תיק עבודות

תמר הורביץ ליבנה היא אמנית, אוצרת, חוקרת, דוקטורנטית ומדריכת כדורעף (כן, כן). בשנים האחרונות היא המנהלת והאוצרת של הגלריה השיתופית היהודית־ערבית בקיבוץ כברי הצפוני, שבימים אלה נפתחת מחדש אחרי שנסגרה עם פרוץ המלחמה.

באוקטובר היתה אמורה להיפתח בגלריה תערוכת זיכרון שנועדה להנציח את 33 הבנים והבנות מהמועצה האזורית מטה אשר שנפלו במלחמת יום כיפור, ושלטובתה יצרה הורביץ ליבנה סדרת ציורים לכל אחד.ת מהם עם הנוף של הבית שלו. התערוכה הוצבה אך לא נפתחה: בשבוע הראשון של המלחמה נכנסו לגור בגלריה חיילים, הקיבוץ הפך לבסיס צבאי והתושבים יצאו ממנו. כעת, אט אט הם חוזרים, ולמרות שלא כולם עדיין שבו, כולל לא הורביץ ליבנה עצמה, היא החליטה לפתוח מחדש את הגלריה עם שתי תערוכות של אמנים ואמניות שחיים בקיבוץ ובאזורו.

״הפעילות של הגלריה לא פסקה גם כשהיא היתה סגורה״, היא מספרת. ״התארחנו במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע בתערוכה שהציגו בה 14 אמני הגלריה שאני עובדת איתם לאורך השנים – יהודים וערבים. היה לי חשוב שנמשיך לעבוד״.

בימים אלה עובדת הורביץ ליבנה גם על תערוכת יחיד שלה וגם על תערוכות מיוחדות שעתידות להפתח בקיבוץ כברי בקיץ הקרוב ויציינו את יום ההולדת ה־100 של שני מאסטרים שיצאו מהקיבוץ: הצייר אורי ריזמן והפסל יחיאל שמי, כולל ספרי ילדים שיוקדשו לעבודות של כל אחד מהם.

במקביל, היא מתארחת ברזידנסי של החברה לפיתוח יפו העתיקה, שם היא יוצרת בסטודיו שהושמש לטובת פעילות של אמנים ואמניות שפונו מהצפון והדרום. ״כשהעולם התערער ב־7 באוקטובר הכל קרס לתוך עצמו. בתור דוקטורנטית להיסטוריה שלקחה קורסים על אמנות בשואה, היה נדמה לי שכל מה שלמדתי קורה במציאות, ושאין לי ברירה אלא להמשיך. לקחתי איתי לפליטות מרצון שלי את הצבעים ואת החומרים ואני כל הזמן מציירת. זה מאזן אותי״.

