תיק עבודות

רז סמירה היא האוצרת הראשית והסמנכ״לית של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ויו״ר איגוד המוזיאונים ואיקו״ם ישראל. לתפקידה הנוכחי במוזיאון נכנסה לפני קצת יותר משנה, אחרי כ־20 שנה שבהן שימשה בתפקידים שונים במוזיאון תל אביב לאמנות, ביניהן האוצרת לאמנות מודרנית והאוצרת לצילום.
״מוזיאון ארץ ישראל בנוי אחרת לגמרי״, היא מסבירה. ״הוא מורכב מביתנים שלכל אחד מהם יש אופי אחר והוא עוסק במדיום אחר. התרבות של הביתנים היא פחות ויזואלית ויותר חומרית. החשיבה היא יותר רוחבית והמוזיאון, באמצעות האוספים שלו, עושה חיבור יומיומי בין עבר להווה, בין רוח לחומר ובין ארט לקראפט. החשיבה הרוחבית משחררת אותנו מהמון כבלים, והדיאלוגים יותר מורכבים״.
גם בתערוכה הנוכחית שאצרה במוזיאון, ״אסאנה לרגע״, נוכחת החשיבה הזו. ״הרעיון היה לקחת 180 מעלות מעדות מקומית – התערוכה שהוצגה במקום לפני. לתת רגע של שקט ושלווה. ניסיתי לבנות עולם שמתנתק מהכאן והעכשיו, אבל הבריחה היא רק לרגע״.
החלק האהוב והחשוב עבורה בעבודתה כאוצרת הוא הקשר עם האמנים. ״האמן מוביל את התערוכה, את ההצבה ואת המשמעות. אני מקפידה גם בתערוכות קבוצתיות שתהיה לי הכרות עמוקה עם כל אמן ועם העבודות שלו, אני צריכה להרגיש שאני יודעת כמעט כל מה שהוא עשה. לאוצרים אין מה לעשות בלי האמנים״.
כיו״ר איקו״ם ישראל הכניסה לפני ארבע שנים לתקנון של הארגון את המונח ״חוסן תרבותי״. ״הבנתי שכדי לקבל תקציבים אני צריכה לדבר בשפה המדינית. הקורונה הבהירה עד כמה התרבות חשובה וכמה קהל יש לדבר הזה״.
אחד הדברים שהיא עסוקה בהם במסגרת התפקיד הוא ההגדרה החדשה של מוזיאון במאה ה־21 וההנגשה שלו לקהילה, מה שהחלה עוד בתפקידיה הקודמים ועתה בא לידי ביטוי גם בבוסתן הציבורי הגדול שנפתח במוזיאון ארץ ישראל. ״התפקיד של המוזיאונים הוא לטווחים ארוכים, וכך גם הפעילות האוצרותית שלי, היא סיפור ארוך שנבנה לאורך זמן. תחת המסגרת הזו, הייתי שמחה לאצור יותר דברים שהם על התפר, שהם קצת פרומים״. 

