The Daily Sicha - השיחה היומית

סיום מס' מדות: "לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה .. יושבת ודנה את הכהונה .. ויו"ט היו עושים שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן הכהן, וכך היו אומרים: ברוך המקום ברוך הוא שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן, וברוך הוא שבחר באהרן ובבניו לעמוד ולשרת לפני ה' בבית קדשי הקדשים". נת' לעיל דזה שנוסח הברכה הוא "בבית קדשי הקדשים", אף שעיקר עבודת הכהנים היתה "בקודש", ה"ז מתאים לשיטת הרמב"ן דעיקר ענין המקדש, ובמילא גם העבודה בו בכל מקום שהוא, הוא ה"ושכנתי בתוכם" שהי' "בבית קדשי הקדשים". ואדרבה: לא מתאים לברך ברכה מיוחדת על עבודת הכהנים ב"קודש", דבר המוכרח לקיום הציווי להקריב קרבנות והקטורת וכו', אלא על החידוש הנפלא שעבודת הכהנים בכ"מ שהוא (אף שהיא בקודש, ה"ה) פועלת השראת השכינה "בבית קדשי הקדשים". ומצד סיבה זו לא נאמרה ברכה זו ביוהכ"פ כשהעבודה היתה בקדה"ק – כי אז ה"ז דבר הכרחי לקיום הציווי בהקבת הקטורת, כ"א בימות החול (כשהסנהדרין ישבו בלשכת הגזית) כשהעבודה היא "בקודש". וההוראה: גם עכשיו בזמן הגלות, הנה ע"י התפלה (ש"במקום קרבנות תקנום") או מחשבה דבור ומעשה א', (אפי') בברוקלין או במלבורן – פועלים השראת השכינה "בבית קדשי הקדשים" ועושים דירה לו ית'!

ג' חלקים משיחות יו"ד שבט וט"ו בשבט ה'תשל"ב

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=01-02-2022

הרמב"ם ס"ל דהציווי על עשיית כלי המקדש נכלל במצוות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כי "כולם מחלקי המקדש", אבל הרמב"ן ס"ל שאינם חלק מ(מצות בנין )הבית, וזה שאינם נמנים כמצוה בפ"ע כי השולחן והמנורה הם רק "הכשר העבודה" של הלחם והדלקת הנרות וכו'. וי"ל דזה תלוי בשיטתם מהו העיקר במצות בנין המקדש: הרמב"ם ס"ל שהעיקר הוא "לעשות בית מוכן להיות מקריבים בו קרבנות", ולכן לדעתו כלי המקדש הם "מחלקי המקדש", כי רק בכך נעשה המקדש מוכן להקריב בו קרבנות וכו', אבל הרמב"ן ס"ל שהעיקר הוא שיהי' "בית מקודש לשמו" "מקום השראת השכינה", ועפ"ז הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" קאי על בניית הבית, ולא נכלל בזה הציווי על הכלים שעיקרם הוא לענין הקרבנות והעבודה שבמשכן, ולכן, הוצרך לבאר הטעם שלא נמנו כמצוה בפ"ע כי הם רק "הכשר העבודה" וכו'. ועשיית הארון והכפורת, שהוא "עיקר החפץ" במקדש (שענינו‏ – ‏מקום השראת השכינה, ומהארון והכפורת דיבר ה'), הוא מונה כמצוה בפ"ע [וזה שהארון אינו חלק במצות בנין המקדש (לדעתו), כי הבית הוא "מקודש" גם בלי הארון].