אייל דה ליאו הוא האדם הזה שנמצא כל הזמן ובכל מקום, ועדיין אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה הוא עושה (כולל, מסתבר, אמא שלו). עם רזומה של תפקידים כמו נספח התרבות של ישראל בהולנד, חבר בצוות ההקמה של מוזיאון העיצוב חולון, בעל בלוג וטור בעיתון הארץ בנושא אופנת גברים (הגרסונייר ביחד עם סהר שלו), בעל חברה שמייצגת אמנים דיגיטליים והנציג של הסוהו האוס בישראל, הוא מגיע אל הדבר המשמעותי הנוכחי: הג׳ורג׳ תל אביב – מרחב אירוח ששוכן בבניין חדש בן 14 קומות בפאתי רחוב יצחק שדה.
״אני תרבותניק״, הוא מעיד על עצמו. ״יש שמגדירים אותי כיזם תרבות או כאסטרטג תוכן, אבל אני לא עסוק בטייטלים, יש מספיק עבודה לעשות״. בהיותו מישהו שמגיע מעולם התוכן, הוא חושב שזה הדבר הכי חשוב היום. ״גם ליוצרים, אבל גם לחברות ולעסקים שצריכות לדעת לספר את הסיפור שלהן דרך תוכן. סטורי־טלינג הוא הדבר הכי קדום שהאדם יודע לעשות״. 
הג׳ורג׳ תל אביב, שהחל את הפעילות שלו בחודש שעבר, הוא מלון ומועדון חברים שמיועד למקומיים ומקומיים זמניים (״מה שפעם קראו לו תיירים״). ״אנחנו כמעט ומקדשים את הערך של מקומיות והמטרה היא שאנשים יבואו לצרוך מקומיות שבאה לידי ביטוי באמנות, בקולינריה, במוזיקה, בוולנס. שאלה שמגיעים למלון יהיו מקומיים – בין אם זה ליומיים, לשבוע או לחודש״. 
המחשבה שעומדת מאחורי הג׳ורג׳ היא שאורח שמגיע לשם יכול להישאר שם ימים שלמים, ולעשות את החיבור בין ביזנס לליז׳ר (Leisure). ״זה הסיפור של דורנו ברמה הפרקטית. אנחנו מרחב אירוח אבל אנחנו גם מרחב של תקווה, שנותן לאנשים את האפשרות להיות ביחד או להיות לבד ביחד. אנחנו לא מייצרים בריחה מהמציאות – אלא מציעים אלטרנטיבה אנושית, אינטיליגנטית ואיכותית״.
האלטרנטיבה כוללת, בין השאר, ארבע מסעדות, כ־1,000 יצירות אמנות כולל שלוש סייט ספסיפיק שנוצרו במיוחד, אולם מופעים, קומת וולנס ועוד. לצד החדשנות הזו (״סליחה על השימוש במילה״), דה ליאו עדיין רואה את עצמו כסוג של נספח תרבות, מזן קצת שונה, שמטרתו להכיר לעיר (ובשאיפה גם לעולם) מודל חדש. ואם יש משהו שלמדנו לאורך השנים, זה שאפשר לסמוך עליו.

שלוש שנים לתיק עבודות, פרק חגיגי: סוזן לנדאו, המנהלת של מוזיאון ישראל ואוה מדז׳יבוז׳־לוי, מנכ״לית מוזיאון ישראל, בראיון משותף.

שתיהן נכנסו לתפקיד לפני כמה חודשים בלבד – לנדאו כתושבת חוזרת, אחרי ששימשה בתפקידים בכירים במוזיאון במשך 30 שנה, משם המשיכה לתפקיד האוצרת הראשית והמנכ״לית של מוזיאון תל אביב, ובהמשך הקימה את הגלריה והקרן נסימה לנדאו; מדז׳יבוז׳־לוי אחרי שורה ארוכה של תפקידים ניהוליים בכירים, בין השאר כמנכ״לית הרשות לקידום מעמד האישה, יו״ר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מנכ״לית רדיו תל אביב, סמנכ״לית בשידורי קשת ומנכ״לית קבוצת מעריב.

אחת המשימות המרכזיות שעומדת בפניהן היא להתאים את פעילותו של המוזיאון לשנת 2024 (ואילך) ולהנגיש אותו לקהלים חדשים. ברוח הזמן והתקופה, אחת הפעולות הראשונות שביצעה לנדאו היתה להתמקד השנה בתערוכות מתוך אוסף המוזיאון שמונה כ־500 אלף פריטים. ״מה אין שם״, היא אומרת, ״צריך רק ליצור את הקשרים, את השיחה ואת הדיאלוג החדש, המפתיע והאחר.

״אני עסוקה בלחשוב על מהו החזון של המוזיאון, כי הרגשתי שהוא קצת הלך לאיבוד. המוזיאון לא יכול להיות מנותק ממה שקורה מסביב, הוא צריך להיות חלק ממנו, ואנחנו צריכות להבין באיזה אופן אנחנו יכולים להיות קשורים וקשובים יותר למתרחש״.

בהמשך לכך, מדז׳יבוז׳־לוי רואה את עצמה כזרוע הביצועית של החזון: ״סוזן חולמת ואני מבצעת״, היא אומרת. ״אני אולי לא מגיעה מהעולם המוזיאלי, אבל באה עם הרבה תשוקה, רצון ואמונה, ומקווה שגם יכולת לקרוא את המפה״.