דניאלה לונדון דקל היא מאיירת, כותבת, קומיקסאית, סופרת, פודקאסטרית ומה לא. מזה כ־15 שנה שהיא כותבת טור שבועי במוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות, שבו באמצעות קומיקס היא עוסקת בנושאים שונים – מכאלה אישיים ועד חברתיים, אקטואליים ופוליטיים.
אחרי לימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל שאליהם הגיעה ממש במקרה, לצד הרבה יוצרים.ות שהפכו למשמעותיים בשדה המקומי - היא עבדה במשך שנים כמעצבת גרפית. מאז, כל מה שעשתה, לדבריה, קרה מתוך היכולת לאחוז בהזדמנויות שנקרו בדרכה, בלי באמת לתכנן את הדברים שהיא רוצה לעשות.
בשנים הראשונות של הטור המאוייר היא עסקה בו בעיקר בחוויותה כאם ״מאוד מבוהלת, שלא עושה נכון את המקצוע הזה. רק יותר מאוחר הבנתי שאני כועסת על הפער בין המציאות לבין מה שמצפים ממני, מה שהוסללתי אליו״. עם השנים התפתחה לעסוק בנושאים חברתיים כמו פמיניזם, מגדר או טבעונות, כשהמוטיבציה היא תמיד סיפורית: ״אני לא מחשיבה את עצמי כמאיירת טובה. מה שתמיד רציתי הוא לספר סיפור״.
אחת מאבני הדרך עבורה הוא הקומיקס שכתבה על הלוויתה של אמה לפני כ־15 שנים. ״אני אוהבת להצחיק במקומות כואבים, ולהכאיב במקומות מצחיקים. להכניס שוליות בדברים הרציניים, ולהפך״.
בשנה וחצי האחרונות כעוד התגלגלות מקרית היא רצה עם מופע יחד עם בלוגרית האוכל חגית ביליה (לייזה פאנלים), ובחודשים האחרונים מגישה יחד עם אביה, ירון לונדון, את הפודקאסט ״אבא תרחם״ בכאן הסכתים. ״יש תכניות אישיות יותר, שעוסקות בכלב שלו או בפגעי הזיקנה והגיל, ויש כאלה שעוסקות בשאלות רציניות יותר, כמו גיוס חרדים, לאומנות והגירה״.
היא לא אוהבת לאייר, וגם לא אוהבת לכתוב, ומרגישה שהיא מקיזה דם בכל פעם שהיא צריכה לעשות את זה. היא כן אוהבת ללטף כלבים, לישון ולאכול פחמימות ריקות. ״יש לי תחושת סיפוק כשאני כותבת, אבל היא אחרת מהנאה. עניין ותחושת משמעות עבורי הם הרבה יותר חשובים מהנאה״. אכן, לא באנו ליהנות.

נדב ברקן, סמנכ״ל העיצוב של Fiverr, הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שבה הוא גם מלמד מזה שנים. כסטודנט בשנה ד׳ הוא יצר את העבודה הראשונה שחיברה בין שתי האהבות שלו – עיצוב ומוזיקה – בדמות כרזה ורודה של להקת ״דבק״ שבה שימש כמתופף. התיפוף הפך עם השנים לתחביב, ואת רוב זמנו בשנים האחרונות הוא מקדיש לעבודת הניהול שלו בפייבר.
החברה, שהוקמה לפני 13 שנים, היא מרקטפלייס שמחבר בין א.נשים שרוצים ליצור דברים לבין כאלה שרוצים לקנות אותם (או כמו שברקן מגדיר אותה, ״רעיון די מדהים שנוצר בזמן הנכון, במקום הנכון, והתפוצץ״). בהתחלה הציע המודל שירותים שמחירם היה חמישה דולר (ועל כן שמה), אבל היום היא מספקת הרבה מעבר לזה, ולא רק לא.נשים פרטיים אלא גם לעסקים, לחברות ולארגונים גדולים.
בתפקידו הוא אמון על הקשר שבין הנהלת החברה למעצבים – ״להבין לאן כל הדבר הזה הולך. מהו החזון, מה רוצים לעשות בשנים הקרובות ואיך לתרגם את הכל לחזון עיצובי שאנחנו כמעצבים יכולים לעבוד איתו. אחר כך לתווך את כל זה לצוות, להפוך את המילים למשהו קונקרטי לצד ההקפדה על הפרטים העיצוביים, כי בסוף אנחנו מעצבים ואנחנו רוצים שדברים ייראו טוב, יעבדו ויזוזו״.
על הדרך שבה התגלגל להיות מנהל בכיר הוא מספר ש״זה בא מתוך העיצוב והאהבה לעיצוב. זה לא קרה בהחלטה מודעת אלא באופן אורגני, עם אנשים סביבך שאיתם אתה עובד ועם הזמן זה גדל לתפקיד״. הוא לא מתרגש מהבינה המלאכותית שנתפסת כמאיימת על עולם העיצוב, וכרגע בעיקר נהנה להשתמש בה ככלי (גם במסגרות משפחתיות). רוב הזמן הוא פשוט שמח שהוא נמצא במקום שבו הוא נמצא.
״אני ממש שמח שיש את המקצוע הזה, עיצוב. זו מסגרת כיפית כדי להגיע להמון דברים. הכי אני נהנה להיות בחברת עוד אנשים שמתעסקים במקצוע הזה ושיש להם את האהבה הזאת להעביר מסר ולפתור בעיות באמצעותו״.