ב' חלקים משיחת י' שבט ה'תשל"ב

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=31-01-2022

הארון הי' העיקר במשכן (ולכן מעשה המשכן מתחיל בעשיית הארון [וכמ"ש בפ' תרומה]). אף שהארון הוא נצחי אבל רק במשכן ובבית השלישי הוא בגלוי כל הזמן (בסוף זמן בית ראשון גנזו יאשיהו, ובבית שני זה חסר). גם ב"משכן" של כ"א ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – "בתוך כאו"א מישראל") שיש בזה כו"כ דרגות ומדורים, הנה ה"ארון" הוא בחי' פנימיות דפנימיות שבלב, שהוא נצחי בכ"א, ואפי' "בשעת החטא היתה באמנה אתו", אלא שלפעמים (בדרגת "דור דעה" או לעת"ל כאשר יהי' "ומל ה"א את לבבך וכו'") זה בגלוי ולפעמים זה במצב של "גניזה". גילוי בחי' זו הוא ב"מדבר" ("מקדש המדבר"): בחי' "מדבר" שבנשמה היא בחי' מס"נ ו"בכל מאדך" שלמעלה מבחי' הציור וה"סדר" של "אדם" – שמתחיל עם "מחשבה", אות הא', אח"כ דבור ואח"כ מעשה. "מדבר" מתחיל עם "מעשה", כי גילוי בחי' מס"נ וה"ארון" הוא במעשה דוקא.

משיחת אור ליום ג', ער"ח מנחם-אב ה'תשל"ו

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=30-01-2022

"מאן דמחוי במחוג קמי מלכא" חייב מיתה, כי כל מציאות העם תלוי' במלך. והקשר בין העם למלך הוא דוקא ע"י שהעם מקיים את גזירותיו, והיסוד לזה הוא קבלת-עול‏ – ‏"קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזירות", הקדמת נעשה לנשמע, כמו שהי' בשעת מ"ת [כמ"ש בשביעי דפ' משפטים]. הסדר שקודם רוצה האדם להבין למה עליו להתנהג כמו שכתוב בשו"ע, נשמע, ורק אח"ז יעשה כן בפועל, נעשה‏ – ‏זו הנהגה של "צדוקי" ("ההוא צדוקי.. א"ל (לרבא) עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו'"): בעצם הוא רוצה למלאות תאוותו וכו', ומצדיק א"ע בזה, שהוא, כ"בעל-שכל", רוצה קודם להבין את ציווי ה' ואח"ז יעשה זאת...! הנהגתו של יהודי היא שמיד כאשר מתחייב במצוה עושה זאת בפועל ממש, "נעשה", ואח"ז יבוא גם ל"ונשמע". כדי לזכות להבנת התורה מוכרחים להתחיל עם עשיית המצוות! (כפתגם בעל הגאולה).

‏משיחת י"ג תמוז ה'תשל"ט

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=27-01-2022

הדין ד"אזלינן בתר רובא" יש לפרש בב' אופנים: 1) התורה קובעת שדבר ברור הוא שגם נדון זה הוא כמו הרוב. 2) התורה פוסקת שבענין של ספק יש לילך אחר הרוב, אבל אעפ"כ מידי ספק לא יצא. והנה ישנם ענינים שבהם לא מספיק רוב אלא צ"ל "כולו" דוקא. ולדוגמא בהכלל ש"אחרי רבים להטות" [כמ"ש ברביעי דפ' משפטים] גופא, שרק כאשר כל הע"א חברי הסנהדרין ישנם במציאותם במקומם דוקא ויש את עצם ענין הסנהדרין, אז הולכים אחרי דעת הרוב. וההוראה: אע"פ שהכלל ד"אחרי רבים להטות" מתקבלת עפ"י שכל, צריך לדעת שלא בכל פעם יכולים לקבל כלל זה. כמו כאשר בא היצה"ר ליהודי שומר תומ"צ ואומר לו שעפ"י תורה צריך לילך אחר הרוב..., הנה לכל לראש צריך לידע שכיון שטענה זו בא מהיצה"ר ה"ז היפך דעת תורה, וזה שיש לו רוב – הנה כאשר מדובר אודות עצם מציאות הענין אם צריך לשמוע להקב"ה, אין מקום לחשבון מהי דעת הרוב ומהי דעת המיעוט!

