חיים בוזגלו, במאי ותסריטאי עם 26 סרטים וסדרות מרכזיות בקולנוע הישראלי, ביניהם "נישואים פיקטיביים", "זינזאנה", "שער הפרחים" ו"פרח אדום", מתארח בפרק ה-21 של "סינמה שו"ת".

בשיחה עם אבי לודמיר, בוזגלו חושף את הדרך המיוחדת שלו לקולנוע: "גרתי בפריז 12 שנים, לא למדתי קולנוע בשום מקום. אני אוטודידקט, למדתי מלראות סרטים".

 הוא מספר על הקפיצה לבימוי: "הפעם הראשונה שבכלל הייתי על סט של קולנוע היה בסרט הראשון שלי. לא היה לי מושג, אבל היה לי ביטחון מדהים כי ראיתי את הסרט בראש".

על "פרח אדום", אחד הסרטים הראשונים על השביעי באוקטובר, הוא מגלה: "זה תגובה אינסטינקטיבית של במאי קולנוע שיושב מול הטלוויזיה חסר אונים. צילמנו עם 48,000 שקל, כולם התנדבו."

בוזגלו חושף את שיטת העבודה הייחודית שלו: "יש לי קבוצה של 200 שחקנים - מהגדולים ביותר ועד אנשים שאספתי מהרחוב. ב'זינזאנה' לקחתי את כולם לבתי כלא, צילמנו 40 יום בתנאים של כלא".

בגיל 72 הוא עדיין מלא תוכניות: "אני עובד על סרט על שבתאי צבי כבר 15 שנה. אם לא יתנו לי כסף, אני אעשה לבד. אם אני לא חולם, אני לא חי." שיחה מרתקת עם אחד מהיוצרים המשפיעים והפוריים בקולנוע הישראלי.

Support the show

הרב מרדכי ורדי, במאי ותסריטאי מאחורי סרטים כמו "עקרה", "השדה", "חתונה הפוכה" והסרט הדוקומנטרי החדש "צנועים", מתארח בפרק ה-20 של "סינמה שו"ת" ישר מההקרנה המוצלחת של סרטו האחרון.

בשיחה עם אבי לודמיר, ורדי מספר על המעבר הדרמטי שלו מרב בישיבות לבמאי: "קוראים לזה משבר גיל ה-40, כמו רבי עקיבא. הגעתי לפסגת השאיפות שלי כרב ופתאום גיליתי צדדים של יצירה שלא באו לידי ביטוי."

הוא מפתח תפיסה מהפכנית על קולנוע: "קולנוע זה בעצם בית המדרש העולמי הכללי. אם פעם בית המדרש היה באזור הפילוסופים, בית המדרש עבר לאזור האומנויות." ורדי חושף את הקושי של יוצרים דתיים בתעשייה: "מתי פעם אחרונה ראית סרט ישראלי שהדמות הראשית היא כיפה סרוגה?"

על עקרונות היצירה שלו הוא אומר: "קולנוע צריך לבוא מהמקום האישי ולא מהאידיאולוגיה. כל הסרטים שאני עשיתי הם סוג של וידיאו תרפיה שלי." שיחה מרתקת עם יוצר ייחודי שמנסה לפרוץ דרך בקולנוע הישראלי מתוך מקום של אמונה, אמנות וחתירה לשיח פתוח יותר.

Support the show

סינמה שו"ת פרק 19: בן בכר, הבמאי מאחורי התופעה הקולנועית "לשחרר את שולי", כשהסרט השני בסדרה זוכה להצלחה חסרת תקדים - מ-210,000 צופים בסוף השבוע הראשון (בזמן הקלטת הפודקאסט) למעל 550,000 כרטיסים שנמכרו עד כה.

בשיחה עם אבי לודמיר, בכר חושף את הסוד של העבודה עם שלישיית "מה קשור": "אנחנו כותבים ביחד. אורי עושה את הדראפט אבל אז אנחנו נכנסים שלושה חודשים למרתון של כתיבה משותפת".

הוא מספר על תחילת הדרך מלוחם בהנדסה קרבית דרך צלם צבאי ועורך חדשות, ועל הפגישה הגורלית עם השלישייה: "נסענו וזהו, התאהבנו. זה היה כזה סיפור אהבה." בכר מגלה את הקסם של "שולי": "זה קומדיה שהולכת למקומות מאוד קיצוניים. האימה והקומדיה - אני לא חושב שזה קרה בקולנוע הישראלי."