גלית ליס היא כוריאוגרפית, מורה, מייסדת ומנהלת אמנותית של בית הספר למחול ״גילה״, שמה שמאפיין אותו הוא שהוא מורכב מנשים מבוגרות, רובן ללא רקע מקצועי במחול. הרקדנית הצעירה ביותר היום בבית הספר היא בת 55 והמבוגרת ביותר – בת 88.
משפט אחד שאחיה שנפטר לפני 15 שנה אמר לה לפני מותו שינה את הדרך שבה היא מסתכלת על העולם, מה שגרם לה לרצות לעסוק בשאלה מה זה נקרא לחיות. ״מהר מאוד הבנתי שהגוף שמעניין אותי הוא הגוף הבוגר״, היא מספרת. ״התאהבתי באסתטיקה של הגוף הזה, בהיסטוריה שלו, בסיפורים שהוא מביא איתו. הרגשתי ששם נמצאות השאלות״.
המופע הראשון שהעלתה במסגרת זו התקיים בשנת 2008, ועם הזמן היא פיתחה שפת תנועה מתודולוגית, שבאמצעותה היא עובדת כבר 15 שנים. במהלך השנים האלו השתנתה התפיסה שלה לגבי זיקנה; וגם התפיסה של שדה המחול הולכת ומתקדמת לכיוון חיובי. אבל על התפיסה של החברה כולה יש עוד לדבריה הרבה מה לעבוד: ״עבורי זיקנה היא לא מילה טעונה; החברה הפכה אותה לטעונה. רק בזיקנה רואים באופן כמעט גרפי מה עבר על אותו איש או אותה אישה. בפן החברתי יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות״.
היום רוקדות בבית הספר שלה כ־160 נשים מכל הארץ, ובמהלך השנים היא עבדה עם הרבה יותר. הרבה מהנשים האלה, וגם כאלה שמגיעות רק לצפות במופעים, חולקות איתה את העובדה שהמקום משנה עבורן את החיים. לרגל ציון 15 שנות פעילות בתחום המחול היא הזמינה שלושה כוריאוגרפים קולגות – ענת גרגוריו, גלעד ירושלמי ועירד בן גל – ליצור עבודות עם נשות בית הספר, בתקווה ששיתוף הפעולה יפתח את הראש גם לקהלים נוספים.

*

בשלב התודות בפודקאסט נשכחו שני אנשים שגלית ביקשה לציין כאן: תודה ענקית לאורית גרוס היקרה, שותפה שלי ליצירות ולדרך בשנים האחרונות (GO, כחולות); ולנעה דר הנפלאה, שעוטפת את היצירות בעיניים טובות ומנהלת הצגה.

