ש"רוח ה'" "צולחת" או "לובשת" מישהו), והדרגה השנייה היא שהשפע הא-להי מעורר ומסייע לדיבור וכתיבת דברי חכמה והנהגה (וזהו הנקרא "רוח הקודש").

המאפיין לדרגה זו היא שבה האדם משיג את השפע השיכלי המסייע לו בדיבור או בכתיבה של דבר החכמה בעודו ער כשחושיו מתפקדים כרגיל (בשונה מהנבואה הבאה לאדם בחלום או במראה כאשר חושיו מושבתים).

הסברנו את המדריגות הללו ואת שייכותן, דמיונן והבדלן מן הנבואה האמיתית, וביארנו את ההדגמות של הדרגות הללו שהרמב"ם הביא בפירקנו.

כותרת משנה: שיעור 93 - ח"ב, פרקים מג-מד

תאריך: רביעי, כז אלול התש"ף

תקציר: בפרק מג לימד הרמב"ם על נבואות שבכללן מתואר הנביא כרואה משל בשנתו ואחר מקיץ ומשיג את פתרונן, והכל בכלל מראה הנבואה עצמו.

כך העמיד הרמב"ם את העיקרון ההכרחי שלימד כי לא ניתן לראות מלאך במציאות אלא במראה הנבואה בלבד.

עוד לימד הרמב"ם על נבואות הכוללות משלים בלא פיתרון והראה את הדרכים השונות והרחוקות שבהם נרמז הפיתרון במשל הנבואי.

גם פרק מד עסק בסוגי נבואות, הכלולות בחלום הנבואי או במראה, והם יסודרו ויתבארו לפי מדרגותיהם בפרק הבא.