ניבי אלרואי היא אמנית, מרצה וחוקרת שהתחילה את דרכה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אבל מספרת שכבר אז היא מותגה כאמנית שבחבורה - מה שאיפשר לה לקחת קורסים בכל המחלקות האחרות. בהמשך למדה אמנות בניו יורק, שם גילתה שמה שהיא נוטה לעשות, אמנות נרטיבית שמתיכה אנימציה עם פיסול, היא כזו שיש לה עולם ושיש לה שם.

כשחזרה ארצה תכננה ״להתחבא״, אבל מהר מאוד השתתפה בפצ׳ה קוצ׳ה ובצבע טרי והיתה חייבת לצאת לעולם. מאז היא פעילה בשלל מדיות, כשהרישום מבחינתה הוא ״שפת אם, אבל אני מתרגמת אותו לכל מיני שפות״. היא מעידה שקשה לה (מאוד) לעבוד בצורה שאיננה סייט ספסיפיק. ״גם כשאני מגיעה לחללים שלא אמורים להיות כאלה, אני מוצאת את עצמי מציירת על קירות או תולה מהתקרה״.

הזמן מבחינתה הוא עניין פלואידי, ומגיל 15 היא חיה קונספטואלית אי שם בשנת 1938. בשנת 2015 הוזמנה להיות אמנית אורחת באוניברסיטה העברית ולשתף פעולה עם חוקרים, מה שגרם לה לצאת למסע שבמהלכו המציאה דמות של חוקרת ימית, שמתוכה נולדה התערוכה ״תהום מריאנה״ במוזיאון הרצליה שהוצגה ב־2019 והיתה אחד הפרויקטים המשמעותיים שלה עד כה.

לתוך המסע הצטרפו גם סבא שלה שתעד את תולדות התרבות המערבית באמצעות מפות, מורן שוב שיחד איתה כתבה תסכית ועוד אורחים וקולגות שאיתם יצרה שיתופי פעולה. ״אני עושה אמנות כמו שאנשים עושים באנג׳י״, היא אומרת. ״יש כמה נושאים שמעניינים אותי, מסעירים אותי ומתסכלים אותי, והדרך שלי למתוח את הגבולות היא לשתף פעולה עם עוד אנשים״.

בשנים האחרונות היא גם ״נקלעה״ לתחום ההוראה והפכה להיות מישהי שמדברת על אמנות, כשהיא מרצה בבית לאמנות ישראלית ובמסגרות נוספות. ״הדרך היחידה שלי ללמד את עצמי אמנות היתה לדעת יותר מכל אחד אחר. אני מתייחסת להרצאות שלי כמו שאני מתייחסת לאמנות שלי. הן כנראה עונות על יצר סקרנות שלא יקבל שובע אם לא אחקור כל הזמן״.

לילך שטיאט היא אדריכלית, מעצבת, אמנית, מרצה ועוד לא מעט דברים. היא החלה בלימודי עיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון שבמהלכם עברה ללימודי עיצוב פנים; ובהמשך עשתה תואר ראשון ושני באדריכלות בניו יורק. ״באמצע התואר השני התעוררתי לבוקר של ה־11 בספטמבר״, היא מספרת, ״היה בדבר הזה משהו שחיסל הכל. זה היה אירוע כל כך קשה לצפייה ולהבנה ומאותו יום היה לי ברור שאני לא אעשה לעולם שום דבר שהוא קבוע; שיש משהו בזמניות ששם אני צריכה לפעול. לכן כל העבודות שלי תמיד מתפרקות בסוף״.