ניצן מינץ ודדה בנדאיד הם בני זוג, אמנים שעובדים יחד ברחוב ובסטודיו, מציגים ברחבי העולם, אקטיביסטים ובדרכם לניו יורק. הם הגיעו אליה לטובת תכנית רזידנסי בספטמבר האחרון ובתחילת אוקטובר קרה הדבר הזה שטרף את כל הקלפים.
״ב־7 באוקטובר היינו בדירה בקווינס״, הם מספרים, ״ומרוב צער בהתחלה לא יכולנו לעשות שום דבר. חשבנו לחזור לארץ אבל הבנו שלא יגייסו אותנו אז זה לא באמת יעזור. אחרי בריינסטורמינג של 24 שעות החלטנו להתחיל לעשות פוסטרים, ויחד עם המעצבת טל הובר יצאנו למסע עיצוב והפקה. יום למחרת כבר הדפסנו 2,000 עותקים וחילקנו ברחובות ניו יורק״.
קמפיין מודעות החטופים תפס תאוצה בצורה כל כך מהירה וגורפת, כך שבשבועות הראשונים הם לא הפסיקו לעבוד לרגע (כולל להתראיין ל־CNN תוך כדי מקלחת או ארוחת צהריים). ״אנחנו יודעים שבארץ היתה מלחמה, אבל גם אצלנו בחדר הזה, רק עם המזרון על הרצפה, זה הרגיש כמו מלחמה״.
הם מתארים את שלושת החודשים הראשונים שאחרי כתקופה הכי עמוסה שהיתה להם בחיים, הכי מתישה אבל גם הכי חשובה. ״קשה לחשוב עכשיו על לייצר עבודות אמנות כי זה לא מרגיש מספיק חשוב. אנחנו מנסים להזכיר לעצמנו שיש במקביל את היומיום, אבל זה דיסוננס מאוד רועש״.
כשהם לא עסוקים בקמפיינים, ניצן ודדה עובדים יחד כבר כעשר שנים (אחרי ארבע שנים שבהן מערכת היחסים הלכה והתבשלה). כל אחד.ת מהם התחיל בנפרד עוד לפני, בעיקר ברחוב, והיום העבודות שלהם.ן נמצאות על קירות ומבנים באינספור לוקיישנים בתל אביב אבל גם בלונדון ובווינה ובעוד המון ערים בארץ ובעולם – שאליהן הם מוזמנים בשנים האחרונות.
הם לא נענים בחיוב לכל הצעה (להיפך, לרוב הם אומרים לא), הם מאוהבים בתל אביב ובמיוחד באזורים ובניינים נטושים, אבל כדי לקדם את הקריירה שלהם הם מבינים שהם צריכים להסתכל גם מעבר. ״אם היתה לנו יכולת להתפרנס פה כמו שהיינו רוצים לא היינו עוזבים. אבל שם זה אינסופי, ואנחנו ננסה את מזלנו״.

שירה לפידות היא ראשת התכנית לתואר שני ללימודי תרבות במכללת ספיר, בדגש על יזמות ומנהיגות בתרבות. התכנית מושכת אליה סטודנטים.ות מרחבי הארץ שעוסקים בתחומים שונים של ניהול תרבות – כאלה שעוסקים בין השאר בתרבות בעולם הדתי, בהנגשת תרבות לילדים על הספקטרום ואפילו בתרבות במשטרת ישראל. ״בישראל אנחנו היחידים שמשלבים את שני התחומים האלה, לימודי תרבות וניהול תרבות״, היא מדגישה.
הכניסה אל עולם התרבות של לפידות, שמגיעה מתחום העבודה הסוציאלית, החלה ב־2007 - כשהיתה חלק מעמותה של נשות תרבות שיזמו, הפיקו וניהלו את פסטיבל ״עט לשינוי״ יחד עם גלריה ברבור וארגון שתיל. ״הפסטיבל היה מהפכני גם עבורי במובן האישי, וגם בזכות החיבור המיוחד עם הקהילה וההבנה שתרבות יכולה לשמש כמרחב זמני שקורים בו דברים שלא קורים ביומיום״.
הפסטיבל הוא גם מה שחיבר בינה ובין מכללת ספיר, שהזמינו אותה ללמד שם בעקבותיו בתואר הראשון לפני 15 שנה. כשהוקמה התכנית לתואר שני לפני כחמש שנים, הרעיון היה לשלב בין התחומים בצורה שכוללת עבודה משמעותית בשטח. ״רצינו להיות אקטיביסטים, לכוון לכך שהידע לא יישאר רק בתוך האקדמיה; שיגיע לכמה שיותר אנשים וישפיע על המרחב התרבותי בישראל. מצד אחד מדובר ביעד שאפתני, מצד שאני אנחנו לא מנסים לכבוש את העולם״.
דווקא במציאות המאתגרת של היום, היא רואה את התרבות ככזו שיש בה ערך יותר מתמיד. ״אחד הדברים שה־7 באוקטובר לימד אותי הוא שאנחנו נטועים בפריפריה, במרחב שיש בו סימבוליות פריפריאלית. נקודת המבט שלנו היא כזו שמסתכלת על עולם התרבות ממקום שהוא לא מרכז.
״יש בי משהו שמוכוון ללעשות טוב במעגלים שבאחריותי, ואני מנסה להישאר בטריטוריה הזאת. בדיוק פתחנו מחזור עם 28 סטודנטים.ות אופטימיים. אנשים גילו מחדש את התחום, וגם גילו מחדש את הערך. המחויבות של הרבה אנשי תרבות לעסוק בתרבות היום – עלתה״.

