מורה הנבוכים לרמב״ם

כותרת משנה: שיעור 143 - ח"ג, פרק מט[5], פסקאות 22-27

תאריך: רביעי, ו' תמוז התשפ"א

תקציר: פתחנו תחילה בהערות משלימות לשיעורים הקודמים בעניין תחום טעמי המצוות לרמב"ם ובעניין טעמי הנידה לרמב"ן, ואחר ניגשנו לעניינינו.

למדנו את טעמי איסור כלאי בהמה בהרבעה ובחרישה להרמב"ם והבנו מדוע אף מצוות אלו שייכות לקבוצת איסורי העריות וההרחקות מהתאווה המופרזת ומן העסק בהם שאינו הכרחי ומועיל.

עוד לימדנו את טעם הכלאיים גם לפי דעת הרמב"ן.

לבסוף הגענו להסברת הטעמים השונים שבאר הרמב"ם למצוות ברית המילה, העמקנו בהם והשווינו אותם בצורה יסודית לטעמי רס"ג וריה"ל ונוכחנו במה הרמב"ם נסמך עליהם ובמה הוא מסתייג מדבריהם וסולל לו דרך והסברה חדשה..

כותרת משנה: שיעור 142 - ח"ג, פרק מט[4], פסקאות 15-21

תאריך: שלישי, ה' תמוז התשפ"א

תקציר: למדנו את טעמי איסורי העריות השונים ע"פ הרמב"ם, רס"ג והראב"ע, והראינו מה לקח הרמב"ם מקודמיו ומה הוא הוסיף עליהם. כמו כן, נגענו בהשגת הרמב"ן על קודמיו, יישבנו אותה ולמדנו את דרכו וטעמו החילופי והייחודי שהוסיף בטעמי העריות.

הוספנו לדון בסתירה-לכאורה האם העריות מכלל ה"חוקים" הם או מכלל ה"משפטים" שדעתו של אדם מכרעתם מעצמה, וחילקנו בכך בין העריות השונות ובין דיניהן השונים.

לבסוף למדנו גם על ההרחקות שדרשה התורה מאיסורי העריות ועל מוסרי החכמים שהביא הרמב"ם בעניינים הללו, וראינו כיצד פרשם וכיצד הדגיש וביאר את גודל חשיבותם.

כותרת משנה: שיעור 141 - ח"ג, פרק מט[3], פסקאות 10-14

תאריך: שני, ד' תמוז התשפ"א

תקציר: תחילה הוספנו לעיין במצוות הייבום לפי דרכם של הרמב"ם ור' אברהם בנו, וביארנו בהקשר זה את הבנתם העמוקה במאמרי החכמים המלמדים כי "האבות קיימו את כל התורה כולה".

אחר, ניגשנו לטעמי דיני התורה ב"מוציא שם רע" וביארנו את שלימות הדרכת התורה ואת אופני הצדק המופלאים שחשף הרמב"ם בעניינו. עוד ביארנו מדוע הפריד ודחה הרמב"ם את טעמי ה"מוציא שם רע" ולא ביארם במקומם עם דיני האונס והמפתה, והסברנו כיצד דבריו בכל עניין כתובת האשה שכאן במו"נ יכולים להתאים גם לדבריו בהלכות.

את טעמי מצוות ספר נשים סיים הרמב"ם בביאור "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", ובהתפעלות מהחכמה האינסופית שבצדק דיני התורה (="כל דרכיו משפט") שהיא כעין החכמה האינסופית שבשלימות חוקי הטבע (="תמים פעלו"), והעמקנו והדגשנו את ההבנה הנכונה בדברים.

כותרת משנה: שיעור 140 - ח"ג, פרק מט[2], פסקאות 7-11

תאריך: ראשון, ג' תמוז התשפ"א

תקציר: אחר שלימד הרמב"ם את טעמי סדרי הקידושין והנישואין לפי דיני התורה (לעיל בפסקאות 2-6) הוא מוסיף כעת לבאר את התועלת והחכמה שבדיני הגרושין (פסקה 7) ובדיני הסוטה לשם יציבות הבית ותקינותו (פסקה 8).

אחר (פסקה 9), הרמב"ם ביאר את החכמה והצדק שבדיני האונס והמפתה, ובהקשר זה הוספנו לבאר כיצד דבריו בעניין (ובכלל הטעמים במורה לפסוקי התורה שבכתב) משתלבים עם פרטי הלכותיה של התושבע"פ, כפי שהרמב"ם מביאם להלכה ב"משנה תורה".