אחד הפרויקטים האחרונים שהיתה עסוקה בהם הוא גינה סימפונית בגרמניה – גינה עצומה שמרושתת כולה מתחת לאדמה בקילומטרים של כבלים שמהם יוצאים חיישנים ורמקולים אל צמחיה משתנה. הקהל שמטייל בה מפעיל אותה ומנהל איתה אינטראקציה, והיא מושפעת גם ממזג האוויר, רוחות, קרינה ועוד. עוד בין הפרויקטים המשמעותיים שעשתה אפשר למצוא את ״ספריית ירושלים״ בטוקיו – מיפוי של ירושלים על בסיס שדה של מוטות עדינים ומדיה דיגיטלית; תערוכת סאונד במוזיאון העיצוב חולון, וטיול רגלי בתל אביב שמקביל באמצעות סאונד ומדיה לטיול רגלי בברלין.

היתה גם תקופה שעיצבה בנקים, דירות וחנויות, אבל בשנים האחרונות היא עסוקה בעיקר בעיצוב תערוכות מוזיאליות, בין השאר את התערוכה של ג׳קומטי שהשיקה את ביתן אייל עופר (הלנה רובינשטיין) המחודש של מוזיאון תל אביב בקיץ האחרון. ״כשאני נכנסת לעיצוב תערוכה זה בדרך כלל יהיה לא כשפשוט צריך לתלות תמונות, אלא כשצריך לספר סיפור מורכב ולייעל את המרחב לטובת הדברים. ההסתכלות שלי על עיצוב תערוכה היא מהמקום של התנועה שלנו בחלל – איך אנחנו נעים בפנים, מתי אנחנו עוצרים. זו עבודה שקטה לחלוטין ומחוסרת אגו״.

שטיאט אמנם לא מחשיבה את עצמה כאמנית, אבל אם היינו שמים אותה על אי בודד היא היתה מסתפקת בטוש שחור וחתיכת נייר. בהוויתה כמחנכת, היא חושבת שבתקופה כמו זו שאנחנו חיים בה עכשיו, סטודנטים לא יכולים להיות יותר מנותקים, ומקווה שהעבודות שנראה בשנים הקרובות בפרויקטי הגמר יהיו פחות אישיות ויסתכלו יותר החוצה, אל העולם, החברה והקהילה.

אורי גרשוני מציג בימים אלה במוזיאון תל אביב בתערוכת היחיד ״אין מקום אחד״, צילומים שצילם במהלך השנים האחרונות, כאלה שיש בהם, כמו בהרבה עבודות מהשנים האחרונות, להגדרתו, ״דוק של עצב״. את הדימויים צילם גרשוני בשני מקומות, שונים מאוד אחד מהשני: הראשון, האזור שבו נמצא בית משפחתו בהרצליה, שם בילה כילד במטעים ובפרדסים זמן רב; והשני הוא במיורקה שבספרד – שם הוא חי בשנים האחרונות עם בן זוגו ובנם.

את ההיסטוריה המשפחתית של גרשוני נדמה שאין צורך להציג, ובכל זאת היא רלוונטית גם לתערוכה הנוכחית: אביו היה משה גרשוני, אחד האמנים המשפיעים והמוערכים בהיסטוריה של האמנות המקומית, ואמו היתה ביאנקה אשל גרשוני, אמנית ופסלת גם היא. ״אבי נכנס בעל כורחו לעסק של חקלאות בגיל 18, אחרי שסבי נהרג בתאונת דרכים״, הוא מספר.

״במשך שנים הוא היה חקלאי במקביל לעיסוק שלו באמנות, גם אחרי שכבר היה אמן פעיל ומוכר. כל זכרונות הילדות שלי נטועים במקום הזה. אחרי שהוריי נפטרו והפוזיציה שלי בעולם כבר לא היתה רק ׳הבן של׳, חזרתי למטעים האלה, שבהם גם פוזר האפר של אבי לאחר מותו״.

כשחזר גרשוני על מנת לצלם את האדמה שבינתיים הפכה נטושה, הוא מצא את עצמו נמשך דווקא לתנועת המטוסים הקטנים שממריאים ונוחתים משדה התעופה הפרטי שצמוד לחלקה החקלאית. ״הציר הוורטיקלי בין השמיים לארץ הפך להיות משמעותי, המקום של הלמעלה מול המקום של הלמטה ומה כל אחד מייצג״.  

