״תהליכי החילון כפי שקרו באירופה במאה ה-17 וה-18, הם תהליכים שבעקבותיהם סמכות שהייתה בידי מוסדות וטקסטים דתיים עברה למוסדות וטקסטים אזרחיים. אם לפני תהליכי החילון הסמכות נמצאת בידי האפיפיור והתנ״ך או הרב והתנ״ך, אז בתהליכי החילון הסמכות נמצאת בידי המלך, הפרלמנט וספר החוקים. הדבר הזה לא אומר שום דבר לגבי היחס שלי כאינדיבידואל כלפי מה שאני רואה כקדוש, כאלוהי או כנשגב. להיות חילוני זה לא לראות את עצמי ככפוף לאף היררכיה דתית, אבל זה לא אומר שאין לי תפיסות רוחניות. אמנם הרבה אתאיסטים הם חילונים מין הסתם, ואני אומר הרבה ולא כל כי יש גם אתאיסטים שחיים בקהילה החרדית והם לא יכולים לצאת מסיבות סוציולוגיות או אחרות. אבל רוב האתאיסטים הם חילונים אבל יש אפשרות גם כחילוני לפתח חיי רוח וחיי דת מלשון דתיות מספקים, מרוממים ומעוררי השראה.״

״אני רוצה שהתלמוד יהיה ירושה שלי ואני אעשה איתו קודם כל לימוד רציני, שאני אדע באמת מה כתוב שם ואחרי שאני באמת אבין אותו ואשתמש גם בכלים מחקריים, אקדמיים כדי להיות בטוחה שאני מבינה מי כתב את זה, כמה שאפשר להבין ומה כתוב בתוך ההקשר ההיסטורי והתרבותי שלו. אני יכולה לקחת את זה לימים שלנו גם בתוך ההקשר התרבותי, ההיסטורי והפוליטי שלנו וגם בצורה חופשית לגמרי כיוצרת, כפרשנית, כמלמדת ולומדת. אז אני מאמינה שדווקא אם נכיר על בוריה את התרבות שלנו, נהיה חזקים הרבה יותר, כי בורות היא תמיד חולשה."

״אני בתור אמנית למדתי דבר אחד, לשלם מחיר. אמן צריך להיות חזק, אמן צריך להביע את דעתו. נכון יש חרם, או שאנחנו הולכים לפי מה שהעדר קובע או שאנחנו נלך נגד. ואני תמיד הייתי נגד, אני התעקשתי, לקח לי 20 שנה או יותר. אני זוכרת שהייתי אמורה להציג בתערוכה באום אל פחם ואבי איפרגן אחד האוצרים ודרור דקל ביקשו שאני אשנה את השם של העבודה כדי להציג בתערוכה. קראו לעבודה ״ויג׳איינה״. ואמרתי לדרור שאני לא משנה את העבודה ואני לא אשנה את השם ואני לא אציג. לקחו לי 20 שנה, אחרי זה הצגתי אצל אבי במוזיאון ברעם אבל מבחינתי זכיתי כי לא ויתרתי.״

"עברתי איזשהו מסע מול הזהות שלי והרבה פעמים ראיתי שאני לא יכולה לזהות את עצמי בתרבות, הרבה פעמים כי אני חושבת שהקבוצה שאני מגיעה ממנה לא באה לידי ביטוי. נשים כמוני לא ראיתי הרבה בעולם הספרות, כשלמדתי גם אחר כך השכלה גבוהה, חוויות שאני מכירה מהבית. אני כמובן יכולה להתחבר לכל חוויה אוניברסלית אנושית אבל יש גם את הדברים היותר פרטיקולריים, שקשורים לאיזושהי חוויה או שפה או ניגון שאת מכירה מהבית. ושאלתי את עצמי למה אני לא מוצאת את זה, למה זה לא קיים? כי יש כל כך הרבה אנשים שהגיעו מאותם מקומות שאני הגעתי אז איך זה לא נוכח? אז או שלא מצאתי את עצמי או שתמיד מצאתי את החוויה שאני מגיעה ממנה כשהיא מתווכת דרך מבט חיצוני וכשהיא מתווכת מהמבט החיצוני הזה היא תמיד מתעוותת בדרך. היא הופכת להיות מוגחכת או שמקטינים אותה, או שהיא הופכת להיות פולקלור, אקזוטיקה. כל הדברים האלה הם לא החוויה שלי, החוויה שלי היא חוויה אחרת ובאמת שמתי לב לדבר הזה ככל שבגרתי והתחלתי לשאול שאלות, התחלתי לשאול מי נמצא במיינסטרים, מי נמצא בקאנון, למה? ובאמת כל המחשבות האלו והיצירה של אירוע שירה שהוא חפלה, שזה משהו שלא ראיתי לפני זה שנעשה, אני הבאתי את זה מהמקום האישי שלי. השימוש במילה ערס פואטיקה הייתה כדי לומר, אני חושבת שבמילה ערס שהיא איזשהו סלנג מאוד נפוץ ישראלי, יש בה מטען גזעני שמכוון בדרך כלל לאנשים מהמוצא שלי או מצבע העור שלי. אני חושבת שהרבה פעמים אם אנשים שלא כאלה מתנהגים לא סבבה, פשוט יכנו אותם בשמות תואר ולא יזרקו עליהם את המילה הזאת שהיא לכאורה מן אישוש של מה שחשבנו עלייך מההתחלה"

אורח: הסופר ישי שריד

״הספרים יש להם תהליך התבשלות מאוד-מאוד ארוך, לפעמים של עשרות שנים, של איזה רעיון שמסתובב אצלי, או תחושה של פחד, תשוקה, דבר מעניין שקראתי עליו או שמישהו אמר לי - ושם יש איזשהו גרעין, איזשהו זרע, של משהו שאני מסתובב איתו. יש המון רעיונות כאלה, רובם לא קורה איתם שום דבר. פעם הייתי רושם, וגיליתי שברגע שאני רושם לא קורה עם זה כלום. כאילו ברגע שכתבת את זה אז חשפת כמו בצילום של פעם, של פולארויד בחדר חושך, והתמונה נשרפה. זה דברים שצריכים להישאר באינטימיות הכי גדולה ביני לבין עצמי, ולפעמים אחד מהם פתאום מתחיל לקבל נפח וצורה באיזו דמות מעניינת שאני פוגש או חושב עליה, בדברים שפתאום מתחברים ביחד. לפעמים יכול לבוא קצה סיפור ממקום אחד ולהתחבר עם סיפור אחר. זה כמו איזה קוביה הונגרית שכל דבר צריך להיכנס למקום - ואז אני יודע שאני יכול להתחיל לכתוב״.