לפני שנה נכנסה לאה פרץ לתפקיד ראש בית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה, אחרי 22 שנים שבהן עמדה בראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר והביאה אותה להישגים בינלאומיים חסרי תקדים. ״הייתי אורחת בעולם האופנה״, היא אומרת, ״שהתגוררה בו בשמחה רבה. כשזה הסתיים זה הסתיים, ואני אדם שיודע לסיים ולהתחיל מחדש״.

התפקיד החדש הוא תוצאה של המיזוג בין האוניברסיטה למרכז האקדמי ויצו חיפה, שיישאר במקום מושבו במושבה הגרמנית וייקרא ״קמפוס המושבה״ של האוניברסיטה. ״הפתיע אותי עד כמה עיצוב יכול לתרום לשיח האקדמי, לשיתופי פעולה בין מחלקות, חוגים ופקולטות. המהלך הזה יצר קרקע שאני לא מכירה עוד כמוה״. 

אל האוניברסיטה מתייחסת פרץ כמו אל חדר פלאות. ״יש לנו אפשרות להיפתח לשדות מחקר מדהימים, אבל הכוונה שלי היא לא להעביר את בית הספר לעיצוב אקדמיזציית יתר. הכל עוד מאוד חדש, אנחנו צועדים צעד אחד וחושבים על הבא ולומדים איך לעשות את זה. זו הזדמנות נדירה שניתנת, לעצב משהו שלא קיים״.

ממשרדה החדש על ראש הר הכרמל היא מתכוונת להוביל בעתיד הקרוב שיתופי פעולה עם מחלקות ופקולטות שונות באוניברסיטה, כמו כאלה שכבר על הפרק עם המחלקה לתולדות האמנות, עם בית הספר לתקשורת ואפילו עם בית הספר למדעי הים.

את השאיפה לאינטר־דיסציפלינריות הביאה איתה עוד מימיה בשנקר. ״במהלך השנים הכנסתי למחלקה הרבה מאוד אנשים שבכלל לא היו שייכים לתחום האופנה, וביקשתי מהם גם לא להתייחס לאופנה כשהם מלמדים את הדיסציפלינות שלהן. הדבר הכי חשוב שקרה שם הוא שהסטודנטים נחשפו להרבה אופני חשיבה ולהתמודדות עם שאלות ובעיות. את הדבר הזה לקחתי איתי לתפקיד הנוכחי – רק ביותר גדול״.

מיכל סהר היא מעצבת (על) וטיפוגרפית, שבין השאר עיצבה את הפונט של פורטפוליו (כן, כן, זה שאת המילים שכתובות בו אתם קוראים.ות את הכתבות שלנו). בימים אלה היא מציגה את תערוכת היחיד שלה בגלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון שאצרה דליה מנור – תערוכה שעוסקת בטיפוגרפיה, שאינה עניין של מה בכך. ״טיפוגרפיה מתרחשת מאחורי הקלעים״, היא אומרת. ״אותיות הן דבר שקוף; הן הביטוי הגרפי של הטקסט. הן אורזות תוכן של מישהו אחר״.