אחרי מות הוריו הרגיש גם שמשהו משתנה במציאות שלו, והבין שהעניין דורש שינוי גם בתוכו. המעבר למיורקה הפך אותו, לדבריו, גם לנטול קונטקסט ונטול שורשים – עניין שיש בו קשיים וחסרים אבל גם הרבה יתרונות. ״יש משהו מאוד משחרר באפשרות להיוולד מחדש, לנתק קונבציות ותוויות. במקביל, השבילים שהכרת כל כך טוב כבר לא מסומנים וצריך לסמן אותם מחדש, וזה מאמץ״.

אבל אותו שינוי גרם לו אולי גם להפסיק להתבייש בהיותו רומנטיקן (וגם ללמוד פלמנקו!). ״בשנים הקודמות פחדתי להודות שאני רומנטיקן. במציאות המדברית הישראלית הרגשתי שככזה אתה יכול רק להינמס בשמש. היום אני כבר לא מתבייש בזה״.

איריס נשר היא אמנית רב־תחומית, עוד מאז שאף אחד מאיתנו לא ידע מה זה אומר. אי שם בשנות ה־80 למדה צילום בניו יורק, וכבר בשנה השנייה ללימודים החלה לקחת קורסים בפיסול. משם התגלגלה לעבודה של כ־15 שנים בצילום ובפיסול במקביל, כשהיא מציגה תערוכות ברחבי ארצות הברית – לרוב כאלה שהתמקדו רק באחד משני המדיומים.
כשחזרה ארצה החליטה להתמקד בצילום ועם הזמן גם בווידיאו, מה שהוביל אותה מתוך צורך פרקטי לקריירה חדשה כאמנית קרמיקה. ״בפרויקטי הצילום המבויימים שלי הייתי בונה את הסטים בעצמי״, היא מספרת. ״באחד מהם היה לי ויז׳ן של שולחן אוכל גדול עם צלחות. בגלל שלא הצלחתי למצוא את הצלחות שרציתי בדיוק, ובגלל הרקע שלי בפיסול, אמרתי לעצמי שאעשה את הכלים בעצמי״. זה היה ראשיתו של תהליך שהתקיים בסיוע של בית בנימיני, ובסופו של דבר ארך שנה. במהלך אותה השנה הבינה נשר שהיא רוצה לעבוד דווקא עם פורצלן, ובמקביל התאהבה בתהליך – מה שהוביל אותה בהמשך לפתוח סטודיו משלה עם כל מה שנחוץ ליצירת אמנות בקרמיקה.
בשנה שעברה אף הציגה סדרה של כדים שבורים ותפורים ביד בביאנלה השנייה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, אוביקטים שאינם שימושיים שנוצרו בעקבות שבר אישי שעברה, אבל עם הזמן התאחדו לכדי השבר שכולנו עברנו כחברה במהלך השנה שקדמה לה (Little did we know). 
במקביל לעבודה שלה בקרמיקה היא הציגה במוזיאון הרצליה בשנת 2019 עבודת וידיאו שבה מתועד ארי, בנה שנהרג בתאונת דרכים שנה קודם, כשהוא ישן במוזיאונים – מגיל 5 ועד גיל 17. ״כבר תוך כדי הילדות של ארי, כשהוא גדל, הרגשתי שזו סוג של פרידה. הוא אף פעם לא יהיה בן 5 או בן 10 שוב. אנחנו כל הזמן נפרדים ממשהו וממישהו וממי שאנחנו, אבל עם ילדים זה מאוד בולט. ההחלטה להציג את הפרויקט כעבודת וידיאו כרונולוגית עבדה מאוד נכון״.  
החלק האהוב עליה בעבודה הוא שיתופי פעולה עם אמנים מסוגים שונים, כל פעם מתחום אחר – בעבר אלה היו אנשי ונשות במה, בהמשך אנשים מעולם האוכל, כולל הפרויקט האחרון שלה בשיתוף השפית שיראל ברגר. ואם רק ניתן לה את האפשרות, היא היתה שמחה שמישהי מאוד מסוימת תשב על כסא עץ בסטודיו שלה מדי בוקר – אתם אולי (קצת) תופתעו לגלות במי מדובר.

