המקורות שסופקו עוסקים במגוון רחב של נושאים הקשורים להיסטוריה של ההלכה והרבנות במאה ה-16, ומתמקדים בעיקר בדמותו של רבי יעקב בירב, בניסיון הנועז שלו לחדש את הסמיכה והסנהדרין בצפת, ובפולמוס שהתעורר בעקבותיו.

להלן סקירה מקיפה של התכנים העולים מן המקורות הללו:

1. דמותו של רבי יעקב בירב (מהר"י בירב) המקורות מספקים ביוגרפיה מפורטת של רבי יעקב בירב, שנולד בספרד בשנת 1474 והיה תלמידו של רבי יצחק אבוהב,. לאחר גירוש ספרד ב-1492, נדד לצפון אפריקה (פאס, אלג'יר) ומצרים, שם כיהן כרב כבר בגיל צעיר ועסק במסחר,,. בסופו של דבר התיישב בצפת, עמד בראש הישיבה הגדולה ובראש "בית הוועד" (בית הדין הגדול), והפך לדמות הרוחנית המשפיעה ביותר בעיר,,. המקורות מציינים גם את חיבוריו, ובהם פירושים לתלמוד (קידושין), הגהות לרמב"ם ושו"ת,,.

2. חידוש הסמיכה בצפת (1538) נושא מרכזי במקורות הוא היוזמה לחידוש הסמיכה בשנת רצ"ח (1538).

הבסיס ההלכתי: היוזמה התבססה על פסיקת הרמב"ם, לפיה אם יסכימו כל חכמי ארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, ניתן לחדש את הסמיכה גם לאחר שזו בטלה,,.

המניעים: המקורות מדגישים כי מעבר לרצון להקים סנהדרין כהכנה לגאולה, היה מניע דחוף לפתור את בעיית האנוסים מספרד שביקשו לשוב בתשובה. המטרה הייתה לדון אותם במלקות על ידי בית דין סמוך, ובכך לפטור אותם מעונש כרת בידי שמיים,,.

התהליך: 25 מחכמי צפת התכנסו וסמכו את רבי יעקב בירב כסמוך הראשון, והוא בתורו סמך ארבעה תלמידים נוספים: רבי יוסף קארו, רבי משה מטראני (המבי"ט), רבי אברהם שלום ורבי ישראל די קוריאל,,. יש מקורות המזכירים דעות נוספות לגבי זהות הנסמכים, כמו הרמ"ק או רבי יוסף סאגיס,.

3. פולמוס הסמיכה המקורות מתארים בהרחבה את ההתנגדות החריפה שהוביל רבי לוי בן חביב (הרלב"ח), רבה של ירושלים.

טיעוני הרלב"ח: הוא טען כי לא נתקבלה הסכמת כל חכמי הארץ (שכן חכמי ירושלים לא שותפו), כי הרמב"ם עצמו הסתפק בפסיקה זו ("והדבר צריך הכרע"), וכי אין תוקף למלקות ללא התראה מוקדמת,,. כמו כן, הועלה החשש מפני השלכות הלכתיות כמו הצורך בקידוש החודש על פי הראייה,.

תוצאות: בעקבות הפולמוס והלשנות לשלטונות, נאלץ רבי יעקב בירב לעזוב את צפת לדמשק, והיוזמה לכינון סנהדרין גוועה בסופו של דבר, אם כי שרשרת הסמיכה המשיכה מספר דורות,,.

4. דמויות נוספות ושושלות רבניות

המבי"ט (רבי משה מטראני): אחד המקורות מתמקד בדמותו של המבי"ט, תלמידו של בירב וחבר בית הדין בצפת, שהיה מפוסקי הדור וסמך גם הוא חכמים,.

משפחת בירב: מקורות נוספים מפרטים את הגנאלוגיה של משפחת בירב לאורך הדורות (בניו ונכדיו של מהר"י בירב),.

רבי יעקב בירב (המאה ה-18): המקורות מבחינים בין מהר"י בירב (המאה ה-16) לבין צאצאו, רבי יעקב בירב מהמאה ה-18, שהיה ממחדשי היישוב היהודי בטבריה וכתב את הספר "זמרת הארץ",,.

5. ניסיונות מאוחרים לחידוש הסמיכה המקורות סוקרים ניסיונות נוספים לחדש את הסמיכה לאורך ההיסטוריה:

רבי ישראל משקלוב (תלמיד הגר"א) שניסה לאתר את עשרת השבטים לצורך כך,.