סהר סיימה את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שבה היא גם מרצה במשך הרבה שנים, והחלה לעצב פונטים ״כדי להציל את עצמי. בשנת 2000, כשהייתי בהיריון, כנראה מאיזשהו אינסטינקט של חיים, התחלתי לצייר אותיות״. הפונט הראשון שלה שזכה להצלחה, פונט דרום, היה גם יריית הפתיחה של הקריירה הענפה שלה. מאז ועד היום היא עיצבה ומיתגה פונטים לאינספור מותגים ומוסדות – בין השאר למוזיאון תל אביב, תאגיד השידור, בנק לאומי, פרטנר ועוד ועוד.

היא מעצבת פונטים בעברית, בלטינית ובשנים האחרונות גם בערבית – כתב שהיא מכירה ומבינה. ״אם אתה לא מבין את התרבות של הכתב, אתה לא יכול לעצב פונט. חדשנות היא לא משהו שנוצר נגד התרבות, אלא אבולוציה של התרבות. לעברית יש די.אן.איי תרבותי שחייב להיות נוכח בכל פונט״.

היא מעידה על כך שבעשור האחרון חלה התפתחות משמעותית בעבודה שלה, בעיקר הודות לעובדה שהחלה לעצב פונטים גם לטקסטים מלאים (״טקסט רץ״) ולא רק לכותרות. ״אני בנאדם מרתוני. כל פונט שאני עושה חייב להיות באותו הרגע הפונט שאני הכי אוהבת בעולם. אני מפרקת אותו לשפות ולמשקלים, והכיף הכי גדול שלי הוא לייצר משהו שהוא מערכת רחבה, להביא לעולם כלי שהוא רב תכליתי״.

ולצד מיתוגים לתרבות גבוהה – מהביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה ועד סם שפיגל – היא גם מאוד נהנית ללכת לסופר ולראות את הפונט שלה. גם, או במיוחד, על אריזות של שקיות זבל.

חן חפץ הוא אמן, יוצר, פרפורמר, במאי, שחקן ועוד (ועוד). בשנה שעברה זכינו לצפות בו מתנשק על רצפת מוזיאון תל אביב, במסגרת עבודת הפרפורמנס של טינו סגל בתערוכה ״דמיינו מוזיאון״ שאצרה רותי דירקטור; סדרת ציורים גדולה שלו הוצגה במסגרת חממת האמנים העצמאיים ביריד צבע טרי האחרון (2023) ולאחרונה הוא הציג בתערוכה זוגית משותפת עם המעצב יובל בוכשטב, שאצרו כרמית שיין ותמר למדן במקום לאמנות בקריית המלאכה. 
״בהכשרה שלי אני שחקן״, הוא מספר. ״למדתי בניסן נתיב אבל לצד זה תמיד יצרתי פרפורמנס או וידיאו. תמיד עניין אותי לא רק להיות חומר ביד היוצר, אלא גם להיות היוצר עצמו״. הוא מצייר מגיל צעיר מאוד (כולל אצל אותה המורה מגיל שנתיים וחצי עד גיל 16), בתיכון למד בתלמה ילין במגמת תיאטרון ואחרי הצבא המשיך ללימודי משחק. אל הציור הוא חזר לראשונה כאדם מבוגר בתקופת הקורונה, כשנאלץ (ונאלצנו כולנו) להסתגר בבית. 
כבר אז התמקד העיסוק שלו בבתים ובחוויית השייכות, מה שהפך להיות רלוונטי עוד יותר אחרי ה־7 באוקטובר, ומה שהוביל אותו ליצירת הסדרה האחרונה שהוצגה במקום לאמנות בתערוכה ״הולכים בשדות״. ״הסדרה נוצרה המציאות של אחרי ה־7 באוקטובר ובעקבות המצוקה האישית שלי אחרי שיהב וינר, חבר טוב שלי, נרצח בביתו בכפר עזה. זה היה נורא ומחריד וכואב בצורה בלתי רגילה. בימים הראשונים הרגשתי שהכל ירד לטימיון ולא ידעתי איך אחזור לסטודיו״. בהמשך החליט חפץ לנסוע בעצמו לכפר עזה, לצלם את הבתים ההרוסים ובסטודיו ״לבנות״ אותם מחדש בציורים שלו – שהוצגו באותה התערוכה, לצד עבודותיו של יובל בוכשטב שאחיו יגב עדיין נמצא בשבי החמאס. 

