
Sign up to save your podcasts
Or


הרב קשתיאל לפרשת תולדות:
ההפטרה במלאכי, בתקופת חידוש העבודה בבית המקדש השני.
בהתחלה היתה התלהבות של חזרת העבודה, אבל עם הזמן נוצרה שחיקה, שאיתה מתמודד מלאכי.
ה' אומר אני תמיד אוהב אותכם עם ישראל. ואצלי זה לא נשחק.
''ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי'' - החלטה שמתמשכת כל הזמן.
מה הקשר ליעקב ועשו?
נראה כאילו זה הקשר לפרשה.
אבל בפסוקים הבאים הקשר נראה יותר יסודי:
הנביא מוכיח את העם והכהנים על הביזוי של עבודת ה'.
עיקר הביקורת על עשו, לא שהוא חומרני, אלא שמבזה את הבכורה.
חזקוני: בכל מקום הלך עשו וסיפר על 'עסקת חייו' שנפטר מעבודת הבכורות הבזויה...
בן עזאי אומר הוי רץ למצווה קלה כבחמורה. ובהמשך הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם.
וכי תקריבון עיוור ופיסח.
בוזי שמי - בזוהר: מי שעונה 'אמן' בלי לשים לב.
גדול העונה 'אמן' יותר מן המברך.
'אמן' כזה שעונים הרבה פעמים ואילו לא חשוב...
הרמ'ד ואלי: תפילה היא הרגע העליון בחיים, עומד מול הקב'ה, אבל אדם כעיוור שלא שם לב שהוא עומד מול ה'. פיסח - פוסח, לא פה ולא פה.
יעקב איש תם - אצלו אין משהו לא מכובד.
עשו - כשמתחיל למיין מגיע בסוף לשפיכות דמים.
גם אצל המן 'ויבז'...
במסכת שבת פרק שני בהלכות חנוכה כתוב שאסור להדליק מנר לנר - שלא יהיו מצוות בזויות עליו. גם בנרות שבת - לא מדליקים מנר לנר.
רבי נחמן בליקוטי הלכות מחבר את מצוות כיסוי הדם עם העניין שאם צד ואחז במידת עשו, צריך לעשות מעשה מכבד כדי להיבדל ממידותיו של עשו.
הרב קוק עוסק בכך במאמר הצמחונות: לכבד את הדם, כמו קבורה.
ואסור לכסות עם הרגל, אלא עם הידיים בכבוד.
הנביא מאשים את בני עלי שזלזלו וביזו את המנחה, אמרו על איזה קורבן צריך להתאמץ ואלו לא.
בליקוטי מוהר'ן חלק א' טוען שזה נקרא בכורה - כל דבר שה' ציווה יש לו מחשבה אלוקית בראשיתית קודמת - על כך חושב יעקב שהוא הבכור.
על עשו - בעובדיה, בהפטרת ויצא: ''בזוי אתה מאוד''.
''תם'' - הכול, בשלמות, באותו שווי, בעל ערך גדול.
כלפי אלוקים ואדם.
בעם ישראל יש אפילו כבוד הנפטר, כבוד המת.
(אל'מ גולן ואך סיפר על משלחת צה''ל לאסון התמוטטות סכר בברזיל: כשהבינו שאין יותר ניצולים, התקפלו כל המשלחות מהעולם, אבל משלחת צה''ל המשיכה לעבוד לחילוץ גופות. וכשלא הבינו מה המשלחת הישראלית עושה - ביקשו ממנו המשלחות השונות הרצאה על כבוד המת!)
שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו!
שבת שלום.
הרב קשתיאל | פרשת נח תשפ״ז: אחריות על הדור
מדוע המבול נקרא ״מי נח״, ומה מלמדת אותנו ההשוואה בין נח למשה רבנו על אחריותו של האדם כלפי דורו?
בשיעור לפרשת נח עוסק הרב קשתיאל במשמעותה של אחריות אישית, רוחנית ולאומית, ובחובה שלא להסתפק בצדקות האישית אלא לדאוג לגורלו של הכלל.
נח ומשה רבנו: שתי מדרגות של אחריות
הזוהר שואל מדוע מכנה הנביא ישעיהו את המבול בשם ״מי נח״, אף שנח עצמו ניצל ממנו. התשובה היא שנח אמנם היה צדיק והציל את משפחתו, אך לא התפלל והפציר די למען בני דורו. כאשר הובטחה הצלתו האישית, הוא לא ביקש לשנות את גורלם של האחרים.
מולו מציג הזוהר את משה רבנו, שלאחר חטא העגל סירב להצעת הקב״ה לכלות את ישראל ולהקים ממנו עם חדש. משה התפלל, ביקש רחמים ועמד לצד עמו גם בשעת חטאו.
הזוהר מדגיש את הניגוד שבין ״ויחל נח איש האדמה״, המבטא ירידה למדרגת חולין, לבין ״ויחל משה את פני ה׳״, המבטא תפילה והתעלות רוחנית. מכאן עולה יסוד מרכזי: צדיקותו של אדם נבחנת לא רק ביכולתו לשמור על עצמו, אלא גם בנכונותו לשאת באחריות לדורו.