הרב אהרן מנדל הכהן בקהיר (1901).

הרב י"ל מימון עם הקמת המדינה,.

ניסיון "הסנהדרין החדשה" בשנת 2004,.

סיכום סוגי המקורות שסופקו: אוסף המקורות כולל ערכים אנציקלופדיים (מתוך "דעת", ויקיפדיה, לקסיקון תרבות ישראל, פאנדום), מאמרים היסטוריים ותורניים (מתוך "תורה שבכתב", ערוץ 2000), וניתוח מעמיק של משנתו של רבי יעקב בירב,,,,.

המקורות שסופקו מהווים לקט נרחב ומקיף העוסק בדמותו, פועלו התורני ופטירתו של הרב משה יחיאל צוריאל זצ"ל. ניתן לחלק את המקורות הללו למספר קטגוריות מרכזיות:

1. כתבות חדשותיות, הספדים ומאמרי פרידה חלק ניכר מהמקורות הם כתבות מאתרי חדשות (בעיקר "ערוץ 7" ו"סרוגים") שפורסמו סמוך לפטירתו של הרב באוגוסט 2023. כתבות אלו כוללות:

דיווחים על הפטירה והלוויה: תיאור פטירתו בגיל 85 לאחר מאבק במחלה, ופרטים ביוגרפיים על חייו, כגון עלייתו לארץ, לימודיו בישיבת מרכז הרב ובכולל חזון איש, ותפקידיו בישיבות שעלבים ותורת החיים,.

הספדים וזיכרונות: דברי פרידה מתלמידים ורבנים (כגון הרב אליהו דורדק, הרב אברהם סתיו, והרב הראל דביר), המדגישים את אישיותו המשלבת בקיאות עצומה, ענווה, אהבת ישראל וזריזות בכתיבה,,.

סיפורים אישיים: עדויות על הקשר הבלתי-אמצעי שלו עם תלמידים, נכונותו לעזור בהדפסת ספרים, והיותו "גשר" בין העולם הליטאי לעולם הציוני-דתי,,.

2. מקורות אנציקלופדיים וביבליוגרפיים מקורות אלו מספקים מידע עובדתי ומסודר על הרב ועל יצירתו:

ערכי ויקיפדיה: סופקו הערכים המלאים על "משה צוריאל" ועל סדרת ספריו המרכזית "אוצרות הראי"ה". ערכים אלו מפרטים את קורות חייו, השקפת עולמו (כולל דעותיו הפוליטיות והלכתיות הנחרצות), ורשימה מפורטת של עשרות ספריו ומפעלי ההדרה שלו,.

קטלוגים וספריות: דפים מתוך "ספריית אסיף", "גוגל ספרים" ו"אתר ישיבה", המציגים רשימות ארוכות של מאמרים, ספרים ושיעורים מוקלטים של הרב,,.

3. ניתוח משנתו ומפעליו הספרותיים מסמכים המעניקים מבט מעמיק על תוכן יצירתו:

מחקר מקיף על דמותו: מסמך המתאר את "המפעל התורני והגות האמונה" של הרב, ומנתח את המתודולוגיה של ספרי ה"אוצרות" שלו, השפעתו החינוכית והשילוב הייחודי בין בקיאות ליטאית למחשבה קבלית וציונית.

תקציר "אוצרות הראי"ה" (כרך ו'): מסמך המתמקד ספציפית בתוכן הכרך השישי בסדרה, ומפרט את הנושאים המרכזיים שבו, כגון אחדות האומה, גבורה צבאית, ולימוד פנימיות התורה.

4. הקשרים לימודיים

תמלול סרטון הדרכה: קטע מתוך שיעור של הרב נתנאל גדז' מישיבת כרם ביבנה, הממליץ על ספרי הרב צוריאל (כגון "אוצרות הראי"ה" ו"אוצרות האמונה") ככלי עזר מרכזיים לכתיבה תורנית ומציאת מקורות.

לסיכום, המקורות משרטטים תמונה של דמות רבנית רב-גונית: "ספרייה מהלכת" שיצרה מפעל עצום של הנגשת ידע ("אוצרות"), איש הגות המשלב בין עולמות (רמב"ם, מהר"ל, הרב קוק), ומחנך שהשפיע רבות על תלמידיו בצניעותו ובמסירותו,.

