רמב"ם: שלושה פרקים- מאכלות אסורות - פרקים ב - ד. פרקי הרמב"ם היומיים (מאכלות אסורות ב'–ד') מפרטים את איסורי האכילה בבעלי חיים שאינם טהורים ובאלו שלא נשחטו כהלכה. פרק ב' דן באיסור אכילת בהמות, עופות ודגים טמאיים, ומפרט את דיני השרצים (ארץ, עוף ומים), תוך קביעת הכלל שכל האוכל בריה טמאה שלמה לוקה אף אם היא קטנה מכזית. פרק ג' עוסק במוצרים היוצאים מן החי (חלב וביצים), וקובע את הכלל "היוצא מן הטמא – טמא", למעט דבש דבורים המותר באכילה וחלב אדם שאסור לבוגרים רק מדברי סופרים; הפרק מפרט גם את סימני הביצים הטהורות ודיני גבינת וציר גויים. פרק ד' מגדיר את איסורי הנבלה (בהמה שמתה ללא שחיטה) והטרפה (בהמה שסובלת ממום קטלני שאינה יכולה לחיות איתו), ומבהיר כי בשר שנחתך מן החי נחשב כטרפה. הרמב"ם מסכם שכלל הטרפות הוא שכל "שאין כמוה חיה" אסורה, ומפרט את תנאי הפירכוס הנדרשים בשחיטת בהמה מסוכנת כדי שלא תיחשב נבלה.

רמב"ם: שלושה פרקים- איסורי ביאה - פרקים כא- כב, מאכלות אסורות - פרק א.

פרקי הרמב"ם היומיים (איסורי ביאה כ"א–כ"ב ומאכלות אסורות א') חותמים את הלכות קדושת הגוף ומעמיקים בדיני כשרות המזון. הרמב"ם מפרט את איסורי הקרבה והייחוד לערווה, הכוללים הרחקות מגע וראייה לשם הנאה וקובע כי הדרך היעילה ביותר להינצל ממחשבות אסורות היא מילוי הלב בחכמת התורה, וממשיך בפירוט סימני הטהרה בבעלי חיים: העלאת גירה והפרסת פרסה בבהמות, סנפיר וקשקשת בדגים, וסימני כנפיים וכרעיים בחגבים. בעופות, התורה אוסרת כ"ד מינים דורסים ומתירה את השאר על פי מסורת או סימנים פנימיים כגון זפק וקורקבן נקלף, תוך הדגשה כי הכלל "היוצא מן הטמא – טמא" חל על וולדות וחלב של מינים אסורים.

רמב"ם: שלושה פרקים - איסורי ביאה - פרק יח, יט, כ

רמב"ם: שלושה פרקים- איסורי ביאה - פרקים טו- יז.פרקי הרמב"ם (ט"ו–י"ז מהלכות איסורי ביאה) עוסקים בדיני פסולי קהל, מומים באברי ההולדה וקדושת הכהונה. פרק ט"ו מגדיר את ה"ממזר" כוולד הבא מערווה (פרט לנידה), ומפרט את דיני הנאמנות של הורים על כשרות בניהם, וכן את הסטטוס ההלכתי של "שתוקי" ו"אסופי" האסורים בקהל מספק. פרק ט"ז דן באיסור "פצוע דכא וכרות שפכה" לבוא בקהל ה', מפרט אילו פגיעות באברי הרבייה פוסלות את האדם ומתי הפסול הוא "בידי שמיים" (שאינו פוסל), וכן אוסר את סירוס האדם ובעלי החיים. פרק י"ז מפרט את איסורי הכהונה: איסור גרושה, זונה וחללה לכל כהן, ותוספת איסור אלמנה לכהן גדול, תוך ביאור הכלל של "איסור חל על איסור" המביא למלקיות מרובות בביאה אחת.

רמב"ם: שלושה פרקים- איסורי ביאה - פרקים י"ב-י"ד.

פרקי הרמב"ם (י"ב–י"ד מהלכות איסורי ביאה) מפרטים את דיני ההפרדה בין ישראל לאומות העולם ואת תהליך הגירות. פרק י"ב דן באיסור חתנות עם גויים וקובע כי הבועל גויה בפרהסיה "קנאים פוגעים בו", ומבהיר כי בן מגויה אינו נחשב בנו של הישראלי לעניין ייחוס. פרק י"ג מבאר כי הכניסה לברית ישראל נעשית בשלושה דברים: מילה, טבילה וקורבן (בזמן המקדש), ומדגיש כי גירות ללא טבילה בפני בית דין אינה תקפה. פרק יד מפרט את סדר קבלת הגרים: בדיקת המניע להתגיירות, הודעת עיקרי הדת ושכר המצוות ועונשן בדרכי נועם, ודיני "גר תושב" (גוי המקבל שבע מצוות בני נח). בסיום מובא הכלל שגר נחשב כ"קטן שנולד", ולכן נותקו קשרי שאר הבשר שהיו לו בגויותו, אך חכמים אסרו עליו את קרובותיו מצד האם כדי שלא יאמרו "באנו מקדושה חמורה לקלה".

