האלבום הלבן ממשיך להיבנות, אבל מתחת לפני השטח – משהו בביטלס כבר לא אותו דבר.

בפרק החדש של ביטלמניקס, אולי הדרמטי ביותר עד כה בסדרה "ארבעה גוונים של לבן", נראה איך רגעים של גאונות משתלבים עם עייפות, תסכול – והרבה רעש באולפן.

נעבור בין חמישה שירים שמייצגים את התקופה הזו :

מ-Ob-La-Di, Ob-La-Da – שנשמע כמו שיר קליל עם וייב ג'מייקני וסיפור אהבה תמים, אבל מאחוריו מסתתרת סאגה של חזרות מתישות, פרפקציוניזם עיקש של פול, פיצוץ עם ג'ורג' מרטין, פרישה של ג'ף אמריק – ורגע בלתי נשכח שבו ג'ון לנון נכנס לאולפן, צועק שהוא מסטול לגמרי, ומתיישב על הפסנתר כדי להראות לכולם איך זה באמת צריך להישמע.

מול הגישה המלוטשת של פול, ג'ון מביא גרסה חדשה, מהירה ורועשת ל-Revolution – במטרה לזכות בסינגל הנחשק.ופול? הוא מגיב ב-Helter Skelter – שיר שמנסה להמציא אותו מחדש ברעש, בצרחות ובכאוס. ההשראה מגיעה, לדבריו, משיר של The Who – אבל אולי גם מתוך תחרות שקטה עם ג'ון על הצליל הכי פראי ורועש באלבום.

ב-Cry Baby Cry, שמגיע גם הוא אל אולפן ההקלטות, ג'ון ממשיך ליצור עולם לירי אפל שמתכתב עם לואיס קרול – ומציג עוד יצירת מופת מהפנטת.

ובצד, מתגלגלת חידה: Sexy Sadie – שיר שהתחיל כטרוניה על המהרישי, אבל בפרק הזה אני מציע פרשנות חדשה ומטלטלת לשיר.כך או כך, השיר הזה הופך לחידה אולפנית שמאתגרת את הביטלס – והם לא מצליחים לפתור אותה בקלות.

זה לא רק פרק על חמישה שירים – זה פרק על תחילתו של קיץ שבו הביטלס, למרות שהם עדיין יחד, כבר לא באותו המקום.