האמן והצלם מיכאל ליאני משיק בימים אלו את ספרו ״אהבה גאה״, ארכיון להטב״קי מצולם שעליו הוא עובד קרוב לארבע שנים. הספר כולל כ־180 תצלומים של משפחות שונות מהקשת הלהטב״קית והקווירית, שצילומם היה גם מסע – פיזי וקונספטואלי - עבור ליאני עצמו. ״עולם האמנות והצילום בפרט כל כך עמוס בדימויים״, הוא אומר. ״השאלה שלי תמיד היתה מה אני יכול לתת, ועם הזמן הבנתי שאני מצלם את מה שחסר״. זה התחיל עם צילומים של משפחתו במגדל העמק, סדרה מתמשכת שעבורו היא גם מסע ריפוי ואיחוי עם המשפחה עצמה. ״הצילום שלי הוא תגובתי, ועם הזמן הבנתי שמה שמאפיין אותי הוא הקמפיות המזרחית שלי, לצד הקוויריות המזרחית שמגיעה דווקא מהמקום ההומוריסטי ולא מהמקום המוכר של קיפוח״.בשנים האחרונות הציג ליאני תערוכת יחיד בעפולה ותערוכת יחיד במוזיאון הרצליה שעסקה בחופשות משפחתיות באילת, ובמקביל עבד על הפרויקט שהפך בסופו של דבר לספר. הצילומים בספר שצולמו כולם במצלמה אנלוגית, בפילם, ״נועדו לשבור סטיגמות. להוכיח לעולם וגם לעצמי שלא נמות לבד, כי יש כל כך הרבה סוגים של אהבות. רציתי להכנס באופן כירורגי לוויזואליזציה של להט״ביות. התחלת העבודה על הארכיון היתה בתקופת הקורונה, כשהיתה באוויר תחושה אפוקליפטית. אמרתי לעצמי שאם העולם חרב – זה הדבר שאני רוצה להשאיר מאחוריי, משהו שיכול לשנות תודעה״.תוך כדי העבודה על הפרויקט הבין ליאני את הכוח שיש לו. הוא החל להתפוצץ בפייסבוק ואז בתקשורת – הישראלית והבינלאומית. ההחלטה להוציא אותו כספר הגיעה כרצון לאגד היסטוריה ויזואלית, שמחולק בצורה דמוקרטית וחושב מחדש על מושגים כמו ארכיון וקוויריות. ״יש פערים בין הצילומים, וזה חלק מהקוויריות. יש מקום להכל, וזה בסדר. כל בית מביא משהו אחר לחלוטין. הדבר הזה לא נולד למוזיאון, הוא נולד לחברה״.

אלכס פרפורי, זוכת פרס וידיאו השנה בתערוכת עדות מקומית 2023, מגדירה את עצמה כ״צלמת רחוב״, אבל בתקופה האחרונה היא נחשבת לאחת הבולטות בתחום צילום הדוקו (או מה שכונה פעם ״צילום עיתונות״). את המצלמה ואת דרך התקשורת הבלתי־מילולית שהיא מאפשרת לה היא גילתה כבר בתיכון, ואחריו הלכה ללמוד תקשורת חזותית ״כי היה שם צילום״, אבל במהלך התואר היא הבינה שהיא ״רק מצלמת״.

היא החליטה לפרוש מהלימודים וקפצה אל המים, עם גיבוי ודחיפה משמעותיים מצד הסושיאל מדיה – עולם שכמי שנולדה לתוכו, היא הצליחה להבין ולפצח אותו בצורה מוצלחת הרבה יותר מצלמים בעלי ותק של שנים. ״אני לא רואה או קוראת חדשות ביומיום, ואני גם לא מרגישה שזה תואם את מה שאני רואה ברחוב״, היא אומרת. ״אני מתייחסת לסושיאל מדיה מאוד ברצינות, ורואה בעיקר באינסטגרם ובטיקטוק פלטפורמה של דוקו – גם אם מדובר באינפלואנסרית שמצלמת את ארוחת הבוקר שלה״.