המקורות המוצגים מהווים אוסף רחב של חומרים המוקדשים לחייו, פועלו ומורשתו של רבי ישעיהו הלוי הורוביץ, הידוע בכינויו השל״ה הקדוש. ניתן לחלק את המקורות למספר קטגוריות מרכזיות:

1. מקורות ביוגרפיים וסקירות כלליות

חלק מן המקורות מספקים מידע מפורט על חייו של רבי ישעיהו הורוביץ, על מוצאו, על פעילותו הרבנית באירופה (פראג, פרנקפורט) ועל עלייתו לארץ ישראל.

ויקיפדיה (עברית ואנגלית): ערכים מקיפים המתארים את הביוגרפיה שלו, משפחתו, ספריו והשפעתו על היהדות.

ביוגרפיות באתרים תורניים: אתרים כגון חב״ד, הידברות וברסלב סיטי מציעים סקירות ביוגרפיות המדגישות את קדושתו, הניסים המיוחסים לו והשפעתו הרוחנית.

ניתוח היסטורי: מאמרים המנתחים את מנהיגותו בתקופות משבר (כגון שלטונו של אבן פארוח בירושלים) ואת מעברו מן המסורת האשכנזית לקבלת האר״י.

2. הספר „שני לוחות הברית“

מקורות רבים עוסקים בחיבורו המרכזי, שעל שמו נודע בכינויו (של״ה – ראשי תיבות של שם הספר).

טקסטים של הספר: קישורים לטקסטים מלאים ולתוכן העניינים של הספר באתרי ויקיטקסט וספריא.

סקירות על הספר: מאמרים המסבירים את מבנה הספר (חלוקה ל„עשרה מאמרות“, „עשרת הדיברות“ וכדומה), את תוכנו המשלב הלכה, קבלה ומוסר, ואת השפעתו על החסידות.

3. „תפילת השל״ה“ (תפילה על הבנים)

חלק משמעותי מן המקורות מוקדש לתפילה המפורסמת על הבנים, שהשל״ה הפיץ (אף שלא חיבר אותה בעצמו, אלא הביאה בשם „אחד מן החכמים המדקדקים“).

נוסח התפילה: מקורות רבים מביאים את נוסח התפילה המלא לקריאה ולהורדה.

זמן אמירתה: המקורות מדגישים את המנהג לאומרה בערב ראש חודש סיוון (חודש מתן תורה).

דיונים הלכתיים: נידונה השאלה האם לומר את התפילה כאשר ערב ראש חודש חל בשבת.

הקשר לחב״ד: מאמר באתר COL דן ביחסו של בעל התניא לתפילה זו ובמנהגי חב״ד לגביה.

4. מחקרים מעמיקים והיבטים הלכתיים

חלק מן המקורות מעמיקים בהיבטים ייחודיים מתורתו של השל״ה:

היחס לארץ ישראל: מאמר של הרב קלמן כהנא מנתח את הקשר העמוק של השל״ה לארץ הקודש ואת השפעתו על היישוב היהודי.

שיטת ה„פלפול“: מקורות מזכירים את התנגדותו של השל״ה לשיטת הלימוד של פלפול, שהייתה נפוצה בזמנו, ואת העדפתו ללימוד האמת והמוסר.

קבלה והלכה: שיעור מתוך „מנחת אשר“ דן במשקל הזוהר והקבלה בתהליך הפסיקה ההלכתית, תוך אזכור גישות שהושפעו מן השל״ה.

הלכות שמיטה: אזכור עמדתו של השל״ה בנוגע לקדושת הארץ ולקיום מצוות השמיטה.

5. מקום קבורתו

קברו בטבריה: מידע על מקום קבורתו סמוך לרמב״ם ולרבן יוחנן בן זכאי, ועל העלייה לרגל לקברו.

המקורות שסופקו עוסקים בעיקר בדמותו, חייו ומשנתו של רבי משה בן יצחק אלשקר (מהר"ם אלשקר), ומקיפים היבטים היסטוריים, הלכתיים ופילוסופיים של פועלו. המקורות כוללים ערכים אנציקלופדיים, קטעים מתוך חיבוריו, מאמרים תורניים ומחקרים היסטוריים.

להלן פירוט הנושאים המרכזיים העולים מן המקורות:

1. ביוגרפיה ותולדות חייו המקורות מתארים את מסלול חייו של רבי משה אלשקר (1466–1542), שנולד בספרד, למד בזמורה, וגורש בשנת 1492. המקורות מפרטים את התלאות שעבר, כולל נפילה בשבי פיראטים וכמעט טביעה בים, הצלתו והגעתו לתוניס, ולבסוף התיישבותו במצרים (שם כיהן כדיין) ועלייתו לירושלים בסוף ימיו.

