״עבדתי בעיקר עם הרבה אהבה, קודם כל לטקסטים ולא פחות מזה לסופרים. זאת אומרת שאם הגיע אליי טקסט טוב והכותב שלו לא מצא חן בעיניי אני לא הוצאתי. זה היה המוטו שלי, לעבוד רק עם אנשים שאני אוהבת ושנעים לי לעבוד איתם. החל מהדפוס ודרך המחסן, כל ההוצאה הזאת הייתה באמת כמו משפחה אז. עבדתי בכיף אז זה מה שיצא״

״מילים ומשפטים עם דינה זילבר״ מארחת את השחקנית ליליאן ברטו 

״אני זוכרת את ההרגשה שלי שבעולם קורים מבחינה תרבותית המון דברים נפלאים ומישהו עושה את הדברים האלו. זה לא מונחת מלמעלה. זה אנשים כמוני כמוך שעושים את הדברים האלה. אין שום סיבה שאני לא אהיה גם אישה שעושה גם דברים כאלה. ואז בעצם הבנתי שאני צריכה לחשוב רחב והבנתי שלאורך השנים שלי כשחקנית, עד אותו יום הרגשתי שכאילו נחשב היה שיש איזה קסם בהגדרה שלך את עצמך ׳אני רק שחקנית, אני שחקנית טוטאלית״ כי אני רק שחקנית׳. אז אני רוצה להגיד שלא, ואין שום קשר בין השניים, את יכולה להיות שחקנית טוטאלית, ללכת עד הסוף ולעשות דברים שאת מאמינה בהם וללכת לקצה ובאותה מידה ובמקביל את יכולה להפיק וליזום דברים וגם את זה לעשות בטוטאליות. את לא חייבת לעשות רק דבר אחד, את יכולה לעבוד על כמה פרויקטים במקביל ואת יכולה לחלום ולנסות להגשים את החלומות שלך ולרקום חלומות חדשים ולחשוב מחוץ לקופסה וזה דבר נפלא״.

"קודם כל המילה ימין, אנחנו לא ראינו את עצמנו אף פעם ובגין אף פעם לא קרא לעצמו ימין. היום קוראים לזה ימין ואני חושב שאני יודע למה, המילים האלה מאוד עמומות אבל גם קשות. מה זה שמאל? שמאל זה טוני בלייר ואולי יגאל אלון וגם סטאלין זה שמאל. ימין זה גם רייגן ובוש וגם היטלר ומוסליני. אז מה אתה מתכוון? למי אתה מתכוון? ולכן אני לא אוהב את התוויות האלה, הן אומרות משהו מאוד נורא או לא אומרות כלום. העניין של נסיכים היה איזה ניסיון להטיל בנו דופי, הייתה קבוצה של אנשים שהוריהם היו פעילים ומפקדים באצ״ל. עוזי לנדאו, אני, אולמרט, ציפי לבני ואחרים, והיו כאלה שניסו להקניט אותנו, אמרו אלה נסיכים זה לא בזכות עצמם זה בזכות ההורים שלהם. זה דבק השם הנסיכים האלה, אני לא נסיך ואני לא בן מלך ולא שום דבר. נבחרתי לכנסת, בליכוד אגב בפעם הראשונה שרצתי לא נבחרתי, זה דווקא היה קרוב מאוד לפטירתו של אבי ובכל זאת לא נבחרתי, זה לא מטעם מישהו. אחר כך נבחרתי ולא בתור נסיך ולא שום דבר."

״תעודת עורך הדין נותנת לך באמת פספורט מין דרכון להיכנס למקומות שבחיים לא היית נכנס לתוכם. אפילו פיזיים, בתי סוהר למשל, אני זוכר את הביקורים הראשונים שלי בבתי סוהר, הייתה עוברת עליי טראומה מסוימת, הייתי ישן והייתי שומע את הדלתות הנטרקות כי הדבר הראשון שאתה שומע בבית הסוהר זה דלתות נטרקות ואת זה הייתי שומע בלילות. לכן כל משפט, יבשת חדשה, כל משפט שפה חדשה, עולם חדש וזה מקסים אותי. אני רואה את עצמי כמעט אנתרופולוג של המשפט, אנתרופולוג משתתף מה שקוראים בשפת האנתרופולוגיה. אני גם נראה כעורך דין אבל אני גם רושם לעצמי רשימות קטנות שאחר כך אפרסם אותן על החיים בקרב הפראים הבושמנים ונשיא המדינה.״