שלוש רמות של דין, אלהי ושורשי, דינמי וחי ושופט ונוקם ומה הקשר ביניהם?

על המשפט של קפקא ב"שער החוק" לעומת שער המלכות השופטת.

על הצדק היוני העיוור (תמיס) מול הדיינים שהם עיני העדה.

גם קצת על חרב נקמה ומשפט

האם הצדק פעיל ודינמי או משמר ומגן? ועל הפער בין הצדק האנושי לאלהי והאם ניתן לגשר עליו ועוד

פעמים רבות מתואר הטוב בקבלה כסדר והאלהים המתכלה בסדר משפיע ומטיב לעומת אי הסדר - החטא הרע והמצב המקולקל בעולם. האם המקובלים אוהבי סדר פדנטים - המציגים מין תפיסת עולם מודרני ונאור המתקדם מן התוהו אל הסדר? כיצד ניתן לחיות עם הכאוס שבתוכנו? האמנם הכאוטיות היא רע וחטא גמור? על מערכת היחסים בין אלהי העולם - הבורא לבין הכאוס ואיפה אנחנו בתוך זה

מה היחס בין אתיקה לקיומיות או בין עץ החיים לדעת?

מדוע הדעת טומנת בחובה תוצאות מוות?

האם הברירה בידנו להיות טיפשים ומתים או שמא ניתן לאכול מעץ הדעת מבלי לטעום טעם מוות?

על תורה של דעת ופסיקת הלכה לעומת תורה של אלו ואלו דברי אלהים חיים

 המלכות כעץ הדעת

על היחסיות של הטוב והרע, תיקונם ובירורם מן הערבוביה

עד לעלייתם למעלה מהטוב והרע

לימוד מלוקט ממקורות שונים בספר שערי אורה ושערי צדק

כיצד דבקים במלכות?

תנאי ראשוני הוא "טהרת האיברים". זהו הבסיס להכנת המציאות - הממד הממשי - להיות כלי קיבול ושיקוף של הממד העליונים ממנו.

מתוך כך, נפתחת האפשרות לזכות לחיים, שהם אינם מה שאנו מכנים חיים.

החיים שאנו מכירים, הם גבוליים, מצומצמים לבחירה בין ברירות מחדל.

כיצד מרחיבים את גבולות הגשמי, לדבקות בחיים ממקור החיים?

פרק זה, כקודמו, עוסק ברובו בהסברות של המבנים הקבליים, בעזרת משלים מתחומי הנפש ועוד.

דיברנו על כוונת הפסוק הפותח את תפילת שמונה עשרה: אדנ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך

לאחר סיכום של כמה עקרונות חשובים בלימוד קבלה,

עסקנו בתהילה לעומת תפילה, בסכנה שיש בתפילה ומתי היא פסולה ובהבדל בין פה לשפתיים 

 בפרק זה עצרנו לרגע מהעיסוק בתוכן עצמו וחזרנו לעסוק בשאלות יסודיות המתעוררות לרבים מהנכנסים בשערי הקבלה

מהם ההשלכות והיישומים של תכנים מופשטים מעולם הסוד ביום יום? ממה חשוב להיזהר? כיצד ניתן להפנים את הרעיונות ומה נדרש לשם כך?

כל זאת ועוד בפרק שלפניכם

על אבנים שיש להם ראש, על ספר יצירה והקשר בין אבני בניין ושפה, על תפיסה ותפילה מתוך האלהות הדחוסה במציאות ועוד.   