2. ספר "ההשגות" והגנה על הרמ"בם חלק נכבד מהמקורות (ובפרט המקורות תחת הכותרות "Shield of Faith" ו-"Shield of the Sage") מוקדש לחיבורו הפולמוסי של אלשקר, "השגות". חיבור זה נכתב כתגובה ל"ספר האמונות" של רבי שם טוב אבן שם טוב, שתקף את הרמ"בם ואת העיסוק בפילוסופיה. המקורות מציגים ציטוטים נרחבים מתוך הספר, בהם אלשקר מגן על הרמ"בם בנושאים תיאולוגיים כגון:

השגחה פרטית ושכר ועונש.

תחיית המתים והשארות הנפש.

חידוש העולם ונסים.

ידיעת האל וטעמי המצוות. אלשקר טוען כי המבקרים לא הבינו את עומק דעתו של הרמ"בם ומאשים אותם בסילוף דבריו.

3. פסיקה הלכתית ושו"ת המקורות סוקרים את פסיקותיו של מהר"ם אלשקר, אשר קובצו בספר השו"ת שלו הכולל 121 תשובות. נושאים בולטים המוזכרים:

זמני היום (בין השמשות): מקורות נרחבים ("פניני הלכה") עוסקים בשיטתו ההלכתית של אלשקר לגבי זמן צאת הכוכבים ושקיעת החמה. הוא תמך בשיטת הגאונים (שהלילה מתחיל זמן קצר לאחר השקיעה) כנגד שיטת רבנו תם (72 דקות), ופסיקתו בנושא זה התקבלה כבסיס למנהג בארץ ישראל ובמצרים.

עגונות וגיטין: אלשקר הקפיד על דיוק בכתיבת שמות הערים בגט כדי למנוע ממזרות, והקל בנושאי עגונות כדי לסייע לנשים שבעליהן נעלמו עקב הגירוש והנדודים.

כיסוי ראש: מוזכרת פסיקתו המתירה לנשים לגלות מעט משיער ראשן היוצא מחוץ לכיסוי (שיער שרגיל לצאת מחוץ לצמתה).

4. פולמוס הסמיכה המקורות מתארים את מעורבותו של אלשקר בניסיון חידוש הסמיכה בצפת בשנת 1538 על ידי רבי יעקב בירב. אף שבתחילה נטה לתמוך במהלך, אלשקר לבסוף צידד במתנגדים (בראשות הרלב"ח - רבי לוי בן חביב) וסבר כי לא ניתן לחדש את הסמיכה ללא הסכמת כל חכמי ארץ ישראל, ובכך תרם לגניזת היוזמה.

5. יצירה פיוטית וקבלית מקורות ביוגרפיים מציינים כי אלשקר היה גם משורר ("פייטן") וכתב שירים שחלקם נכנסו לסידורי התפילה, כגון השיר "במה אקדם" שנכתב בעקבות הצלתו בים. כמו כן, צוין כי אף שהיה רציונליסט ומגן הפילוסופיה, היה בקיא בתורת הקבלה, אך התנגד להפצתה ברבים.

המאמר של אברהם גולדשטיין סוקר את תהליך התהוות עם ישראל ואת צמיחת מנהיגותו של משה מתוך כור ההיתוך של גלות מצרים. הטקסט מדגיש כיצד הזהות הלאומית התגבשה דווקא תחת רדיפות, תוך עמידה על כך שהסגולה הפנימית של העם אינה כבה גם בתנאי ניכור. דרך דמותו של משה, מוסבר כי מנהיגות יהודית אמיתית נשענת על רגישות מוסרית עמוקה לצדק, הגנה על החלש וחיבור בל ינתק למסורת האבות. המחבר משתמש בדימוי הסנה הבוער כדי להמחיש את השגחת האל ואת חוסנו הנצחי של העם שאינו נאכל באש הסבל. לסיכום, המקורות מלמדים כי גם בשיא החושך, המשכיות החיים והאמונה בטוב הגנוז באומה הם המפתחות לגאולה.

המקורות שסופקו כוללים קטעים נרחבים מתוך תמליל שיעור שכותרתו "עם ישראל והתורה: יסוד הזהות היהודית – חלק ב׳", שנמסר על ידי הרב אליהו זיני.