משיחת שמחת בית השואבה ה'תשי"ז

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=26-01-2022

אע"פ שמפורש בגמ' עמ"ש [בשלישי דפ' משפטים] "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" שמיתורא דקרא דרשינן ש"גמ"ח (הוא) בין לעניים בין לעשירים", מ"מ כותב הרמב"ם ש"מ"ע להלוות לעני שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני..", כי הרמב"ם לשיטתו שדבר שאינו מפורש בקרא אינו בכלל "מ"ע מה"ת" אלא מד"ס, ובקרא מפורש "את העני". והנפק"מ לפי הרמב"ם, שאם באים עני ועשיר ומבקשים הלואה – העני קודם כי לו מ"ע מה"ת להלוות משא"כ לעשיר; המעלה במצות גמ"ח שבו מפורש בתורה שעי"ז מתאחדים עם הקב"ה – כמ"ש עה"פ "אם כסף תלוה את עמי, אמר הקב"ה אם כסף תלוה – אתה עִמִי"!; הוראה לפועל: יש להלוות גם לעשיר כי באותה שעה שהוא זקוק להלואה נחשב לעני, ואצל יהודי גם עניני הרחבה, באם נתרגל לזה, אינם "מותרות" כ"א "צרכיו" ממש, וגם אדם שרוצה הלואה כזו – יש ליתן לו!

ב' חלקים משיחת י' כסלו ה'תשמ"ח

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=25-01-2022

ביאור משנה הראשונה של ב' פרקי משניות שלומדים ביום היארצייט: "שלשה תריסין הן, תריס הכפוף (שמטרתו להגן במלחמה מכל הצדדים) טמא מדרס, ושמשחקין בו בקונפון (שמשתמשים בו בשעת משחק של קרב בשדה, ואין דרך לישב או לשכב עליו) טמא מת, ודיצת הערבין (שהערבין היו עושים אותו לדיצה ולמשחקים שלהם ואינו כלי לתשמיש כלל) טהורה מכלום. ככל שהדבר נוגע יותר לחיי האדם יש יותר אחיזה לטומאה וללעו"ז. ובעבודה: בעבודת הנשמה לעשות לו ית' דירה בתחתונים - כמה אופנים: א) כדבר הנוגע לחייו, ולכן הוא "איגאנצן פארקאכט" בזה בכל האופנים (ישיבה, שכיבה), וזה נותן מקום לאחיזה גדולה ללעו"ז - "טמא מדרס". ב) מלחמה זו לא נוגע לו כ"כ, ומרגיש שהוא בעצם למעלה מעוה"ז, ועבודתו הוא כדי למלאות התענוג שלמעלה בזה ("נורא עלילה על בני אדם") - "משחקין בו בקונפון", ולכן זה רק טמא מת (שה' הכניס בטבע העולם). ג) לא מרגיש כלל את עבודתו רק את התענוג שלמעלה בזה, בדוגמת ה"קניגי'" ש"עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים". ו"טהורה מכלום", למע' מכל ענין המיתה וטומאה, כפי שיהי' בגלוי לעת"ל.

ב' חלקים משיחת כ"ד תשרי ה'תש"נ

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=24-01-2022

הוראה ממ"ש הצ"צ לכלתו [הרבנית רבקה נ"ע] "גלייכער עסן צוליב'ן דאוונען, ווי דאוונען צוליב'ן עסן": חיי האדם נחלקים בכלל לשתים: החלק שנותן להקב"ה - תורה, תפילה וקיום המצוות - "דאוונען", והחלק שמשתמש בו לצרכיו שלו - "עסן". ובזה יכול להיות כמה סוגים בבנ"י: 1) אלו שה"דאוונען" וה"עסן" הם "ב' עולמות" - בשעת ה"אכילה" לא ניכר כלל שזה יהודי ש"התפלל", ועד"ז להיפך וכו'. אבל "ברשיעי לא עסקינן". 2) אלו שה"דאוונען" הוא "צוליב'ן עסן" - מכיון שרוצים שה' יתן את כל צרכיהם "אין ברירה" אלא לקיים תומ"צ מכיון שרק "אם בחוקותי תלכו .. ונתתי גשמיכם בעתם וגו'". 3) תכלית העבודה: לא רק שה"תפילה" צ"ל כי כך צוה ה' ולא "ע"מ לקבל פרס" - "צוליב'ן עסן", אלא עוד יותר: ה"עסן" צ"ל "צוליב'ן דאוונען" - כל כוונתו ב"אכילתו" ובמסחר וכו' היא כדי שעי"ז יוכל ללמוד ולהתפלל במנוחה וכו' - "בכל דרכיך דעהו".

