איכות החיים שלנו תיקבע פחות ממה שקורה לנו ויותר מאיך שאנחנו פוגשים את מה שקורה. היא נבנית מהבחירות הקטנות שאנחנו עושים כל יום, מהיחס שלנו לעצמנו ברגעי לחץ, מהיכולת לשמור על קשרים מיטיבים, ומהאומץ לבחור משמעות גם כשלא הכול נוח. כשאנחנו מטפחים נוכחות, אחריות וחמלה, החיים לא בהכרח נעשים קלים יותר, אבל הם נעשים עמוקים, יציבים ומלאים יותר.

לגדול או לחדול היא לא סיסמה אלא תזכורת שקטה לאופן שבו החיים עובדים. כשאנחנו מפסיקים להתפתח משהו בנו מתחיל להתכווץ, לא כי אנחנו רעים אלא כי תנועה היא טבע. גדילה לא חייבת להיות דרמטית, לפעמים היא רק הסכמה ללמוד עוד דבר אחד, לשנות הרגל קטן, או לבחור אמת במקום נוחות. כשאנחנו בוחרים לגדול אנחנו נשארים חיים, פתוחים, וגמישים, וכשאנחנו מוותרים על הגדילה אנחנו לא עוצרים בזמן אלא מאבדים נוכחות בדרך.

לגדול או לחדול היא לא סיסמה אלא תזכורת שקטה לאופן שבו החיים עובדים. כשאנחנו מפסיקים להתפתח משהו בנו מתחיל להתכווץ, לא כי אנחנו רעים אלא כי תנועה היא טבע. גדילה לא חייבת להיות דרמטית, לפעמים היא רק הסכמה ללמוד עוד דבר אחד, לשנות הרגל קטן, או לבחור אמת במקום נוחות. כשאנחנו בוחרים לגדול אנחנו נשארים חיים, פתוחים, וגמישים, וכשאנחנו מוותרים על הגדילה אנחנו לא עוצרים בזמן אלא מאבדים נוכחות בדרך.

האומץ להיות אני הוא הסכמה פנימית להפסיק להתחבא. זה לבחור להקשיב לקול שלי גם כשיש רעש מסביב. זה לוותר על הצורך לרצות ולהתחיל לכבד את האמת שלי. זה לדעת שלא כולם יבינו וזה בסדר. וברגע הזה שבו אני נאמן לעצמי משהו נרגע בפנים ונפתח מרחב חדש של חופש וחיים.

לאהוב את השבוע הזה מתחיל בבחירה קטנה בכל יום. לקום בבוקר ולשאול מה יעשה לי טוב היום. להכניס ללוז רגע אחד של שקט גם אם הכל עמוס. להסכים להיות נוכח במה שיש בלי להילחם בו. לבחור מילה אחת שתלווה את השבוע כמו רכות או אומץ. ולסיים כל יום בהכרת תודה קטנה שמזכירה לנו שהחיים קורים עכשיו.

הכול משתבש לטובה כשאנחנו מסכימים לראות מעבר לרגע. מה שנראה כמו תקלה הוא לעיתים שינוי כיוון, מה שמרגיש כמו אובדן הוא פינוי מקום, ומה שמתפרק עושה זאת כדי שנוכל לבנות מחדש מדויק יותר. החיים לא פועלים נגדנו אלא מזיזים אותנו למקום שבו נוכל לגדול, להבין, ולהסכים להיות מי שאנחנו באמת. כשאנחנו מרפים מהצורך לשלוט ומאפשרים לאמון להיכנס, מתברר שלא הכול הסתדר כמו שרצינו, אבל הרבה יותר כמו שהיינו צריכים.

לפתח סבלנות בעולם אינסטנט זה להסכים ללכת בקצב של הנשימה ולא בקצב של ההתראות. זה לבחור להשהות תגובה, לתת לרגש לעבור, ולזמן לעשות את שלו. סבלנות נבנית כשאנחנו מפסיקים לדרוש תוצאה מיידית ומתחילים לכבד תהליך, כשאנחנו זוכרים שדברים עמוקים לא מבשילים בלחיצה אלא בנוכחות, בהתמדה, ובהסכמה להיות רגע אחד יותר ממהר פחות.

הזדמנויות מחכות במקומות שאנשים מוכנים להיות בהם באמת. הן מופיעות בשיחה כנה, בצעד קטן שלא דחינו, בהקשבה למה שמבקש מאיתנו תשומת לב. הן נמצאות דווקא במעברים, בין מה שכבר מוכר למה שעוד לא קיבל צורה, ברגעים שבהם אנחנו מסכימים ללמוד, לנסות, לפגוש אנשים חדשים ולבחור בפעולה. הזדמנויות לא צועקות, הן לוחשות למי שנוכח, סקרן ומוכן לזוז.

מה ששלי שלי הוא הסכמה עמוקה לעמוד במקום הפנימי שלי בלי להתנצל. זה לדעת להחזיק את הערכים, הרגשות והבחירות שלי גם כשאחרים חושבים אחרת. זה לא ניתוק אלא חיבור לעצמי, לא מאבק אלא שקט. כשמה ששלי שלי אני פחות עסוק בהשוואה, פחות נמשך לריצוי, ויותר פנוי להיות נוכח, לבחור, ולחיות מתוך אמת פשוטה וברורה

השבוע כדאי לפתח לא רק שרירים פיזיים אלא גם שרירים של חיים. את שריר הבחירה שמאפשר לעצור ולהגיד כן למה שמקדם ולא למה שמרוקן. את שריר ההקשבה שמעמיק קשר עם עצמנו ועם אחרים. את שריר האומץ שמאפשר לפעול גם כשאין ודאות. את שריר הרכות שמאזן עשייה עם חמלה. ואת שריר ההתמדה שמזכיר לנו שצעד קטן שחוזר על עצמו בונה כוח גדול לאורך זמן.