להלן פירוט המאפיינים המרכזיים של המקור:

מסגרת השיעור: השיעור הועבר ביום שני, כ״ה בטבת (23 בינואר 2017), בפני קהל המורכב מסטודנטים בטכניון ותלמידי תכניות "מסע" שונות (ישיבה, פרפא ומכינה). הרב זיני מוצג במקור כראש ישיבת "אור וישועה" בחיפה.

נושא מרכזי: הטקסט עוסק ביסודות הזהות היהודית ובמשמעותה עבור הדור החי את "שיבת עם ישראל לארץ ישראל". הדיון מתמקד במעבר מהגולה (בדגש על התרבות הצרפתית) לחיים בישראל, ובצורך להוסיף לקיום המצוות ("נעשה") גם רובד של הבנה עמוקה ("נשמע").

ניתוח טקסטים משניים: במהלך השיעור, הרב מנתח מאמר (שאוזכר בשיעור קודם) המתעד דיאלוג בין הפילוסופים ז'אן-פול סארטר ובני לוי. הדיון סביב המאמר נוגע בקשר שבין יהדות למהפכנות, במשיחיות, ובאנטישמיות כגורם (או לא) לזהות היהודית.

דוגמאות היסטוריות ואישיות: המקור שזור באנקדוטות היסטוריות ואישיות שנועדו להמחיש את טענות הרב, כגון סיפורים על האב גרגואר והמהפכה הצרפתית, קלוד לוי-שטראוס, פרשת פיתוח מטוס ה"לביא", ודמויות נוספות המדגימות את המתח שבין זהות לאומית לדתית.

המקורות שסופקו הם למעשה לקט קטעים מתוך מאמר הגותי מרכזי אחד, המשלב בתוכו התייחסויות למספר מקורות משנה תיאולוגיים והיסטוריים.

להלן פירוט המקורות כפי שהם משתקפים בטקסט:

1. המקור הראשי: מאמרו של אברהם גולדשטיין הטקסט המרכזי הוא מאמר בשם "שיבת הבכור: בין 'האב הנעדר' ל'אב הרחמן'" (מופיע גם תחת הכותרת באנגלית: "The Eternal Father: Jacob, Benamozegh, and the Western Crisis"), שנכתב על ידי אברהם גולדשטיין. המאמר מוגדר כ"מסע תיאולוגי-אקטואלי" ומטרתו לחבר בין סיפורו המקראי של יעקב אבינו לבין משבר הזהות של המערב כיום.

2. מקורות המשנה עליהם מתבסס המאמר בתוך הניתוח של גולדשטיין, נעשה שימוש אינטנסיבי בשלושה מוקדי ידע עיקריים:

כתבי הרב אליהו בן-אמוזג: המאמר מסתמך בהרחבה על משנתו של הרב בן-אמוזג כדי לבסס את התשתית הפילוסופית. ספציפית מוזכרים שני חיבורים שלו:

"תיאולוגיה דוגמטית": מקור זה משמש להצגת הסכנה שב"פנתאיזם" (זיהוי האל עם הטבע) ולביסוס הצורך בקיומו של "מוחלט" שמעל לטבע כדי לאפשר רצון חופשי ומוסר.

"ישראל והאנושות": חיבור זה משמש להסברת תפקידו של עם ישראל כ"בן הבכור" וככהן לאנושות כולה, וכן להצגת ה"נואחיזם" (דת בני נח) כפתרון אוניברסלי לאומות העולם.

הגות עכשווית - פרופ' רוברט ג'ורג': המאמר מצטט מדבריו של פרופ' ג'ורג' (המוגדר כאחד מהוגי הדעות המובילים בארה"ב) כדי לאבחן את המצב הסוציולוגי והרוחני של המערב. מקור זה מספק את המושג "היעדר אב" (Fatherlessness) כשורש המשבר המערבי, ומקשר בין מרד באלוהים לבין האנטישמיות המודרנית.

המקור המקראי ופרשנות קלאסית: הבסיס לדיון הוא ספר בראשית, פרשת "ויחי". המאמר מתמקד בשתי סצנות:

השבועה של יעקב ליוסף שלא להיקבר במצרים.

ברכת יעקב לנכדיו, אפרים ומנשה, ושיכול הידיים. בנוסף, מוזכרת פרשנותו של רש"י (רבי שלמה יצחקי) לסיבות בגינן יעקב סירב להיקבר במצרים (צער הגלגול, עבודה זרה וכו').