משיחת י' שבט ה’תשי"ט

לזכות ר' משה יהודה ליב בן דבורה שי' צייטאג ליום ההולדת שלו כ' שבט

לשנת ברכה והצלחה, ואריכות ימים ושנים טובות

נדבת ר' יוסף יצחק עמאר ומשפחתו שיחיו

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=23-01-2022

ישנה תורת אדה"ז עה"פ [בסיום פ' יתרו] "לא תעשון אתי . . מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", דזה שזוהי מצווה הראשונה לאחר מ"ת הוא מפני ש"העדר" בא קודם המציאות (ע"ד רקבון הגרעין בא לפני הצמיחה), ולכן מתחילים עם שלילה ‏–‏ "לא תעשון אתי", ואח"ז בא החיוב ‏–‏ "מזבח אדמה תעשה לי", ז.א. מזבח של "ביטול" (כמו אדמה שהכל דשין עלי'), ועל מזבח הזה צ"ל ה"זביחה" של כל ה"עליות" וה"שלימויות". והביאור: היסוד הוא ביטול לגמרי ‏–‏ "לא תעשון אתי", להכיר שאין שום מציאות מלבדו ואפי' לא מציאות שטפילה לו "אתי", ואח"ז בא הצמיחה של "מזבח אדמה", אבל כיון שזהו כבר "ציור" של ביטול ("מזבח אדמה" באורך ורוחב מסויים וכו'), ועד שיכול להרגיש א"ע כמציאות בגלל ה"עליות" וה"שלימויות" שלו שמצד הקדושה, ולכן צ"ל ה"וזבחת עליו וגו'" ‏–‏ שהביטול יחדור גם את ה"ציור" שלו, וזהו תכלית העבודה.

משיחת יו"ד שבט ה'תשכ"א

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=20-01-2022

בעבודת האדם צריכה להיות העבודה בעשי' בפועל ממש! [וכנ"ל, שאע"פ שימי הפורים פועלים על כל השנה ש"ליהודים היתה אורה", המקור דתורה אור, מ"מ מסיים הפסוק "ויקר" אלו תפילין, שתכלית הכוונה היא שזה יומשך בדיו גשמי על קלף גשמי של בהמה, וברוחניות, שעבוד הלב והמוח (גם) של נפה"ב]. ובפשטות: הבחינה אם הנהגתו היא כדבעי היא – הבפועל ממש! בגמר וסיום יום הא' בשבוע שואלים אותו האם ביכלתו לרשום על הנייר מה פעל בפועל ממש במשך יום זה? ועד"ז בכל יום ויום! ישנם המתרצים את העדר העשי' באמרם שיוצאים ידי חובתם בזה שאינם עושים דבר בלתי-רצוי... והמענה לזה: אילו לא הי' נברא כל סדר ההשתלשלות הנה גם אז לא הי' ענין של רע! תכלית בריאת כל סדהשת"ל וירידת הנשמה בגוף היא (בעיקר) בשביל ענינים של עשי' בפועל! ישנם המתרצים את העדר העשי' באמרם שחוששים שהן עלולים להכשל בפעולה בלתי-רצוי' וכו' – עליהם לדעת שזוהי עצת היצר שרוצה למנוע אותם מעשי' והתעסקות בעניני תומ"צ! (כמענה אדמו"ר האמצעי לא' שהתאונן שיש לו שביעות-רצון ורגש של ישות בחזרת חסידות – "אַ ציבעלע זאָל פון דיר ווערן, אָבער חסידות זאָלסטו חזר'ן"!).

משיחת פורים ה'תשח"י

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=19-01-2022