הרב קשתיאל לחג שבועות תשפ'ו, לאחר נפילת איתמר ספיר הי''ד:
בחג שבועות יש רק מצווה אחת. מצוות ציבור. כלל ישראל צריכים להביא שתי הלחם למקדש וקרבן שלמי ציבור.
אין מצווה שמוטלת על היחיד בשבועות. שלא כסוכה, ארבעת המינים, פסח ושופר בחגים האחרים.
כל החג הוא בבית המקדש, ואין מעשה מחוץ לבית המקדש.
חג של היבלעות היחידים בכלל.
כאיש אחד בלב אחד.
עיצומה של קדושת עצרת.
עצרת, מלשון התכנסות (רש'י).
(ביכורים - רק מאחרי שבועות.)
שבועות - יום הקהל.
בשבועות הבא עלינו לטובה אנחנו רוצים לחוש ולהרגיש איך אנחנו ישות אחת ממש.
בחג הזה כך כך ברור שהבדלינו מכל העמים. וניתנה התורה לכלל ישראל.
אומרת הגמרא שאם אדם יודע משהו בתורה ולא מעביר הלאה למי שלא יודע נקרא גזלן. כי היא ירושה לכלל ישראל ולאחר כמוך.
אין בתורה נכסים אישיים.
מהר'ל: ניתנה תורה במדבר שהוא מקום הפקר, מקום כללי.
ללמוד וללמד.
מורשה קהילת יעקב.
כמו שארץ ישראל היא של כל כלל ישראל.
ובאמת אנחנו רואים שבחג של יום אחד אנחנו מנסים לחבר כמה עניינים: יום של מתן תורה, חג של מקדש, חג של השדות והקציר- החקלאות, ומזכירים גם את מלכות ישראל, את דוד המלך.
שבע שמות לחג בתורה.
כי באמת זה החג של האומה כולה וכל ענייניה.
ולכן השורש של קבלת התורה זו האחווה החזקה שבין כולנו, כבמגילת רות, שם רואים איך נראית אחווה. של רות לנעמי, של בועז לרות, ושל בועז ורות לנעמי, לדאוג שיהיה לה גואל.
הרמב'ן אומר שבסוף פרשת נשא הקב'ה שמח שהכול מלא אחווה.
מצד התכנית המקורית היתה שבני גרשון ומררי יסחבו קרשים ובדים בידיהם.
אך בסוף הפרשה מביאים ראשי המטות עגלות.
כל זוג שבטים מביא עגלה. אחווה.
''קח מאיתם''.
ולבני קהת לא נתן? אבל הארון היה נושא את נושאיו.
מופיע בספרי חסידות שכאשר יוסף שולח ליעקב עגלות מבית פרעה וכאשר ראה אותם ''ותחי רוח יעקב אביהם'' - ראה את העגלות שיביאו השבטים, יש אחווה, קהילת יעקב, נושא בעול עם חבירו, זה החיה אותו.
זאת גם אחת מדרכי קניין תורה.
וצריך לצרף לזה את דברי רש'י שהנשיאים יוזמים, והם השוטרים שהיו במצרים, שחטפו מכות מהנוגשים, שהיו מלאי רגשות אחווה על העבדים, אחיהם וסבלו במקומם. ונבחרו להיות ראשי המטות.
למה נבחר משה? שיצא אל אחיו וירא בסבלותם. במדרש: הסתובב בתוך העבדים ועזר לסחוב.
הוא יקבל התורה בשם כלל ישראל.
כי מהות התורה היא הציבור. נלמדת בחבורה.
תורה זו עריבות מוחלטת.
פעם שאלו גדול ישראל למה לומד לבד, והוא ענה שיש לו הרבה חברים איתו: המהרש'א, ה'קצות'...
בחכמה הפנימית: צריך לעשות אחווה בין מידותיו של הקב'ה, כן בספירת העומר שמתחברות כל המידות.
בעצרת יש אחווה בין הנשמה לגוף. רש'י: בעצרת כולי עלמא מודו ד''לכם'', כדי שיהיה ברור שקבלת התורה שמחה לנשמה ושמחה לגוף. שמחים יחד.
קשה לנו להיות בערב חג, תוך יומיים לבשורה הקשה. הלב עוד לא פועם, והגוף עוד דואב כואב, ולא מצליחים לעמוד על הרגליים. כל חלל צה''ל זה נורא ואיום. והיה ראוי שמרגיש כך לכל מקרה של חייל שנופל.
מה שנותן לנו את הכח זה האחווה. הנשיאה בעול. ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך.
בפר' נשא נשמע את ברכת הכהנים שנאמרה לכלל ישראל.
''אליך, לך'' - לכל כלל ישראל.
(על נפילת איתמר ספיר:) קשה לנו מאוד, אבל אנחנו יודעים שהמשותף שלנו כל כך עמוק ושורשי, עם כל נשמות ישראל שהיו בהר סיני. וזה נותן לנו את הזהות ואת הישות.
אומות העולם יכולים להציק לנו, אבל לא יצליחו לשנות את מי שאנחנו בשום צורה שהיא, כי זה חיינו אורך ימינו.
ולכן בודאי שננצח.
בשבועות נפטר דוד המלך, והיה יום קשה. כל עם ישראל אוננים.
ביומו האחרון דוד חולה. מובא לאוהל מועד. נעמד בשארית כוחותיו אומר את מילותיו האחרונות: לך ה' הגדולה והתפארת... ולכבודו של דוד גם אנחנו עומדים כל יום כשאומרים זאת.
אומר דוד שצריך לחבר הכול. לא כל המידות. זאת מורשתו. זה מה שיישאר לנצח. דוד מלך ישראל חי וקיים.
חג שמח.