לסיכום, המקור שסופק הוא סינתזה המשתמשת בפרשנות המקרא ובכתבי בן-אמוזג כדי להציע מענה למצוקה התרבותית המודרנית אותה מתאר פרופ' ג'ורג'.

הרב קוק על יוסף: למה כל ישראל נקראים על שמו – ומה זה מגלה על הגאולה

איך ייתכן שדווקא יוסף, שלא זכה למלכות נצחית לדורות כמו יהודה, נעשה שם כולל לעם כולו – עד שחז״ל אומרים: “כל ישראל נקראו על שמו של יוסף”?

בקטע העמוק הזה (מדבר שור, כ״ג) הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ״ל פותח מדרש שנראה פשוט: “אלה תולדות יעקב – יוסף”. לא רק “עוד בן” במשפחה, אלא ציר ההתרחשות: הירידה למצרים, הכלכלה, ואפילו קריעת ים סוף – “לא נקרע אלא בזכותו של יוסף”. ואז מגיעה השאלה הגדולה: מהו “עניין יוסף”, שבגללו השם שלו חופף את כלל ישראל?

כאן הרב קוק מעמיד שתי קומות בזהות הישראלית:

הקומה הראשונה – קדושת ישראל מצד עצמם. בחירה שאינה תלויה במעשים, אינה נשענת על נימוקים שכליים, ועומקה דומה ל“חוקי הטבע” שאינם זזים ממקומם. גם כשהמציאות נשברת, הסגולה נשארת.

הקומה השנייה – קדושת ישראל מצד התורה. ברית שאינה נשכחת, תוספת של שלמות, הנהגה שמסוגלת להוליך את החיים הממשיים בלי להיסחף אחרי דחפים, ערפול או “השראה” לא מבוקרת. התורה אינה רק אור פנימי – היא גם סדר, משפט, ותיקון ארוך-טווח.

ואז מתגלה הסוד: יוסף הוא הכוח שמעמיד את התורה כציר הנהגה. לא במובן טכני של למדנות בלבד, אלא כעיקרון מציל: כשאין העולם מסוגל עדיין לחיות בשלמות על פי “קדושת הנפש” והנבואה, צריך כוח שמגן על הקדושה בתוך ההיסטוריה, בתוך הגלות, בתוך הטבע. לכן יוסף הוא “שִטְנוֹ של עשו” – מפני שאור התורה הוא המגן ששומר את ישראל שלא ייעקרו.

מכאן נפתחת תמונה שלמה גם על “תרין משיחין”: משיח בן יוסף – שלב ההגנה, ההתמודדות עם הרע, ההכנה והעמידה נגד המפריעים; ומשיח בן דוד – שלב האיחוד, כשהכול מתחבר ונהיה “עץ אחד”, והנבואה והתורה חדלות להיות “שתי הנהגות” ונעשות אור אחד.

זהו טקסט שמסביר אחרת לגמרי את סיפור יוסף והאחים: לא סתם קנאה משפחתית, אלא ויכוח פנימי על דגם הנהגה. האם החיים יונהגו על פי

השראה-נבואית של קדושה טבעית, או על פי בניין התורה כמשפט קבוע שמסוגל להחזיק עולם שלם לאורך דורות. הטעות, הכאב, והירידה למצרים – כולם נכנסים לתוך מהלך של תיקון, עד שהברכה יוצאת גם מן השבר.

בסוף, הרב קוק מחזיר אותנו למשפט שמטלטל: אם העולם עדיין לא ראוי לגילוי הסגולה בשלמות – מי מכין אותו? יוסף. מי מחזיק את הקדושה כשהכול מתערפל? יוסף. ולכן “כל ישראל נקראים על שמו”.

https://docs.google.com/document/d/1X4GgcgB-POWavg15OUYHcfzLvf0NE2Ijue0-L-VPyKI/edit?tab=t.0

המקורות שסופקו עוסקים בעיקר בדמותו, חייו ומשנתו של רבי משה בן יצחק אלשקר (מהר"ם אלשקר), ומקיפים היבטים היסטוריים, הלכתיים ופילוסופיים של פועלו. המקורות כוללים ערכים אנציקלופדיים, קטעים מתוך חיבוריו, מאמרים תורניים ומחקרים היסטוריים.