בעוד חודשיים תיפתח לו תערוכת יחיד ראשונה בגלריה העירונית בכפר סבא, בהמשך לזכייתו בפרס במסגרת חממת האמנים של צבע טרי. גם בתערוכה הזו הוא יעסוק בנושא של בית אבל מזווית מעט שונה – של החוויה של בית ללא בית. ניפגש בכפר סבא (או נראה באינסטגרם, למרות שעליו הוא היה מוותר, להפתעתנו).

רועי אופנהיים הוא מוזיקאי, מנצח, מייסד, שותף והמנהל האמנותי של תזמורת המהפכה – מודל ש״נראה כמו תזמורת אבל חושב כמו הרכב רוק״. התזמורת, שבראשה הוא עומד יחד עם זוהר שרון, לא מבצעת רפרטואר קבוע אלא עובדת כאנסמבל שיוצר את המוזיקה שהוא מנגן, כמעט תמיד בשילוב אמנויות אחרות. ״אנחנו עסוקים במעשה האמנות ולא ביצירה״, הוא מספר. ״זה תהליך, חיפוש. המופע הראשון שלנו הוא תמיד עדיין חזרה גנרלית (אבל כזו שנעשית מול 1,500 איש באופרה הישראלית)״.

לתזמורת הוא מתייחס כ״בת הבכורה״ שלו ושל שרון, שהכירו כשני סטודנטים בירושלים. ״לא גדלנו בעולם הקלאסי ולא ראינו את עצמנו כמוזיקאים מהרגע הראשון. התנהלנו מפרויקט לפרויקט, ולאט לאט הילדה הזו גדלה ונצמדה אלינו, והיום אנחנו מזוהים איתה״. על היצירה האחרונה שלהם, ״הבשורה על פי מונטי פייתון״, הם עובדים, כמו על יצירות קודמות – כבר שנים רבות.

״מונטי פייתון לא שרים, הם עושים טרור קומי. הם אף פעם לא מגיעים לפאנץ׳, וזו חוויה מאוד מוזרה שאינה קונצרטנטית ללמוד את התחביר הקומי ולנסות להפוך אותו למשהו בימתי. מצד אחד יש בזה אבסורד ונונסנס, מצד שני – זו טיפשות של אנשים חכמים. בכל דבר מטומטם שהם עשו היתה מחשבה״. 

המופע הנוכחי הגיע אחרי סדרה של מופעים קודמים שמבוססים על עיקרון דומה – לקחת יצירה שאיננה מוזיקלית ולהפוך אותה למוזיקלית. ברזומה שלהם עיבוד בימתי ומוזיקלי לתרנגולים, הגשש החיוור, יוסי בנאי, סיפורים של אתגר קרת ועוד.

״אנחנו צורכים את המוזיקה שלנו עם ויז׳ואל. אנשים לא מאזינים יותר למוזיקה, הם במאים חובבים. בגלל שיש לנו צורך פסיכולוגי ליצור סיפור וגם כי הקולנוע ניצח את כל האמנויות האחרות – כשאנחנו שומעים תזמורת, אנחנו משלימים בראש את הסרט. אנחנו מאפשרים לקהל לראות מסך, אבל אצלנו המסך יתנהג כמו כלי נגינה והעריכה תהיה מוזיקלית ולא נרטיבית. בסופו של דבר אנחנו יזמים בתחום התרבות. היתרון של זה הוא שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים; החסרון הוא שמדובר בדרך חתחתים״.