בסוף השיעור למדנו את טעמי הייבום והחליצה להרמב"ם (פסקאות 10-11) וביארנו את המסרים המוסריים והמחשבתיים החשובים שהוא העלה ממעשה יהודה ותמר, שהובא הנה בדרך אגב, בהקשר לטעמי מצוות הייבום, כתיאור מנהג הייבום שנהג עוד לפני מתן התורה.

כותרת משנה: שיעור 139 - ח"ג, פרקים מח[3] - מט[1], פסקאות מח (9-11) - מט (1-6).

תאריך: חמישי, ל' סיון התשפ"א

תקציר: התחלנו בתוספת ביאור, חידוד ודיוק לסוגיית הטעמים סביב מצוות שילוח הקן.

אחר, למדנו את טעמי המצוות האחרונות שנכללו בקבוצת איסורי האכילה (=קבוצה יג) הלא הם כיסוי הדם, דיני הנדרים ואיסורי הנזיר, ובסיומם סיכמנו את הקבוצה ומהלכה.

לבסוף החלנו בלימוד קבוצת הטעמים האחרונה (=קבוצה יד: דיני האישות ואיסורי העריות). נגענו בטעמי מצוות הנישואין בכתובה וקידושין ואיסור הקדשה, והוספנו הערה בטעמי מצוות שאר כסות ועונה ומצוות פרייה ורביה להרמב"ם, שאף הן נתבארו בהלכות אישות ואף להן ישנו קשר לקבוצת הטעמים האחרונה.

סיכומם של הנושאים הללו מתמצה בתיאור הקדושה בהיבטים הבאים: קדושת היחיד בתחום האכילה, קדושת הנזיר וקדושת המשפחה.

כותרת משנה: שיעור 138 - ח"ג, פרק מח[2],  פסקאות 6-8

תאריך: רביעי, כ"ט סיון התשפ"א

תקציר: המשכנו בלימוד קבוצה יג של טעמי המצוות – קבוצת מצוות איסורי האכילה, ועברנו מטעמי המצוות שנמנו בהלכות מאכלות אסורות לטעמי המצוות שנכללו בהלכות שחיטה.

ביארנו את טעמי השחיטה ודיניה כפי שנתפרשו בפרקנו ולעיל [פרקים יז (25), כו (8-9)] , ולמדנו את טעמי איסור "אותו ואת בנו" וגדריו.

בהקשר זה נזקקנו לבאר גם את מחלוקת המתרגמים שנפלה בטעמי גדרי המצווה של "אותו ואת בנו" וקביעתה בשור וזה בלבד.

אחר, למדנו את טעמי מצוות שילוח הקן ועניינה לפי הרמב"ם, והרחבנו לבאר את הסתירות והקשיים הגדולים העולים מדבריו בפרקנו, שללנו מסקנות שגויות שהעלו מהם, והצענו לקשיים הללו פתרונות הולמים את מחשבת הרמב"ם ואת דבריו השונים במקומות השונים באופן שהתיישב על ליבנו.

כותרת משנה: שיעור 137 - ח"ג, פרק מח[1], פסקאות 1-5

תאריך: שלישי, כח סיון התשפ"א

תקציר: לאחר שתועלות הקדושה והפרישה מהתאוות וריסונן כבר התבררו כחלק ממטרותיה של התורה, ניגש הרמב"ם להוסיף טעמים מדוע נאסרו דווקא אותם מאכלים שנאסרו לעומת שאר המאכלים, ומהן התועלות השונות מאיסורם של אלו בדווקא.

כך ביאר הרמב"ם את פחיתותם של מיני בעלי החיים שנאסרו מבחינת תזונתית, וכן את איסור הדם את החלב ואת הנבלה והטריפה. באיסורו של החזיר הוסיף הרמב"ם תועלת נוספת כחלק משמירת ההיגיינה בערים (והוספנו לדון בסתירה-לכאורה ברמב"ם האם איסור החזיר הוא "חוק" וגזירת כתוב שאינה מובנת או שמא דעת האדם מכרעתו), ואת איסורי אבר מן החי ובשר בחלב ביאר הרמב"ם גם מהרחקה מקניית אכזריות וממנהגי הע"ז.