רמב"ם: שלושה פרקים- איסורי ביאה - פרקים ט- יא.

פרקי הרמב"ם (סוטה ד', איסורי ביאה י'–י"א) חותמים את הלכות סוטה ודנים בדיני טומאת יולדת והתפתחות חומרות הנידה והזיבה לאורך הדורות. פרק ד' (סוטה) מפרט את סדרי השקיית הסוטה, גניזת המגילה במקרה של סירוב לשתות, ודיני המנחה. פרק י' (איסורי ביאה) מגדיר את טומאת היולדת, המפלת והגדרות "שפיר מרוקם" ו"שלייה", תוך קביעת פרקי זמן וסימנים פיזיים המגדירים ולד לעניין טומאה וטהרה. פרק י"א סוקר את המעבר מדין התורה המבחין בין נידה לזיבה לחומרות "ימי חכמי התלמוד" והגאונים, שקבעו כי כל רואה דם (אפילו כחרדל) סופרת שבעה ימים נקיים וטובלת, ומפרט את הרחקות הקרבה הנדרשות בין בני הזוג עד לטבילה במקווה כשר.

רמב"ם: שלושה פרקים- איסורי ביאה - פרקים ו- ח.

פרקים ו'-ח' בהלכות איסורי ביאה מבארים את מחזוריות ימי האישה, המבוססת על הכלל של שבעה ימי נידה ושאחריהם אחד עשר ימי זיבה, ומפרטים את ההבדלים שבין "זבה קטנה" ל"זבה גדולה" הדורשת ספירת שבעה נקיים וקורבן. הרמב"ם מסביר כיצד דם המופיע מחמת צערי לידה ("דם קושי") עשוי להיות טהור, דן בהשפעת ימי הטוהר שלאחר הלידה על דיני הטומאה, ומגדיר את הדרכים לקביעת "ווסת" קבוע באמצעות שלוש ראיות רצופות או סימנים גופניים. הפרקים מדגישים את חשיבות הבדיקה העצמית ואת הכללים המתמטיים לתיקון המניין עבור אישה שאיבדה את רצף חישוב ימיה, כדי להבטיח אבחנה מדויקת בין דם נידה לדם זיבה.

רמב"ם: שלושה פרקים- איסורי ביאה - פרקים ג-ה.פרקים ג'-ה' בהלכות איסורי ביאה עוסקים בפירוט דיני העריות, נידה וטומאות היוצאות מן הגוף. הרמב"ם מפרט את חומרת העונשים על ביאות אסורות (סקילה, שרפה, חנק או כרת), מגדיר את מעמדה ההלכתי של ה"שפחה חרופה", ומבאר בהרחבה את איסור הנידה החל על כל אישה מרגע ראיית דם ועד טבילתה במקווה. הפרקים כוללים תיאור אנטומי הלכתי של גוף האישה ("חדר", "פרוזדור" ו"עלייה") כדי להבחין בין דם טמא לדם טהור, ומדגישים את חובת הבדיקה ("עדים") ואת נאמנות האישה על מצבה האישי, לצד דיני דם בתולים ודם טוהר לאחר לידה.

רמב"ם: שלושה פרקים- סוטה - פרק ד, איסורי ביאה - פרקים א- ב.

פרקי הרמב"ם (סוטה ד', איסורי ביאה א'–ב') מסכמים את סדרי השקיית הסוטה, הכוללים את כתיבת המגילה ביום ומחיקתה במים, ופותחים את "ספר קדושה" בפירוט עונשי העריות (סקילה, שרפה, חנק וכרת) והגדרת "ביאה" כהעראת ראש העטרה. הרמב"ם מבהיר כי איסורי שאר בשר כגון אשת אב, אשת אח וקרובות אשתו חלים לעולם מכוח נישואין (למעט בתו האסורה גם מזנות), ומדגיש את חובת ההרחקה והצניעות למניעת מכשול, לצד קביעת הגילאים שבהם ביאה נחשבת הלכתית.

רמב"ם: שלושה פרקים- סוטה - פרקים א- ג.

הלכות סוטה עוסקות בתהליך הבירור המשפטי והרוחני של אישה שנחשדה בבגידה על ידי בעלה (לאחר שקינא לה והיא נסתרה עם גבר זר). התהליך כולל שלבי אזהרה, הבאת עדים על הסתירה, וניסיון של בית הדין להביא להודאה כדי למנוע את מחיקת שם ה' במים. במידה והיא עומדת על חפותה, היא שותה את "מי המרים" במקדש – מים שבהם נמחקה מגילת הפרשה ושולב עפר; אם בגדה, המים גורמים למותה ולמות הבועל, ואם היא טהורה, היא מתברכת בבריאות ובזרע. עם זאת, הרמב"ם מדגיש שהמים בודקים את האישה רק כאשר בעלה נקי מעוון בעצמו, וכי מאז שרבו הנואפים בגלוי בבית שני, בוטלו מי סוטה על ידי הסנהדרין.