"הרכבות שיוצאות מקייב מלאות בילדים ונשים.

אי אפשר לצאת כי אנשים דחוסים ברכבת.

אי אפשר ללכת לשירותים.

ילדים בוכים ונשים צועקות וככה בגיהנום הזה הם נמצאים קרוב ל-12 שעות וזה במאה ה-21...

אני כשחזרתי חזרה מתחנת הרכבת נעמדתי בפינה שאף אחד לא יראה אותי וממש בכיתי.

בכיתי מזה שזה לא יכול להיות שדבר כזה קורה."

 

סרגיי פיסוצקי עלה לארץ בגיל 16. הוא עשה תואר ראשון, שירת בצה"ל, עבד בהייטק ואחרי הרבה שנים חזר לאוקראינה.

קצת לפני המלחמה, הוא שלח את המשפחה שלו מהמדינה אבל נשאר שם כדי לעזור.

הוא הצטרף כמתנדב לגוף הדומה לפיקוד העורף.

סרגיי מחלק תרופות ומזון, עוזר בפינוי תושבים ולפעמים הבטן שלו מתהפכת.

 

שנדע ימים טובים יותר.