"שש שנים רצופות נמשכה מלחמת העולם השנייה. לפעמים נדמה לי שזה היה רק לילה ארוך אחד שמתוכו הקיצותי ואני אחר. לפעמים נדמה לי שלא אני הייתי במלחמה, אלא מישהו אחר, אדם קרוב מאוד, והוא עתיד לספר לי מה בדיוק אירע, שכן אינני זוכר מה אירע וכיצד אירע. אני אומר ״אינני זוכר״, וזו האמת לאמיתה. מה שנטבע בי מאותן השנים הוא בעיקר תחושות גוף עזות.

הרעב ללחם. עד עצם היום הזה אני מקיץ בלילה רעב מאוד. חלומות של רעב וצמא חוזרים על עצמם מדי שבוע. אני אוכל כמו שרק אנשים שהיו פעם רעבים אוכלים, באיזה תיאבון משונה."

[המשך למטה...]

שמעתי את התסכיתים של רדיו הר הצופים לפני שנים רבות. בעיקר השאירו בי תחושות עזות, הפרקים עם אהרון אפלפלד. קיוויתי שיום אחד אדע לעשות פרקים 'חזקים' כמו הסיפורים שלו.

הבנתי דרך סיפוריו עד כמה סיפוריים אישיים משאירים חותם על המאזין.

אז הנה לינק לתסכית של רדיו הר הצופים, עם אהרון אפלפלד ומורי ורבי מוטי ברכאן. הקטע לקוח מתוך ספרו של אפלפלד, 'סיפור חיים' פרקים 14-16.

להאזנה לתסכית נוסף מהספר, שיחה עם הסופר ותסכיתים אחרים בקרו באתר 'רדיו הר הצופים'.

"שש שנים רצופות נמשכה מלחמת העולם השנייה. לפעמים נדמה לי שזה היה רק לילה ארוך אחד שמתוכו הקיצותי ואני אחר. לפעמים נדמה לי שלא אני הייתי במלחמה, אלא מישהו אחר, אדם קרוב מאוד, והוא עתיד לספר לי מה בדיוק אירע, שכן אינני זוכר מה אירע וכיצד אירע. אני אומר ״אינני זוכר״, וזו האמת לאמיתה. מה שנטבע בי מאותן השנים הוא בעיקר תחושות גוף עזות.

היום הלך לעולמו הסופר אהרון אפלפלד. בספרו 'סיפור חיים', כתב:

הרעב ללחם. עד עצם היום הזה אני מקיץ בלילה רעב מאוד. חלומות של רעב וצמא חוזרים על עצמם מדי שבוע. אני אוכל כמו שרק אנשים שהיו פעם רעבים אוכלים, באיזה תאיבון משונה.

במרוצת המלחמה הייתי במאות מקומות, תחנות רכבת, כפרים נידחים, ליד נחלי מים. לכל המקומות היו שמות. אפילו שם אחד אינני זוכר. לפעמים נראות לי שנות המלחמה כשדה מרעה רחב המתמזג עם השמים, לפרקים - כיער אפל הנמשך בלא סוף אל תוך אפלתו, ולפעמים כשיירה ארוכה של אנשים עמוסי תרמילים, שמדי שעה נופלים כמה מהם על הארץ והם מדרס לכל רגל.

כל מה שאירע נתבע בתאי הגוף ולא בזיכרון. תאי הגוף כנראה זוכרים יותר מאשר הזכרון שנועד לזכור. שנים רבות אחרי המלחמה לא הלכתי באמצע המדרכה ולא באמצע הדרך, אלא תמיד דבק בקירות, תמיד בצל ותמיד בזריזות כמו חומק. בדרך כלל אינני נוטה לבכי, אבל פרדות של מה בכך מביאות אותי לבכי עז. אמרתי ״אינני זוכר״, ובכל זאת אני זוכר אלפי פרטים. לפעמים די בריח מאכל או רטיבות בנעליים או רעש פתע כדי להחזיר אותי אל תוך תוכי המלחמה, ואז נדמה לי כי המלחמה לא נגמרה, היא נמשכת בלא ידיעתי, ועתה משהקיצותי אני יודע שמאז התחילה אין היא פוסקת.

מכיוון שחלק גדול מהמלחמה עשיתי בכפרים, בשדות, ליד נחלים וביערות, הירוק הזה נטבע בי, וכל אימת שאני חולץ את נעלי ודורך על עשב, מיד אני זוכר את כרי המרעה ואת הבהמות המנומרות הפזורות על פני השטחים האינסופיים, והפחד ממרחבים פתוחים חוזר אלי. רגלי נדרכות, ורגע נדמה לי כי טעיתי. עלי לסגת בשפיפה אל שולי היער, שכן השוליים בטוחים יותר. בשולי היער אתה רואה ולא נראה. לפעמים קורה שאני נקלע לסמטה חשוכה, זה קורה לי לעיתים בירושלים ואני בטוח כי עוד מעט ייסגר השער, ואני אשאר בלא מוצא. אני מאיץ את צעדי ומנסה להיחלץ."

--אהרון אפלפלד, סיפור חיים, פרק 15