סיכום מקורות קצר לפי קבוצות המקור, עם הדגשת ציטוטים מרכזיים:
1. צמד מסורות – נקודת המוצא
המסמך מציג שתי קבוצות מקור:
מקורות יהודיים – מדרשים, מסורות אזוטריות, פרשנות וחיבורי הלכה וליטורגיה – המציירים את שמעון כיפא כ"סוכן" של חכמי ישראל ושליח נסתר.
מקורות נוצריים (הברית החדשה) – המציגים את פטרוס כ"אבן" שעליה תיבנה הכנסייה וכראש השליחים.
2. מקורות הנרטיב היהודי – “הסוכן החשאי”
2.1 טקסטים נרטיביים יסודיים
אוצר המדרשים ו"אגדתא דשמעון כיפא"
מתארים "מריבה בין הנוצרים ובין היהודים" עד כדי כך "כי כאשר ראה נוצרי את יהודי הרג אותו".
החכמים זועקים:
"אנא ה' אלוקי השמים תן לנו עצה מה לעשות כי אנחנו לא נדע מה לעשות ועליך עינינו".
שמעון כיפא מתנדב למשימה; החכמים עונים לו:
"נקבל עלינו העון".
הוא משנה את דת הנוצרים: העברת יום המנוחה ליום ראשון, ביטול המצוות, יצירת נתק מוחלט מישראל.
חי כפול: ברומא הוא יושב ב"מגדל של סלע" כדי "שלא ייטמא במאכלם ובמשקם ושלא ישתחווה לצלמיהם", ושומר בסתר על יהדותו.
תולדות ישו
קושר במפורש את ט' בטבת למותו של "שמעון הקלפּוּס" (כינוי לשמעון כיפא).
קובע שהצום נקבע משום ש"הציל את ישראל מצרה גדולה".
2.2 פרשנות רבנית תומכת / מאשרת
טבלה קצרה ע"פ הטקסט:
מקור תרומתו לנרטיב רש"י הלא-מצונזר על ע"ז (דרך דקדוקי סופרים)קובע שפטרוס, פאולוס ויוחנן היו יהודים ש"לטובתן של ישראל נתכוונו"; הם לא כפרו באמת אלא פעלו "בשעת צרה" כדי להפריד את הכת הנוצרית מן היהודים.ספר חסידים (ר' יהודה החסיד)מכנה את שמעון כיפא "צדיק שתועים אחריו" – מצד אחד "צדיק", מצד שני מחייב לכנותו "פטר חמור". הדואליות הזו – צדיק נסתר אך מוקע כלפי חוץ – מבטאת את המתח בין ידע אזוטרי לבין גבולות ציבוריים.
3. מקורות ההלכה והליטורגיה – צום ט' בטבת ופיוטים
3.1 צום ט' בטבת – מהסתרה לגילוי
התפתחות המסורת לפי הטקסט:
השולחן ערוך
על ט' בטבת נכתב:
"לא נודע איזו היא הצרה".
הודאה נדירה בספר הלכתי קנוני – רמז לעדינות/רגישות הסיפור.
הלכות גדולות וארחות חיים
קובעים שהחכמים ידעו את הסיבה אך "לא כתבו", ויש "סוד יש בדבר".
יש כאן אמירה מפורשת על הסתרת הסיבה.
הגהות ברוך פרענקל + תולדות ישו
הם כבר אומרים בגלוי: ט' בטבת – יום פטירתו של שמעון כיפא, שנקבע כיום תענית "על שהציל את ישראל".
3.2 מחלוקת על מחבר הפיוטים
לפי החלוקה במסמך:
יצירה ליטורגיתמקור המייחס לשמעון כיפאמקור החולק / מסייג"נשמת כל חי"מסורת כתבי יד המצוטטת ב"סדר עבודת ישראל" מייחסת את התפילה ל"שמעון בן כיפא".מחזור ויטרי דוחה בחריפות: "חלילה שתהיה כזאת בישראל", וקורא לו "פטר החמור".פיוטי יום הכיפורים ("אתה כוננת" / "אתן תהילה")אותו מחזור ויטרי עצמו, יחד עם מסורות של רבנו תם וכרם חמד, מקבלים ששמעון כיפא חיבר פיוטים מרכזיים לסדר העבודה ביום הכיפורים.–
הסתירה הפנימית (מחזור ויטרי דוחה ייחוס אחד ומקבל אחר) מציגה מסורת דו-ערכית: החמרה כלפי תפילת שבת ציבורית ("נשמת") מול נכונות לשמר זיכרון נסתר בפיוטי יום הכיפורים.
4. מקורות הנרטיב הנוצרי – "האפּוסטול הראשון"
כל הנרטיב מבוסס על הברית החדשה, בעיקר:
הבשורה על פי מתי
שמו המקורי: "שמעון בר יונה", דייג.
קריאתו: "דייגי אנשים".
הצהרת האמונה הייחודית: "אתה המשיח בן אלוהים חיים".
בעקבות זאת:
"אתה כיפא ועל הצור הזה אבנה את קהילתי".
קבלת "מפתחות מלכות השמים" – סמל סמכותו.
הבשורה על פי יוחנן
ישו שקם לתחייה מצווה על פטרוס:
"רְעֵה את צאני" – חיזוק מפורש של תפקידו הרועה-המנהיג.
מעשי השליחים
פטרוס כמנהיג הקהילה הראשונה, נושא את הדרשה ביום חג השבועות, פותח את שערי האמונה לגויים.
משם נגזרת המסורת הקתולית הרואה בו האפיפיור הראשון ומרטיר ברומא.
5. מסקנת הסיכום – שני אשכולות מקור נפרדים
האשכול היהודי – כולל מדרשים (אוצר המדרשים, אגדתא דשמעון כיפא, תולדות ישו), פרשנות (רש"י הלא-מצונזר, ספר חסידים), הלכה (הלכות גדולות, ארחות חיים, שולחן ערוך, הגהות פרענקל) וליטורגיה (מחזור ויטרי, מסורת כתבי יד, רבנו תם, כרם חמד). כולם יחד בונים דמות של צדיק נסתר, מרגל תיאולוגי וגואל נסתר.
האשכול הנוצרי – כתבי הברית החדשה (בעיקר מתי, יוחנן, מעשי השליחים), המציירים את פטרוס כ*"הסלע" של הכנסייה*, ראש השליחים והמרטיר הראשון.
שני אשכולות המקורות הללו – כל אחד קנוני בתוך עולמו – יוצרים שתי זהויות בלתי ניתנות ליישוב של אותה דמות היסטורית.
