כותרת משנה: שיעור 92 - ח"ב, פרק מב

תאריך: שלישי, כו אלול התש"ף

תקציר: בהמשך למסקנת הרמב"ם שהמלאכים הינם שכלים נבדלים שבלתי אפשרי לראותם במציאות בעיני בשר -  הוא ממשיך ומלמדנו כי כל תיאור פגישת מלאך במקרא יש להבינו כתיאור מראה נבואי ולא כאירוע מציאותי.

בפירקנו הרמב"ם רומז לנו כיצד ליישם את העיקרון בהבנה מחדש של כמה פרשיות לפיו.

כך מפרש הרמב"ם את פרשיית שלושת האנשים שבראש פרשת וירא, את פרשיית התאבקות יעקב עם המלאך ואת פרשיית בלעם ואתונו - הכל כמראות נבואיים שבהם בלבד נראו המלאכים ולא שראום במציאות הפיזית.

תוך כדי הצגת דברי הרמב"ם ציינו אף את דעת הרמב"ן שחלק עליו בעניין והקשה על דבריו, והשתדלנו להשיב לאותן קושיות ולאפשר לחזור ולהעמיד את דברי הרמב"ם על מכונם.

כותרת משנה: שיעור 91 - ח"ב, פרק מא

תאריך: שני, כה אלול התש"ף

תקציר: מפרק מא ואילך עובר הרמב"ם לבאר את מהויות הנבואות ומדרגותיהם כפי שהן מופיעות ומתוארות בכתבי הקודש, ואת כל זה מבאר הרמב"ם לאור מהות הנבואה כפי שזו כבר נתבארה על פי העיון השיכלי בפרקים הקודמים.

לכן פותח הרמב"ם את פרקנו בביאור מהות הנבואה ב"חלום" וב"מראה" שהם שני סוגי הנבואה היסודיים - זה בשינה וזה בהקיץ,

ואחר מלמד הרמב"ם כיצד כל נבואות הנביאים שבמקרא כולם הושגו רק בתיווך מלאך ודימיון, (כפי שהשכל מחייב). שאף שהדבר התפרש רק בחלק מהנבואות - הרי שיש ללמוד מן המפורש על הסתום, ובפרט שכל המקומות שסתמו הוא מפני שסמכו על הכללים הידועים במקרא ואצל חז"ל שכבר פרשו שכל נביא זולת משה מתנבא בחלום או במראה ובאמצעות מלאך.

עוד דיבר הרמב"ם על ראיית ה' בחלום רגיל שאינו נבואה כלל, כפי שאירע אצל לבן ואבימלך.

כותרת משנה: שיעור 90 - ח"ב, פרק מ

תאריך: ראשון, כד אלול התש"ף

תקציר: הרמב"ם לימד על ההכרח הקיומי שיש למין האנושי להתארגנות חברתית תחת הנהגה וחוקה, וכיצד התורה הא-לוהית היא החוקה האופטימלית להבאת האדם לשלימותו.

עוד הוסיף הרמב"ם ונתן לנו כלים כיצד להבחין בין תורת האמת הא-לוהית לבין חיקוייה הן מצד תוכן ההדרכות של התורות והן מצד תכונותיו ושלימותו של הנביא או המתיימר שהשיג את התורה ושהניחה לפנינו.

בסוף הפרק עמדנו גם על מהלך הפרקים הכולל של "פרקי הנבואה" שלמדנו עד כאן.

כותרת משנה: שיעור 89 - ח"ב, הרחבות לפרק לט[2]

תאריך: חמישי, כא אלול התש"ף

תקציר: יסוד נצחיות התורה בנוי הוא לפי הרמב"ם על מעלתה היחידית העליונה של נבואת משה רבנו ועל שלימותה היחידית של התורה שניתנה על ידו כהדרכה מדוייקת ומאוזנת שהיא היחידה המתאימה לנצח ויכולה להתקיים תמיד.

ר' יוסף אלבו, לעומתו, מעמיד את יסוד תוקפה של התורה ונצחיותה בצורה שונה, ומאפשר באופן תאורטי אפשרות שה' ישנה את תורתו בהתאם לשינויי הדורות והמקבלים המשתנים השונים (בתנאים מסויימים חשובים).

מחלוקתם תלויה גם בהבנת היחס לצוויים השונים שנאמרו לפני נתינת התורה לאדם, נח, ולאבות.

בשיעור השתדלנו לסקור ולבאר את עיקרי המחלוקת בין הרמב"ם וה"עיקרים", וסיימנו בביאור הקרבה שישנה בסופו של דבר בין שתי השיטות.

כותרת משנה: שיעור 88 - ח"ב, פרק לט[1]

תאריך: רביעי, כ אלול התש"ף

תקציר: בשלב הראשון לימד הרמב"ם שלא הייתה בכל ההיסטוריה שליחות של נביא לתת תורה לאחרים זולת שליחות משה, ושמיסודי האמונה שאף לא תהיה כמוה לעולם.