להלן פירוט הנושאים המרכזיים העולים מן המקורות:

1. ביוגרפיה ותולדות חייו המקורות מתארים את מסלול חייו של רבי משה אלשקר (1466–1542), שנולד בספרד, למד בזמורה, וגורש בשנת 1492. המקורות מפרטים את התלאות שעבר, כולל נפילה בשבי פיראטים וכמעט טביעה בים, הצלתו והגעתו לתוניס, ולבסוף התיישבותו במצרים (שם כיהן כדיין) ועלייתו לירושלים בסוף ימיו.

2. ספר "ההשגות" והגנה על הרמ"בם חלק נכבד מהמקורות (ובפרט המקורות תחת הכותרות "Shield of Faith" ו-"Shield of the Sage") מוקדש לחיבורו הפולמוסי של אלשקר, "השגות". חיבור זה נכתב כתגובה ל"ספר האמונות" של רבי שם טוב אבן שם טוב, שתקף את הרמ"בם ואת העיסוק בפילוסופיה. המקורות מציגים ציטוטים נרחבים מתוך הספר, בהם אלשקר מגן על הרמ"בם בנושאים תיאולוגיים כגון:

השגחה פרטית ושכר ועונש.

תחיית המתים והשארות הנפש.

חידוש העולם ונסים.

ידיעת האל וטעמי המצוות. אלשקר טוען כי המבקרים לא הבינו את עומק דעתו של הרמ"בם ומאשים אותם בסילוף דבריו.

3. פסיקה הלכתית ושו"ת המקורות סוקרים את פסיקותיו של מהר"ם אלשקר, אשר קובצו בספר השו"ת שלו הכולל 121 תשובות. נושאים בולטים המוזכרים:

זמני היום (בין השמשות): מקורות נרחבים ("פניני הלכה") עוסקים בשיטתו ההלכתית של אלשקר לגבי זמן צאת הכוכבים ושקיעת החמה. הוא תמך בשיטת הגאונים (שהלילה מתחיל זמן קצר לאחר השקיעה) כנגד שיטת רבנו תם (72 דקות), ופסיקתו בנושא זה התקבלה כבסיס למנהג בארץ ישראל ובמצרים.

עגונות וגיטין: אלשקר הקפיד על דיוק בכתיבת שמות הערים בגט כדי למנוע ממזרות, והקל בנושאי עגונות כדי לסייע לנשים שבעליהן נעלמו עקב הגירוש והנדודים.

כיסוי ראש: מוזכרת פסיקתו המתירה לנשים לגלות מעט משיער ראשן היוצא מחוץ לכיסוי (שיער שרגיל לצאת מחוץ לצמתה).

4. פולמוס הסמיכה המקורות מתארים את מעורבותו של אלשקר בניסיון חידוש הסמיכה בצפת בשנת 1538 על ידי רבי יעקב בירב. אף שבתחילה נטה לתמוך במהלך, אלשקר לבסוף צידד במתנגדים (בראשות הרלב"ח - רבי לוי בן חביב) וסבר כי לא ניתן לחדש את הסמיכה ללא הסכמת כל חכמי ארץ ישראל, ובכך תרם לגניזת היוזמה.

5. יצירה פיוטית וקבלית מקורות ביוגרפיים מציינים כי אלשקר היה גם משורר ("פייטן") וכתב שירים שחלקם נכנסו לסידורי התפילה, כגון השיר "במה אקדם" שנכתב בעקבות הצלתו בים. כמו כן, צוין כי אף שהיה רציונליסט ומגן הפילוסופיה, היה בקיא בתורת הקבלה, אך התנגד להפצתה ברבים.

המקורות שסופקו עוסקים באופן נרחב ומעמיק במונח "אגדה" בספרות חז"ל, ומתמקדים באופן ספציפי בחיבור הקלאסי "עין יעקב" מאת רבי יעקב בן חביב ובנו רבי לוי. המקורות כוללים ערכים אנציקלופדיים (ויקיפדיה, האנציקלופדיה היהודית), טקסטים מקוריים (הקדמת המחבר, דפי גמרא), מאמרי הגות (חב"ד), סקירות אקדמיות (על ספרה של מרג'ורי להמן) ותמלילי שיעורים.

להלן סקירה מקיפה של המידע העולה מן המקורות, המחולקת לנושאים מרכזיים:

1. מהותה של האגדה והיחס אליה

המקורות מגדירים את ה"אגדה" כחלק הלא-הלכתי בתורה שבעל פה, הכולל סיפורים, פולקלור, מוסר, פילוסופיה ועצות מעשיות, בניגוד ל"הלכה" העוסקת בחוק ומשפט. המקורות מציגים גישות שונות לפרשנות האגדה:

הגישה הרציונלית-אלגורית: הרמב"ם (וכן הרמח"ל) מדגיש כי לאגדות יש רובד נסתר ("חלק הסודות"). הרמב"ם שולל את הגישה המקבלת את הדברים כפשוטם כשהם סותרים את השכל, ומנגד שולל את הגישה המזלזלת בדברי חכמים. לשיטתו, הדרשות מכילות אמיתות עמוקות המוסתרות בחידות.