בכל אלו ביארנו את דברי הרמב"ם עצמם והוספנו לדון בהם ולהשוותם לטעמי האסורים הללו גם לפי מפרשים נוספים.

כותרת משנה: שיעור 136 - ח"ג, השלמת פרק מז[4], פסקאות 11-15

תאריך: שני, כ"ז סיון התשפ"א

תקציר: המשכנו בלימוד טעמי קבוצת הטהרה להרמב"ם. למדנו על טעם איסור הכהנים להיטמא למת לשם קיום תפקידם ועל תפקיד הציץ והשעירים כחלק מתהליך הכפרה על טומאת מקדש וקודשיו, שנועד לשם מורא המקדש לשם יראת המצווה עליו.

עוד למדנו על עניינה וטעמיה הייחודיים של הצרעת, ועל דרכו הייחודית של הרמב"ם בטעם לקביעת רכיבי הטהרה מן הצרעת ומטומאת המת.

אחר כל אלו עיינו בטעמיה וסודה של הפרה האדומה במשנת הרמב"ם והשווינו אותה לביאור הפרה במשנותיהם והסברותיהם של חכמים נוספים.

בסוף הפרק ביארנו את מבנהו ומהלכו, וסיכמנו את דרכו של הרמב"ם וגישתו העקרונית לעניין הטהרה וכן פרשנו כיצד נכללו בדבריו בפרק זה טעמים עקרוניים לכלל דיני הטהרה הן אלו שנזכרו בו בפירוש והן אלו שנעדרו ממנו.

כותרת משנה: שיעור 135 - ח"ג, פרק מז[3], פסקאות 8-10

תאריך: ראשון, כ"ו סיון התשפ"א

תקציר: הרמב"ם לימד על מנהגי הע"ז המטריחים מלאי הדמיונות בענייני הטומאות ואופני ההיטהרות מהם, וכיצד התורה הקלה ופטרה מהטרחות המיותרות הללו ותיעלה את ההרגלים שהורגלו בהם לאפיקים מועילים ומצומצמים בלבד.

כך השיג הרמב"ם את מטרתו במציאת טעם לקביעת גדרי הטומאות השונות ועקרונות הטהרה באופן שייחודם אינו גזרת הכתוב בלא טעם בלבד.

עוד דיבר הרמב"ם על משמעויות נוספות אחרות שכוונו במונחים "טומאה" ו"טהרה" שבמקראות - במשמעויות של פרישה מהתאוות, וממידות ודעות רעות וחסרות או של נקיות, והרחבנו להדגים ולבאר גם את המשמעויות הללו מרחבי משנת הרמב"ם.

בשולי הדברים ערכנו השוואה מאלפת בין דברי הרמב"ם לדברי הכוזרי ועמדנו על הפרטים הדומים שבדבריהם לעומת הגישה השונה לחלוטין שיש להם בתפיסת הטומאה והטהרה, והראינו כיצד פיתח ושכלל הרמב"ם את דברי רס"ג בעניין תוך התייחסות מחודשת בכלל דבריו גם לנקודות שהוזכרו בכוזרי.

כותרת משנה: שיעור 134 - ח"ג, פרק מז[2] , פסקאות 6-7

תאריך: חמישי, כג סיון התשפ"א

תקציר: את הדינים המחמירים שבדיני טומאת מת, ומורכבות תהליך הטהרה הארוך ממנו, ביאר הרמב"ם בצורה ייחודית שכל אלו לשם הערמת קשיים להגעה למקדש לשם יצירת יראה ממנו, והראה כיצד בטומאות מסוימות קושי ההיטהרות הוחמר ככל שהטומאה יותר נפוצה. הרחבנו להסביר את הייחודיות שבעיקרון וכיצד הוא נובע ומשתלב היטב עם תפיסת הטהרה העקרונית של הרמב"ם, ואף יישבנו קושיות וסתירות מדומות שמצאו המפרשים בעיקרון הנ"ל.

אחרי כל זה למדנו את עקרונות החכמה והתכליות השונות הבאים לידי ביטוי והמסבירים את טעם הגדרת אבות הטומאות השונים כמטמאים (מהעקרונות: א. ריחוק מטנופים, ב. שמירת המקדש, ג. התחשבות בנהוג, ד. הקלת הטורח).