לשם ביאור הדברים הרמב"ם מבחין בין נבואת האבות והציוויים הא-לוקיים שניתנו להם והאופן שבה הדריכו אחרים לדרך ה', לעומת דרכו של משה בתורתו.

בשלב השני של הפרק מלמד הרמב"ם על שלימותה של התורה והדרכתה המדויקת באיזונה (ובהקשר זה ביאר הרמב"ם את קלותה של שמירת התורה, והרחבנו בענייו ע"פ הר"ן והעיקרים). שלימות זו של התורה היא גם היסוד לנצחיותה, ועל ידו ניתן להבחין בין אמיתתה וא-לוהיותה של תורתנו לעומת כל זיופיה וחיקוייה השונים שאינם מצליחים ולא יכולים לחקות את מעלת שלימותה היחידית.

כותרת משנה: שיעור 87 - ח"ב, פרק לח

תאריך: שלישי, יט אלול התש"ף

תקציר: הרמב"ם לימד על שותפותם ועוצמתם של כוחות התעוזה והאינטואיציה בנבואת נביאי האמת והבחין בינם ובין בעלי הכוחות הטבעיים הללו המתדמים לנבואה.

שמיים וארץ מבדילים בין נבואת האמת הקולטת את השפע השיכלי האלוקי תוך שימוש בכוחות הנפש הללו לבין אינטואיציה ודימיון המבוססים על רישומי החושים ומושגיהם בלבד. "וְנָבִא לְבַב חָכְמָה".

כותרת משנה: שיעור 86 - ח"ב, פרק לז

תאריך: שני, יח אלול התש"ף

תקציר: הרמב"ם לימד על שלוש קבוצות אנשים, הנבחנות לפי מקור כוחם העיקרי: חכמים שכוחם בשיכלם, מגידי עתידות שכוחם בדמיונם ונביאים שהינם שלמים בשני התחומים גם יחד.

אחר, הוסיף הרמב"ם ללמד על ההכרח המונח בטבע שפע החכמה והנבואה של הנביאים והחכמים להעבירו הלאה ללמד, לחנך, להדריך ולהנהיג אחרים ע"פ האמת העצומה שהושגה להם עצמם. הרמב"ם לימד על עוצמת ההכרח הזה שהוא כאש הבוערת בעצמות שאינה מניחה לעמוד אדיש ושלא לפעול ולהשפיע אותה הלאה. "ה' א-להים דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא?!".

כותרת משנה: שיעור 85 - ח"ב, פרק לו[2], פסקאות 6-12

תאריך: ראשון, יז אלול התש"ף

תקציר: למדנו על התנאים וההכנות של הנביא להשגת הנבואה, ובכללם דיבר הרמב"ם על פחיתותו של חוש המישוש והנאותיו ותשוקותיו וכן על תאוות הכבוד וההכרח של הנביא להשתחרר מהן לחלוטין.

עוד למדנו במה מההכנות לנבואה ניתן להשוות את נבואת משה לנבואת שאר הנביאים ובמה לא.

לבסוף סיימנו בצורך בשמחה ובשלימות מצבי החיים בגוף ונפש בכדי להשיג נבואה, מה שמסביר את העדרה בזמן הגלות ומבטיח את שובה בע"ה בגאולתנו במהרה בימינו.

כותרת משנה: שיעור 84 - ח"ב, פרק לו[1], פסקאות 1-6

תאריך: חמישי, יד אלול התש"ף

תקציר: בפרק לו ניגש הרמב"ם לראשונה לפרוט את טענתו היסודית בביאור מהות הנבואה, טבעיותה וההכנות הנדרשות אליה. 

הרמב"ם מלמד כי הנבואה היא שפע השופע מאת ה' אל הנביא דרך ה"שכל הפועל". שפע זה נקלט אצל הנביא באמצעות שיכלו בתחילה ואחר בכח הדמיון שלו. את שותפות המרכזית של כח הדמיון בנבואה הרמב"ם טורח להאריך לבאר ולבסס. ראינו דברים אלו, ואחר החלנו בלימוד דבריו גם על שאר ההכנות הנדרשות לנבואה המבוארות בפרקנו.

עוד הראינו גרעין יסודי ראשוני להסברת הרמב"ם בעניין כבר אצל ריה"ל.

כותרת משנה: שיעור 83 - ח"ב, פרק לה2

תאריך: רביעי, יג אלול התש"ף

תקציר: לפני שבא הרמב"ם לפרט את תכונותיה של הנבואה, את ההכנות אליה ואת דרגותיה בפרקים הבאים כפי שהן אצל כלל הנביאים - הרמב"ם מקדים בפרקנו להחריג את נבואת משה מכלל הדיון. זאת בשל מעלתה הניסית הייחודית של נבואתה, שהייתה הן מצד מעלת השגתו שמציאות השגה כדוגמתה נמנעת לפניו ולאחריו והן מצד מעלת מופתיו שאין שיישוו להם אצל זולתו.

הרמב"ם תמך את הטענות הללו בראיות, ובאופן מיוחד דנו ביחס בין מופתי משה לבין נס עמידת השמש בגבעון ליהושע.