הגישה הקבלית/פנימית: מקורות חב"ד וכתבי הרמח"ל מדגישים כי "רוב סודות התורה גנוזים באגדה", והיא משמשת כלי להכרת הבורא ולזיכוך הנפש.

2. הספר "עין יעקב": מבנה ומטרה

החיבור "עין יעקב" הוא אסופה (אנתולוגיה) של אגדות התלמוד הבבלי (ולעיתים הירושלמי), שנערכה במאה ה-16.

מחברים: את העבודה החל רבי יעקב בן חביב, ממגורשי ספרד, שהספיק לערוך את סדרי 'זרעים' ו'מועד' ולכתוב עליהם את פירושו "הכותב". לאחר פטירתו בשנת 1516, השלים בנו, רבי לוי בן חביב (הרלב"ח), את המלאכה והביא את הספר לדפוס.

המניע לחיבור: רבי יעקב זיהה כי הציבור והלומדים מזניחים את לימוד האגדה לטובת הפלפול ההלכתי. הוא ביקש ליצור חיבור שינגיש את האגדה כגוף ידע עצמאי ורציני, בדומה ללימוד ההלכה. הוא בחר לסדר את האגדות לפי סדר המסכתות בתלמוד (ולא לפי נושאים), כדי לשוות ללימוד האגדה מעמד "תלמודי" מחייב.

ההקשר ההיסטורי: החיבור נכתב בצל הטראומה של גירוש ספרד ופורטוגל. המחקר (כמו זה של מרג'ורי להמן) מציע כי רבי יעקב ביקש לספק נחמה ומשמעות לדור המגורשים ולאנוסים שביקשו לשוב ליהדותם, על ידי הדגשת עקרונות האמונה והמוסר המצויים באגדה, כתחליף או השלמה לעולם ההלכה שחרב עבורם.

3. דמותו של רבי יעקב בן חביב

המקורות מתארים את ר' יעקב (נולד בספרד סביב 1450) כדמות מנהיגותית בולטת ("גדול הדור"). הוא כיהן כראש ישיבה בסלמנקה, גורש לפורטוגל, ולבסוף התיישב בסלוניקי, שם הנהיג את קהילת המגורשים.

הוא התמודד עם שאלת האנוסים ופעל לניתוק הזיקה בינם לבין אלו שנותרו בספרד כדי להקל על שיקומם.

הוא התפלמס עם הגישות הפילוסופיות הקיצוניות של זמנו וביקש להשיב את הלבבות לאמונה פשוטה יותר דרך דברי חז"ל.

4. השפעה והתקבלות

הספר זכה לפופולריות עצומה והודפס ביותר מ-100 מהדורות.

לימוד עממי: נוצרו חבורות לימוד בשם "חברת עין יעקב" בבתי כנסת רבים, שבהן אנשים עמלים ("בעלי בתים") למדו את הספר בין תפילות מנחה למעריב.

צנזורה: בעקבות שריפת התלמוד באיטליה, הספר נידון לשריפה גם הוא, אך הודפס מחדש תחת השם "עין ישראל" כדי לעקוף את הצנזורה.

בחסידות: אדמו"רי חב"ד (החל מבעל התניא) הנחו את חסידיהם ללמוד "עין יעקב" בקביעות, כחלק מהחיבור לפנימיות התורה.

פרשנות: על הספר נכתבו פירושים רבים, כגון "חידושי אגדות" למהרש"א, פירושי הרי"ף (ר' יאשיהו פינטו), ופירוש "עין איה" של הרב קוק.

לסיכום, כמטאפורה: ניתן לראות במקורות אלו את "עין יעקב" לא רק כספר, אלא כבאר ("עין" במובן של מעיין) שנחפרה במדבר של גלות ומשבר. רבי יעקב אסף אל תוך הבאר הזו את "המים החיים" של האגדה, שהיו מפוזרים ברחבי ים התלמוד, כדי להשקות נפשות צמאות לאמונה, מוסר ונחמה בתקופה של שבר היסטורי.