התוכן הנלמד  ולפעמים נקרא שם אדני בכינוי אבן, לפי שהוא היסוד לכל הבניינים אשר בעולם, וכל הנמצאים שבעולם הם עליה סמוכים ואליה צריכין.  ונקראת אבן הראשה (זכריה ד, ז) אשר ממנה יצאו כל המוני מעלה ומטה במעשה בראשית.  ונקראת אבן ספיר לפי שהיא מקבלת כל הגוונים משאר כל מעלות שעליה ופועלת בנבראים דבר והפכו, פעמים לטובה פעמים לרעה, להחיות ולהמית, להכות ולרפא, להוריש ולהעשיר, וכיוצא בהם.          ורמז לדבר: ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט).                     ועוד, לפי שהמידה הזאת שואבת כוח הספירות ומושכת אליה כל מיני האצילות והברכות, ואחר שמושכת מן הברכות מלמעלה חוזרת ונותנת פרנסה ומזון לשאר כל הנמצאים תחתיה, איש כפי הראוי. ועליה נאמר: אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה (תהלים קי"ח, כב).... לפי שאליה פונים כל הפנים אשר בכל הנמצאות עליונים ותחתונים, בין אותן המעלות שלמעלה ממנה, בין אותן המעלות שלמטה ממנה שלמעלה ממנה פונים אליה להמשיך לה כוחם והשפעתם וטובתם וברכותם; ושלמטה הימנה פונים אליה לבקש ממנה פרנסתם ומזונותם וקיומם. וזהו סוד 'לראש פנה', והסוד; או מי ירה אבן פנתה (איוב לח, ו).    והאבן הזאת תשוקתה וחפצה ומגמתה אל אבן אחרת עליונה למעלה הימנה, וממנה יבואו לה כל מיני האצילות, ושתים אבנים טובות הם לישראל, וסימניך; ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל (שמות כח, ט), והסוד: אדנ"י יהו"ה מה תתן לי (בראשית טו, ב) שכינה מושכת מלמעלה למטה, ונמשכת מלמטה למעלה.  ...  ומידת שם אדני נקרא לפעמים בכינוי בית המקדש, לפי שהוא הבית שהשם המיוחד שוכן בתוכו... וכל צורות הבית ולשכותיו והיכליו וגנזיו ואולמיו כולם היו בצורת סוד אדני, כעניין שאמרנו בסוד צורת אברים שבאדם. וכשחטאו ישראל ונסתלקה השכינה, נחרב הבית....

נדבר על כוליות , על שלמות של התמלאות ועל חסרון שהוא יתרון.

המלכות כמרחב כולל

החלק הנלמד

ולפעמים נקרא שם אדנ"י בכינוי כל, והטעם לפי שלא יחסר כל בו, שהרי כל מיני השפע והאצילות וכל מיני הברכות והקיום כולן נכנסים בתוכו. ונקרא כ"ל לפי שהכל בו, וכל מיני צורך שיצטרך דבר בעולם אין לבקש אלהות אחרת ולא ממקום אחר, כי הכול כלול בתוך שם וה, וממקום זה יפיק כל שואל רצונו כל אחד ואחד כפי חפצו ורצונו, בהיותו קורא אותו באמת. ועוד כי יסוד, המידה שהיא למעלה משם זה, נקראת כל, על עיקרים שעדיין נבאר אותם בעזרת השם. והמידה הזאת הנקראת כ"ל נתנה י"י במתנה לאברהם, כמו שהודענוך, שהרי היא יסוד הברכה והבריכה. ואל זה רמז באמרו: וי"י ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א). ומאברהם ליצחק, באמרו:

ואוכל מכל בטרם תבא ואברכהו (שם, כז, לג). ומיצחק ליעקב, באמרו: כי חנני אלהים וכי יש לי כל (שם לג, יא) פי' אמר יעקב לעשו: שמא יעלה בדעתך שאני חסר על מה שאני נותן לך? תדע שהרי כל מפתחות הברכה העליונה כולם מסורות בידי, והרי היא כלולה מן הכל, וזהו 'וכי יש לי כל', ולפיכך איני חסר על מה שאני נותן לך כלום:

בפרק זה נעסוק במלכות ככלי קיבול וכינוייה – בריכה, באר וים.

ביכולת לקבל ואף להפנים, למעלה מזה ביכולת הכלי עם המים לשמש כראי ולשקף ממדים שלא נוכחים בו, ועוד יותר כיצד הכלי מתאחד עם השפע האין סופי? נדבר על א"ס מלא וא"ס חסר ומשתוקק שחושף אותו, על המיים כגורם משווה ומאחד ועם זה כעולם רב ממדי ורב גווני.

החלק הנלמד:

מכנים בתורה שם אדנ"י בכינוי ברכה, כי הברכה מלשון בריכה. וזהו השם שבו בירך יעקב אבינו עליו השלום את בניו, שירש אותו מיצחק אבינו ויצחק מאברהם. וה' יתברך מסר שם זה לאברהם אבינו עליו השלום, לפתוח שערי אדנ"י ולתת כל מה שצריך לו ולשאר כל בני העולם ומסר בידו ברכ"ה זו. וזהו סוד ואברככה ואגדלה שמך והיה ברכה (בראשית יב, ב); לא אמר והיה מבורך אלא 'והיה ברכה', הרי הברכה מסורה בידך קח כפי רצונך, ולא לך לבדך אני נותן לך רשות ליטול אלא לכל מי שתרצה תן בפי רצונך לכל בני העולם ...

