״כי יש מוזיקה בשירים של אלתרמן, יש גרסה מאוד ברורה של מוזיקה שמלווה את הטקסט בפזמונים שהוא כתב. ואני בצניעות בא ואומר שיש לי אולי גרסה אחרת של מוזיקה. הטקסט שלך מופלא ואני רוצה לעטוף אותו במוזיקה שלי. ואז יוצא פתאום "עוד חוזר הניגון" אחד כזה. אגב, אני באמת לא הצלחתי להבין את הטקסט של השיר המופלא הזה. חיפשתי וקראתי כל מיני עבודות דוקטורט שנעשו על העניין ולא קיבלתי אף תשובה. יש ניסיון להסביר על האיש, ההלך והכבשה, שיר דרך, אבל אני לא יודע על מי הוא מדבר... אני חושב שהמשפט ״עוד חוזר הניגון״ הוא מספיק חזק בשביל שאנשים יתחברו לטקסט הזה, חלקם יאזינו יותר לעומק וינסו להבין וחלקם פחות. יכול להיות שלפעמים משפט אחד כזה, שהוא כל כך משמעותי וכל כך ברור, מגרה את הדימיון, ואז כבר לא צריך להיכנס לכל הפרטים הקטנים״.

״הספרות, הכתיבה, השירה, היא משכה אותי, עניינה אותי. הייתי נערה שכותבת שירים וסיפורים. זה לא משהו שהיה בהישג היד שלי, אפילו בהישג המחשבה שלי כמשהו שאפשרי לי להיות. אולי קראתי את ״נשים קטנות״ וכל מי שקרא את הספר בטח אם היו לו מחשבות כאלה, ג׳ו עניינה אותי, אבל לא הכרתי אף אחד שהוא סופר או אמן. זה לא משהו שהיה בסביבה שלי. ואז במסלול הרגיל של כולנו, תיכון ואז צבא ואוקיי מה אני אלך ללמוד? כן חשבתי ללמוד משהו כזה, יותר באזור של הספרות וההיסטוריה אולי. אבל אז מגיע השלב של ׳אבל מה תעשי עם זה? את צריכה מקצוע׳. אז הלכתי ללמוד מקצוע ובסוף הספרות בלעה אותי.״

״לא תיארתי לעצמי כשהתחלתי את שושקה שאני אמצא את עצמי משחק עם שתי קבוצות כדורגל נשים, או שאני אעשה פארקור, או שאני אעשה גרפיטי ברחובות או שאני אחתן זוגות או שאני אופיע. הופעתי הופעה שלמה כסולנית, עם סקסופוניסט ומתופף. זה לא משהו שהייתי מדמיין כי לא היה לי שום ניסיון בפרפורמנס. שושקה מאפשרת את זה כי בתור שושקה לא אכפת לי אם אני מזייף כשאני שר, לא אכפת לי אם הקול שלי הוא קול של זמרת. היצירה שלי מאוד הורחבה ולא דווקא היצירה שהיא שושקה, מאז ששושקה יצאה אני פולש להרבה תחומים״.

״לא תיארתי לעצמי כשהתחלתי את שושקה שאני אמצא את עצמי משחק עם שתי קבוצות כדורגל נשים, או שאני אעשה פארקור, או שאני אעשה גרפיטי ברחובות או שאני אחתן זוגות או שאני אופיע. הופעתי הופעה שלמה כסולנית, עם סקסופוניסט ומתופף. זה לא משהו שהייתי מדמיין כי לא היה לי שום ניסיון בפרפורמנס. שושקה מאפשרת את זה כי בתור שושקה לא אכפת לי אם אני מזייף כשאני שר, לא אכפת לי אם הקול שלי הוא קול של זמרת. היצירה שלי מאוד הורחבה ולא דווקא היצירה שהיא שושקה, מאז ששושקה יצאה אני פולש להרבה תחומים״.

"הצילום כמו שירה יודע לכזב נפלא ויודע להציע אפשרויות שלא יעשו את העולם קבוע, שלא יעשו את העולם אחדותי, שלא יפרידו בין מה שאני יודע לבין מה שאני מרגיש, בין הגוף והנפש. אני חושב שנקודת החוזק של האומנות כהתנגדות היא היכולת שלה להתעלות מעל מחסומי שפה, תרבות. דימויים חזקים, מוזיקה וביצוע של המוזיקה יכולים לתקשר בדרך שהיא חוצת גבולות, מגיעה לקהלים, לטפח אמפתיה וסולידריות- אומנות לבד לא יכולה לעשות את זה אבל היא יודעת לקרוא תיגר על נרטיבים קיימים, היא יכולה לתרום לתנועה רחבה של שינוי חברתי. 
שני גופי העבודות שאני ייצרתי, אחד מהם ריאליטי טראומה, ביקש לבחון האם אנחנו יכולים לכייל בין ריאליטי לטראומה, האם זה דבר שבשליטתנו. גוף אחר של עבודות שייצרתי הוא צילומי בית שעסק בשאלה מאוד מהותית של הביתי ואל ביתי, האם הבית הוא המקום המאיים עלינו? איך אפשר לייצג אותו בצורה אחרת?"