בכר מתאר את הצילומים המאתגרים ביפן ב-17 ימים בלבד, מסביר איך התמודד עם הביקורות הקשות, ומגדיר את עצמו: "אני במאי של פריים טיים. תמיד אומרים שככל שיש יותר צופים אז המוצר יותר נחות. אני מנסה להפריך את האמירה הזאת".

שיחה מרתקת עם הבמאי שמאחורי אחת ההצלחות הגדולות בקולנוע הישראלי על יצירה, עבודת צוות ויחסים עם קהל רחב.

Support the show

דקלה ברקאי, מנהלת מחלקת הדרמה בחברת אבוט המאירי מקבוצת Fremantle העולמית והמפיקה מאחורי "שטיסל", "סרוגים", "כיפת ברזל", "המנצח" ו"קוגל", מתארחת בפרק ה-18 של "סינמה שו"ת".

בשיחה עם אבי לודמיר, ברקאי מבהירה: "אני לא בוחרת פרויקטים לפי שיש בהם אג'נדה חזקה. אני מחפשת לעשות סדרות שאני אוהבת." היא מציגה גישה ברורה: "יצירה אמיתית לא יכולה ללכת עם אג'נדה, עם רצון להעביר מסר."

ברקאי מספרת על ההתחלה שלה דרך עולם הפרסומות בשנות ה-90, מתארת את תהליך העבודה עם יוצרים צעירים, ומדגישה: "כמעט כל מה שעשיתי זה יוצר ראשון." היא מסבירה את ההבדל בין קולנוע לטלוויזיה: "בטלוויזיה הדמות היא מה שמחזיר אותנו לסדרה שוב ושוב. הן נהיות המשפחה שלנו."

עוד היא חושפת את הקשיים הנוכחיים בתעשייה, מספרת על פרויקטים עתידיים כמו עונות נוספות של "קוגל", וחולקת את חלומה: "הייתי שוכרת מקום יפה ומושיבה בו יוצרים כותבים." שיחה מעמיקה עם אחת המפיקות המשפיעות בטלוויזיה הישראלית על האמנות של בחירת פרויקטים והאמונה ביצירה כמטרה בפני עצמה.

אור סיגולי, המנהל האומנותי של פסטיבל הקולנוע בירושלים, מבקר הקולנוע של בלוג סריטה ומחבר הספר "אלו שעזבו", מתארח בפרק ה-17 של "סינמה שו"ת".
בשיחה מרתקת עם אבי לודמיר, סיגולי חושף את אחורי הקלעים של אחד הפסטיבלים המרכזיים בישראל ומסביר מה זה אומר להיות מנהל אומנותי: "העבודה על בחירת הסרטים יותר מסובכת ממה שנראה - אנשים נורמליים לא יכולים לדעת איזו כמות של סרטים נעשית בשנה." הוא מתאר את הייחוד של פסטיבל ירושלים שלפי קודמו אלעד סמורזיק הוא "cutting edge" ומסביר: "הפסטיבל קצת מנסה לבחון את הגבולות של השפה הקולנועית, לוקח יותר סיכונים ולא מפחד מסרטים מאתגרים."
סיגולי מדבר על הטיפול במחלוקת סביב סרט "כן" של נדב לפיד, מציג את סרט הפתיחה "ערך סנטימנטלי" של יואכים טרייר, ומספר על הוקרה לגל גדות: "הדרך שבה היא תרמה לקולנוע המסחרי עצומה." הוא חושף את תהליך בחירת הסרטים הישראלים (השנה רובם בוימו על ידי נשים "במקרה לחלוטין"), מציג המלצות על סרטים בינלאומיים מרתקים, ומסיים באיחול: "שלא תהיה פה מלחמה יותר ושנשקם את התדמית שלנו בעיני העולם."
שיחה מעמיקה על אמנות, פוליטיקה והאתגר של לשמור על פסטיבל קולנוע כ"גשר בין העולם לישראל" בתקופה סוערת.

