הלכות מתנות עניים פרקים ח'-י':
הלכות מתנות עניים בפרק זה מגדירות את הצדקה כנדר לכל דבר, ומכאן שהאומר "סלע זו לצדקה" מחויב לתת אותה לעניים באופן מיידי, וכל עיכוב מודע כאשר יש עניים זמינים מהווה עבירה על איסור "בל תאחר". הרמב"ם מבהיר כי בניגוד לכספי הקדש, לצדקה אין איסור הנאה, ולכן מותר לגבאי להלוות את המעות או לשנותן אם הדבר מניב רווח ועדיפות לעניים. ביחס לתרומות מגויים, ההלכה מתירה לקבל נדבה לבית כנסת בתנאי שהופרשה על דעת ישראל, אך אוסרת קבלת תרומות לבניין המקדש ("בדק הבית") או לחומת ירושלים; כספים שנשלחו ממלכי או שרי גויים מתקבלים רק משום שלום מלכות ומחולקים בסתר לעניי גויים. פרק זה מדגיש כי פדיון שבויים הוא המצווה הגדולה ביותר, הקודמת לכל צורכי העניים (כמו מזון וכסות) ואף לבניין בית כנסת, והמתעלם ממנה עובר על לאווים חמורים כגון "לא תעמוד על דם רעך". עם זאת, מפני "תיקון העולם" נקבע סייג לפיו אין פודים שבויים ביותר מכדי דמיהם (שוויים בשוק) ואין מסייעים להם לברוח, כדי שלא לעודד את האויבים לבצע חטיפות נוספות או להחמיר את תנאי כליאתם. בסדרי הקדימויות נקבע כי האישה קודמת לאיש במזון ובפדיון מפני שבושתה מרובה, וכי בסולם המעמדות החברתי תלמיד חכם ממזר קודם לכהן גדול עם הארץ, שכן מעלת החכמה עולה על מעלת הייחוס.
בפרק ט' מתווה הרמב"ם את המערכת הקהילתית המחייבת כל עיר שיש בה יהודים, המבוססת על שני מנגנוני תמיכה: ה"קופה" וה"תמחוי". הקופה היא מגבית כספים שבועית המנוהלת על ידי שני גבאים ומחולקת בשלושה מדי ערב שבת לעניי העיר עבור מזון לשבעה ימים, ואילו התמחוי הוא איסוף מזון יומי המיועד גם לעוברי אורח חיצוניים ("עניי עולם") ומספק תמיכה יומית קבועה. חובת התמיכה וההשתתפות במנגנונים אלו חלה בהדרגה על כל תושב בהתאם למשך מגוריו בעיר - החל מ-30 יום לחובת הקופה ועד תשעה חודשים לצורכי קבורה. הפרק מגדיר במדויק מיהו הזכאי לתמיכה וקובע כי מי שיש לו מזון לשתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, ומי שיש לו מזון ל-14 סעודות אסור לו ליטול מן הקופה; כמו כן, מי שברשותו 200 זוז (או 50 זוז פעילים במסחר) אינו רשאי לקחת מתנות עניים מהשדה (כלקט, שכחה ופאה). עני המחזיק בבית או בכלי תשמיש יקרים (אפילו מכסף וזהב) אינו מחויב למכור אותם כדי לקבל צדקה מזדמנת, אך אם הוא הופך לנתמך קבוע שמבקש לגבות מהציבור, הקהילה מחייבת אותו להחליפם בכלים פשוטים יותר בטרם יקבל סיוע.
פרק י' חותם את ההלכות בהדгשת חשיבותה העליונה של הצדקה, המהווה את הסימן המובהק לזרע אברהם אבינו וזכותה מקרבת את גאולת ישראל. הרמב"ם מדגיש כי אופן הנתינה קריטי לא פחות מעצם המעשה: יש לתת בסבר פנים יפות, בשמחה ובדברי ניחומים, שכן הנותן בעצב או בפנים נפולות מאבד את זכותו ומצער את העני שלבו כבר שבור ונדכא. בפרק זה מציג הרמב"ם את שמונה מעלות הצדקה, כאשר המעלה העליונה ביותר היא החזקת ידו של האדם בטרם יפול באמצעות מתן הלוואה, שותפות או מציאת מקום עבודה, כדי להביאו לעצמאות כלכלית מוחלטת שלא יצטרך לבריות. המעלות הבאות מדורגות לפי רמת האנונימיות של הנותן והמקבל (כמו לשכת חשאים במקדש או קופת צדקה מנוהלת כדין שבה הנותן והמקבל אינם מכירים זה את זה) ועד למעלה התחתונה ביותר, שבה אדם נותן כסף ישירות לעני לאחר שביקש, אך עושה זאת מתוך עצב וכפייה. לסיכום, חז"ל ציוו על האדם לדחוק את עצמו ולעשות שבתו חול כדי שלא להצטרך לבריות, ואפילו חכם מכובד מחויב לעסוק באומנות מנוולת (כגון פשיטת עורות נבלות בשוק) ולא לחיות על חשבון הציבור. מי שאינו זקוק לצדקה ומרמה את הבריות לא ימות מן הזקנה עד שיצטרך להן באמת, ומנגד, מי שזקוק לה נואשות ואינו נוטל מפני גאווה נחשב כשופך דמים; אך האדם הצריך לצדקה המצמצם את עצמו וחי חיי צער כדי שלא להטריח את הכלל, יזכה בסופו של דבר לפרנס אחרים משלו.
פרק ח': דיני נדרי צדקה, תרומות גויים ופדיון שבוייםפרק ט': מערכת הציבור (קופה ותמחוי) והגדרת ה"עני"פרק י': מעלת המצווה, שמונה המעלות והשאיפה לעצמאות