ברית, חסד ושבועה: יסודות האהבה הנצחית
בהמשך עוסק הרב בשלושת המושגים המופיעים בהפטרה ומבטאים את הקשר שבין הקב״ה לעם ישראל: ברית, חסד ושבועה.
על פי הרב קוק, הברית מבטאת מחויבות מוחלטת ובלתי משתנה, ואילו החסד מבטא אהבה חופשית הנובעת מבחירה ומרצון. השבועה משלבת בין השניים: בחירה חופשית לקבל על עצמנו מחויבות מוחלטת לעתיד.
כך מתגלה עומק אהבתו של הקב״ה לישראל: אהבה המבוססת על ברית נצחית, אך גם על בחירה מתחדשת. התפילות של משה רבנו חשפו את עומק הקשר הזה, שעליו מבטיח הנביא: ״כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט״.
השבת: מנוחת כנסת ישראל ולימוד זכות על הדור
הרב קושר את הדברים לפיוט ״יום שבתון אין לשכוח״ של רבי יהודה הלוי, שבו נמשלה כנסת ישראל ליונה המוצאת מנוח בשבת.
גם כאשר עם ישראל טועה, מתמודד עם קשיים או מתרחק מייעודו, הברית עם הקב״ה אינה מתבטלת. השבת מזמינה אותנו להתבונן בעם ישראל בעין טובה, ללמד עליו זכות, להתפלל לשלומו ולהיזכר בהבטחה האלוקית הנצחית.
השיעור נחתם בסיפור מרגש על יהודי שהוחזק בשבי הווייטקונג, והקפיד לקיים את השבת גם בתנאי בדידות ורעב קשים. באמצעות ניקוי תאו, שמירת מזון לכבוד שבת וקבלת שבת בדמיונו לצד בני משפחתו, הצליח לשמור על תקווה, יציבות נפשית וחיבור לזהותו.
המסר המרכזי: האחריות שלנו אינה מסתיימת בתיקון עצמנו. עלינו ללמוד ממשה רבנו להתפלל על דורנו, ללמד זכות על עם ישראל ולפעול מתוך אהבה ומחויבות לכלל. גם בתקופות קשות, הברית, החסד והשבועה של הקב״ה הם מקור הוודאות, התקווה והעוצמה של עם ישראל.
הרב קשתיאל לפרשת בראשית תשפ'ז:
בשמחת תורה התחלנו לקרוא פרשת בראשית.
ומנהג חלק מהקהילות שהציבור אומר יחד פסוקי ויכולו.
מטרת כל הבריאה נשלמת בשבת.
השבת קדושה. קדוש-יעוד.
הבריאה נבראה בשביל השבת.
סוף מעשה במחשבה תחילה.
זה מעורר אותנו לשאלה של מה מטרת הבריאה.
בשבת אין עשיה.
שבת זה יום הכיסופים הגדול.
י-ה אכסוף. כוספים לריבונו של עולם. תשוקה לה', לדבקות בקב'ה.
שבת-לשוב.
ואין השתוקקות בלי מרחק...
מנוחת אהבה ונדבה.
מנוחה בתנ'ך, מסביר הנצ'יב:
יש להניח-להרפות.
ויש להניח-לשים במקום.
נעמי מברכת את כלותיה: שובנה ומצאנה מנוחה.
המטרה של הכול: אהבת ה'.
ריה'ל: תפילות שבת גבוהות יותר כי אין בקשות ורק אהבת ה' ודבקות.
וזו מהות האדם-לעבדה, להוביל את כל העולם אל העיקר.
בצלמו-חלק אלוה ממעל. שייך לעולם העליון. מדלי נפח.
ונשמה זו כוספת ומתעגעגת אל מקורה.
חטא עץ הדעת-רמב'ן: החטא הוא שמשתוקק אל דברים אחרים. בשביל מה האהבה בעולם נולדה. (אל תגיד שאתה אוהב חביתה...)
אהבה היא דבר עליון ואצילי ומתאימה לשבת.
שלמה המלך מביא אלף עולות וכותב שיר השירים מאהבה.
אהבת ה' זו הכרעה והתמקדות של הרגשות.
לדבר בה', במצוותיו, במידותיו.
והשבת מזכירה לנו את ייעודנו.
עשרת הדיברות מתחילות באנוכי ומסתיימות בלא תחמוד-שלא לאהוב דבר אחר מלבדו ית'.
שבתות למנוחה. החזרת תכונת האהבה.
בשבת מקדישים את האהבה רק אל ה'. אהגה בתורת אל.
על כן אכבס בו ליבי כבורית, אתפללה אל אל עברית ושחרית...
טהר ליבנו לעבדך באמת.
רבי עקיבא: לא כדאי העולם כיום שניתנה בו שיר השירים.
ככל שמתמקדים בשבת באהבת ה' משפיע לכל השבוע לאהבת הבריות.
מתחילים מבראשית. הזדמנות לחדש נעוריו באהבת וקדושת השבת.
שבת שלום.
From the publisher's feed