אורי ברבש, הבמאי שעומד מאחורי "מאחורי הסורגים", "אחד משלנו", "משפט קסטנר" ו"טירונות", מתארח בפרק ה-16 של "סינמה שו"ת".

בשיחה מרגשת וכואבת עם אבי לודמיר, ברבש פותח בהצהרה חדה על המציאות הישראלית: "אנחנו נמצאים בסיפו של חורבן הבית" ומתאר איך הוא נאבק להמשיך ליצור במציאות הנוכחית. הוא חושף את הדרך המקרית שלו לקולנוע מבאר שבע של שנות ה-50, דרך לימודי ספרות ועבודה כ"עבד על הסט" ועד ללימודים בלונדון.

ברבש מדבר בעומק על הקשר האישי שלו לתקופת השואה כ"דור ראשון לשואה באופן מטאפורי" ומסביר את הצורך שלו לספר על "האזור האפור" - מקומות שבהם אין בחירה אמיתית בין טוב לרע. הוא מתאר את הגישה החדשנית שלו לז'אנרים קולנועיים ("מאחורי הסורגים" כסרט כלא ללא בריחות, "אחד משלנו" כסרט צבאי ללא קרבות), ומסביר מדוע בחר במונולוגים ב"קאפו בירושלים": "אני לא חושב שאתה יכול לצלם באושוויץ באופן ריאליסטי". 

ברבש מגדיר את הקולנוע כ"שליחות ציבורית" ומסיים בסיפור מרגש על המשורר אברהם סוצקובר ועל ההחזקה ב"מברשת" היצירה גם בזמנים הקשים ביותר. שיחה עמוקה על אמנות, מוסר והאחריות של היוצר בזמן משבר.

יריב הורביץ, הבמאי והתסריטאי שעומד מאחורי "רוק בקסבה", "שנות ה-90" ו"ההילולה 2" החדש, מתארח בפרק ה-15 של "סינמה שו"ת".

בשיחה עם אבי לודמיר, הורביץ חושף מסע קולנועי מדהים שמתחיל בהצלחה מטאורית בגיל 21. הוא מגלה את הקושי הטכני והרגשי ביצירת "רוק בקסבה" - מהקונפליקט הפנימי המורכב דרך הצילומים המתוחים בכפרים ערביים שבהם "המציאות התערבבה בפיקציה", ועד לפער הכואב בין החזון לביצוע.

הורביץ מדבר בכנות על החרם שחווה לאחר "אמצע החיים" בגלל התמיכה מקרן שמרון, ומסביר מדוע הוא "מסרב להיכנע לאיזה הליך מחשבתי מכונן" ומאמין בזכות לספר כל סיפור. הוא מתאר את המעבר לטלוויזיה והאהבה שגילה לתרבות המזרחית ב"שנות ה-90", את הידידות עם קוונטין טרנטינו (שחושב ש"אסקימו לימון" הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר), ואת הפילוסופיה שלו כבמאי של קהל: "כל אומנות נגמרת בחנות". שיחה מרתקת על יצירה בין דרמה לקומדיה, משברי תעשייה, והתמודדות עם ביקורת בעולם קטן כמו הקולנוע הישראלי.

פבלו אוטין, הסופר ומבקר הקולנוע הארגנטינאי שהפך לאחד הקולות המשפיעים בביקורת הקולנוע הישראלית, מתארח בפרק ה-14 של "סינמה שו"ת".

בשיחה עם אבי לודמיר, אוטין מספר על המסע המורכב שלו מזרות מוחלטת לשייכות עמוקה לקולנוע הישראלי. הוא חושף איך הגיע מארגנטינה כשחושב ש"הקולנוע הישראלי לא קיים" ואיך "זולגות הדמעות מעצמן" של איתן גרין שינה לו את התפיסה לגמרי. אוטין מגלה את הסיפור מאחורי הספר החדש שלו "מצ'ארלי ועד שולי" - מסע אישי לחיפוש הזהות הישראלית דרך קולנוע, ואיך רגשי הנחיתות שלו כמהגר הפכו לכוח יצירתי.