ועל הברכה הזאת נתקוטטו עשו ויעקב, וזוהי הבכורה שמכר עשו ליעקב, וחזר יצחק וקיים המקח כששלחו לפדן ארם,

ולפי כי שם אדנ"י הוא כדמיון אוצר לקבל שפע כל הברכות ומיני האצילות והוא בדמיון בריכה ובית קיבול, לכך הוא מלשון אדני החצר שבהן נכנסין העמודים. ותמצא כי מאה אדנ"י כסף נעשו במשכן, כמו שכתוב: ומאת אדנים למאת הככר ככר לאדן (שמות לה, כו). ואלו מאה אדני שבמשכן הם בדמיון מאה בריכות שמתמלאות מן הבריכה הגדולה הנקרא אדני. לפיכך חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום כדי להמשיך מכל אחת ואחת, ומפני שמאה ברכות באות בשם אדני מאלו הבריכות, ואם חיסר ברכה אחת פוגם ומטיל מום. והסוד תלוי בסוד אי"ק בכ"ר, שהוא סוד כהן לוי וישראל, שהוא סוד נפש ורוח ונשמה. ולפי עיקר זה אמר דוד המלך עליו השלום: ברכי נפשי את י"י (תהלים קג, א); תלה הברכות בנפש בסוד שלוש המערכות העליונות והנפש צריכה לברך בכל יום מאה ברכות, שהיא כנגד ישראל; ומן הברכות המאה יגיעו עשרה, שהם המעשר, לרוח שהיא כנגד לוי; ומן העשרה של רוח לוי, יתן אחת לנשמה שהיא כנגד כהן. ואם כן נמצאת למד שאם לא תברך נפשו של אדם ק' ברכות בכל יום לא תגיע לנשמה ברכה אחת, מאחר שאין מגיע לרום עשר ברכות, שזהו סוד הלויים שלוקחין מעשר מישראל וחוזרין ונותנין לכהן אחד מעשרה ממה שנטלו... וסוד מעשר מן המעשר הוא סוד אי"ק: שאם אין ק' אין י', ואם אין י' אין א'...:

ולפעמים נקרא שם אדני בתורה בכינוי באר, והטעם כי הוא באר מים חיים שבו יתכנסו כל מיני שפע ואצילות של מעלה, כמו שאמרנו. ועל זה נאמר: מעיין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון (שי"הש ד, טו). ובעוד שישראל צדיקים ומברכין מאה ברכות בכל יום כהוגן, הבאר הזאת מתמלאת ממים חיים משפע אצילות עליונה, ואז כולן עשירים מלאים כל טוב, שואבין מים חיים כפי צרכם. ולפעמים נקרא ג"כ באך שבע, לפי שנמשכין עליה שבעה נחלים דרך יסוד עולם משבע מעלות עליונות. וכנגד באר זאת יש באר אחרת מבחוין, עם שאר כמה בארות מלאות נחשים ועקרבים ונקראין בארות נכריות, ועליהם אמר: כי שוחה עמוקה פי וונה ובאר צרה נכריה (משלי כג, כז). וכל אותם שהם רשעים גמורים אין להם זכות לשאוב מבאר שבע ונופלים בבאר צרה נכריה, אותם הנמשכים אחר עבירות קשות. ואל זה רמז אדנ"י כשחטאו ישראל במידה זו. אמר הנביא: כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מק"ור מי"ם חיי"ם לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים (ירמיהו ב, יג). כלומר באר צרה, אין לה קרקע, כי כולה שברים שברים ואין מים מתקיימים בה אלא מלאה נחשים ועקרבים. ואל זה רמז דוד: ואל תאטר עלי באר פיה (תהלים סט, טז):

ולפעמים נקרא שם אדנ"י בכינוי ים, והטעם כי כל מיני הבריכות והשפע והאצילות נמשכים אליו כדמיון הנחלים, וזהו סוד כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א, ז). ולשון ים הוא הקרקע המחזיק את המים כאמרו וכמים לים מכסים (ישעיהו יא, ט), ואומר ולמקוה המים קרא ימים (בראשית א, יא) הרי בית קיבול המים נקרא ים. ומתוך זה הים נבראו כמה מלאכים ומחנות, וכמה מינים משונים אשר שרצו המים אשר בתוכו, וכולן מרכבות ומחנות עליונות, ועל זה רמז: זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות (תהלים קד, כה). ובתוך הים הוה כמה ספינות וכמה שייטים, וכמה דגלים פרושים על ראש התורן של הספינות, וכמה מיני גלים ומיני שאון מתגלגלים בתוכו, ועליו נאמר: שם אניות יהלכון (שם, כו).

ובקצה ים זה יש מקום אחד הנקרא ים סוף, והוא קרוב לגבול תחומי הארץ הידועה במידת אדנ"י, ומן המקום הזה ירד הדין על מצרים ונטבעו בים סוף של מטה, וזהו סוד כי י"י נלחם להם במצרים (שמות יד, כה).