מיהו יהודי ומיהו אמן? האם דוסים הם המודל ללימודי (מדעי ה)רוח בישראל? מה תורמים אמנים ומה תורמים אברכים לחברה? מהיכן מגיעה השנאה לחברת הלומדים ומדוע החרדים הם התקווה הגדולה של השמאל? אנד סו און אנד סו און

שיחה עם ניר יעקובי מאמריקה, חוקר פסיכולוגיה דרך מדעי המוח (נראה לנו?) שמתחילה בניסיון להבין על מה המחקר שלו וממשיכה לשאלות בסגנון של הדודה המלחיצה בארוחת שישי, כמו למה הוא שם בכלל, תרתי משמע: איך השתחרר ממסלול סחי של עתודאי הייטקיסט ועבר למחקר אקדמי מעבר לים, למה התחום שלו תקוע, מה הטעם לעסוק במדע כשבסוף עובדים גם שם בשביל ההייטקיסטים הסחים שמממנים הכל, מה הטעם בכלל לנסות לצאת מהתקיעות כשהעולם עוד שניה נגמר, ולמה יהודים בסופו של דבר בכל זאת מאושרים והאם יש לכך סימוכין נוירולוגים או לפחות איזה משהו במוח שיעזור לנו להבין מה עובר בראש של החמאס, אנד סו און אנד סו און

ממשיכים לטחון עד דק את סוגיית הפשעים האמיתיים נגד האנושות יחד עם חבר הפרלמנט, יותם וקס. הפעם על הכוונת "אייל קטן" (בייבי ריינדיר) סדרת הסטוקינג האחרונה של נטפליקס, שלא ברור בה עד כמה היא אמיתית, מה חומרת הפשע ואם זו לא בעצם אשמת האנושות הפעם. בהקשר, למילה האחרונה על סטוקינג בסושיאל, זימנו גם את בוגרת החוג, קיקי וסרמן. שיחה שמתחילה בטלוויזיה מעוררת מחלוקת והופכת די מהר לויכוח מהותי על יחסי אומן וחברה בשלהי עידן הרשתות החברתיות, תוך הפניית אצבעות מאשימות על היוצר שהתרשל מדי, על הקהל שהסתקרן מדי, על הרשתות שמהתלות בכולנו, על התרבות שמערבת ומערבבת את כולנו, אנד סו און אנד סו און

פרק קדם לאירוע ריאקשן לייב לאירוויזיון של רסלינג פרו. למה ישראלים הכי מאושרים בעולם? כי יש לנו את הצבא המוסרי בעולם. על סטטיק ובן אל שלנו וחנן סביון וגיא עמיר שלנו, על רות פתיר שלנו ומייה שם שלנו, על הוליווד שלנו וג'יימס בונד שלנו, על הוריקן שלנו ופינק וושינג שלנו, ועל קראקהד בארני שהיא לא משלנו אבל הלוואי שהייתה, אנד סו און אנד סו און ###### לפרטים על פרק ההמשך – אירוע פרלמנט ריאקשן לייב לאירוויזיון – לחצו כאן

יצאנו לפגרה משונה, גבי עשה טיול שורשים עם אבא ויואב מצא את עצמו במסע מסוג שונה עם אבא שלו שנפטר לפני שלושים יום בדיוק. כשחזרנו לעצמנו טיפה, לפחות חילצנו מזה שיחה טובה, על איך בעצם לכל טיול שורשים יוצאים מבלי באמת להצליח לזוז מהמקום, על המאבק בקיטש של המוות שהוא כשלעצמו מטפורה למשהו שאנחנו בעצמנו לא בטוחים מהו, על ההלוויה של הנפש שבאה אחרי זו של הגוף ונמשכת עד שעושים סדר בעיזבון, על נקודות הדימיון להורים שמגלים דווקא כשעוברים על כרטיסיות מפוזרות שהשאירו במגירה הלא נכונה עם המפתחות למחסן, ואיכשהו כל זה מיתרגם ליחס שלנו לרגשות עם או בלי רגשנות שבכל זאת מתגלית ביחס שלנו לאומנות, ובתקווה גם מיתרגמת למסקנות בונות או לפחות לאנקדוטות מצחיקות, או לפחות לטיפה יותר האזנות, אנד סו און אנד סו און

לקראת גילוי המצבה ביום שישי

אז יצאנו לפגרה כי... כי החיים כי. נשוב בקרוב מאד אבל עד אז, מהדרך, כבר כינסנו את הפרלמנט לשיחה אחרונה, רגשנית באופן בלתי נסלח, על הפרק הקודם (על אשמה לבנה), התחלנו בניסיון לבאר את היחס בין תחושות האשמה, המבוכה והבושה, או שאולי בעצם כל אלו מונעות ממגלומניה וכעס תועים, איכשהו זה גם התקשר לשניה לאירוביזיון והשארנו בעריכה כדי שירגיש אקטואלי, הגברים בוכים בלילה ואז יורים בהודעות קוליות חופשי

בשעה טובה, שיחה שהיא לא על המלחמה, אבל בכל זאת שיחת המשך של השיחות הקודמות שלנו על סוגות מדיה, סיקור ובידור והמניפולציות שמאפיינות אותן. הפעם הבאנו את טל אבידן, קולנוען (בטיזר מלפני יומיים תמצאו מלא דברים שלו) ומרצה באוניברסיטת תל אביב שביקש לשתף שני סודות גדולים ובתמורה, אכלנו לו טיפה את הראש על תיק העבודות שלו, על איך הוא מגדיר את סוגת הסוגות 'מטא־קולנוע' ואם יש בכלל דבר כזה, על האחות הקולית הממוסחרת הקטנה שלה 'דוקו־היברידי', על למה בהחלט קריטי לתהות איפה טמון ההבדל בין דוקו לקולנוע עלילתי, בעיקר אחרי סדרות כמו אטלנטה, סווארם, החזרה, הקללה וכו', על למה כל עסק המטא הזה מסריח מיהודיוּת במקרה הטוב ומיהודיוּת פמיניסטיות במקרה הפחות טוב, על איך רומן רוי תמיד אומר את הכל בקלות בזמן שההוא מהסופרנוס עדין מתאבק עם ההתחכמויות של עצמו, אנד סו און אנד סו און