הוא מסביר מדוע העולים החדשים מעריכים את הקולנוע הישראלי יותר מהמקומיים, מה הקסם של ה"רשלנות היפה" של צ'ארלי וחצי ומה זה "קריצה לקהל" בקולנוע הישראלי הקלאסי. כמבקר פעיל בעיתון הארץ, אוטין חושף את הדילמות האתיות המורכבות של ביקורת קולנוע בעולם קטן - איך הוא מחליט על איזה סרטים לכתוב, מתי לא לכתוב גם אם אהב, ואיך מתמודד עם יחסים אישיים עם יוצרים.

הוא מספר על התשוקה שלו לקולנוע הקוריאני, מדוע העדיף את "אמא" של בונג ג'ון-הו על "פרזיטים", ואיך הוא רואה את עצמו כ"חוקר קולנוע" שמנסה לחשוב דרך הקולנוע על החיים. שיחה מרתקת על זהות, שייכות, והמבט החיצוני שהפך פנימי על התרבות הישראלית

עמיר מנור, הבמאי והתסריטאי שעומד מאחורי הסרטים הישראליים החדים "חיותה וברל" ו"הבית ברחוב פין", מתארח בפרק ה-13 של "סינמה שו"ת".

בשיחה עם אבי לודמיר, מנור, בן 45, חושף את מסעו מעיתונאי צעיר שהתמודד עם עוול חברתי לבמאי של אחד הסרטים הישראליים הקשים ביותר שנעשו. הוא מספר על הרגע המכונן שבו צפה בגסיסה האיטית של סבא וסבתא שלו ועל איך המדינה נטשה אותם, מה שהוביל ליצירת "חיותה וברל".

מנור חושף את התהליך הכואב והמטלטל של כתיבת "הבית ברחוב פין" - מהסיורים הראשונים בתחנה המרכזית דרך ההתנדבות עם נשים בזנות ועד הגילוי שמין הוא לא העניין אלא שליטה ותיקון גבריות. הוא מגלה שהתסריט המקורי היה הרבה יותר קשה ושהרג את כל הדמויות, אבל בחר בסוף לתת מעט תקווה. מנור מדבר בכנות על מצב הקולנוע הישראלי ואומר ש"הקולנוע הישראלי הולך ומאבד את כוחו", אבל עדיין מאמין ביוצרים המוכשרים והסיפורים הייחודיים של הארץ.

הוא חושף פרטים על הסרט החדש שהוא כותב על פרידה מהורים כתהליך שמתחיל כבר בלידה, ונותן עצות לדור הצעיר של יוצרים. שיחה מעמיקה על יצירה ללא פשרות, צדק חברתי, והמחיר האישי של אמת קולנועית.

ערן ריקליס, הבמאי הישראלי שזכה להכרה עולמית עם סרטים כמו "זוהר", "עץ לימון", "ערבים רוקדים" ו"לוליטה בטהרן" החדש, מתארח בפרק ה-12 של "סינמה שו"ת".

בשיחה עם אבי לודמיר, ריקליס, בן 70, חושף את מסע חייו המרתק מילד שגדל בקנדה ובארצות הברית, דרך לימודי קולנוע בלונדון, ועד להפיכתו לבמאי בעל שם עולמי. הוא מספר על הרגע המכונן בגיל 14 כשקרא את "קן הקוקיה" ושינה את מבטו על קולנוע, ועל ההשפעה המתמשכת של נושא האינדיבידואל מול המערכת בסרטיו.

ריקליס חושף סיפורים אישיים מאחורי הקלעים: מהמפגש עם אסי דיין שהביא אותו לעולם הקולנוע הישראלי, דרך ההצלחה הענקית של "זוהר" בעקבות המלצה של סעדיה מרציאנו, ועד הקפיצה לקולנוע הבינלאומי עם "הכלה הסורית". הוא מתאר את האתגרים הייחודיים של "לוליטה בטהרן" - לביים בפרסית, שחזור טהרן ברומא, והמפגש עם הסופרת אזאר נפיסי.

 ריקליס מדגיש את הגישה שלו לקולנוע: "אני לא עושה סרטים פוליטיים, אני עושה סרטים על אנשים בסיטואציות פוליטיות וחברתיות", ומשתף בפרויקטים עתידיים כולל סרט על פוסט טראומה. שיחה מעמיקה על יצירה, זהות ישראלית, ויכולתו של הקולנוע לחצות גבולות תרבותיים ופוליטיים.

Support the show