את הצילומים שלה היא עושה כשהיא משוטטת לבד, כשהיא מצלמת מהטלפון ונראית לרוב כמו אחת מני רבים – מה שמאפשר לה גם לתפוס תמונות שכנראה היו יוצאות אחרת אם היתה מורגשת נוכחות של מצלמה מקצועית במקום. העבודה ״יום ראשון״ שהיא מציגה בעדות מקומית מורכבת מעשרות צילומים שצילמה במהלך תקופת המחאה, תקופה שבה היתה נוכחת מאוד בהפגנות ובאירועים. אבל דווקא במקרה הזה – האימג׳ים אינם מההפגנות עצמם, אלא מהיום שאחריהן.

״רציתי לעסוק ביומיום ברחוב ובשגרה בצל המחאה. הסתובבתי במחאות פעמיים־שלוש בשבוע, נדרסת מסוסים, מכת״זיות ונלחצת משוטרים. היה בהן המון אקשן, שלא הצלחתי להתנתק ממנו גם ביום שאחרי. הרגשתי שיש איזו טראומה או פוסט־טראומה שאני חווה, תחושות חדשות שרציתי להמחיש באמצעות מה שאני עושה כבר שנים – לצלם ברחוב את כל מה שמרגש אותי או מצחיק אותי״.

אם היתה יכולה לחזור בזמן, היא היתה רוצה להיות צלמת בימים של קום המדינה. ״הייתי רוצה לצלם לפני עידן הפלאפונים, אני חושבת שאלה היו רגעים מרגשים. אבל אני חיה פה עכשיו, ואני חושבת שבאיזשהו אופן אנחנו נמצאים בקום המדינה גם כרגע״.

סדרת האיורים של אור יוגב, שנוצרה במהירות כתגובה למלחמה שפרצה ב־7.10, התפשטה ברשת כאש בשדה קוצים. בימים אלה הוא מציג אותם בתערוכת יחיד בפסטיבל אאוטליין בירושלים ובתערוכה ״עכשיו!״, שתפתח בסוף השבוע בגלריית קופסאות האור בסמטאות יפו העתיקה.

הרבה לפני שהאיור של האמא והילדים הג׳ינג׳ים שותף במיליוני שיתופים ברחבי העולם, הוא סיים את לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בשנת 2016, וכבר חמש שנים שהוא עובד כמאייר (!) בחברת וויקס. המלחמה הנוכחית תפסה אותו בחופשה משפחתית באמצע המדבר, והתגובה לא איחרה לבוא. ״כל השעות שהיינו שם, מבודדים יחסית, הסתכלנו בדיווחים ובתמונות, והרבה מהן התחילו להיחקק לי במוח. היה רגע שהבנתי שקורה פה משהו שהוא היסטורי. בגלל שאני רואה את הדברים בצורה מאוד ויזואלית – אלה הם גם הדימויים שאחר כך התחלתי לאייר״.

האיור הראשון היה כאמור זה של שירי ביבס ושני ילדיה החטופים – אריאל וכפיר. ״האיור לא מתאר את המקרה בדיוק כמו שהוא״, מסביר יוגב. ״ציירתי אותם כתאומים למרות שהם לא תאומים. התייחסתי לזה כמשהו יותר סימבולי, ולא משהו שמתאר את המציאות״. בסדרה שהגיעה בעקבותיו, ש־15 עבודות ממנה מוצגות כעת בתערוכה בפסטיבל אאוטליין (שאצרה אורנה גרנות מספריית האיור של מוזיאון ישראל), הוא עבד בפלטת צבעים שאופיינית לו עוד מלפני. ״עשיתי בחירות מודעות לאייר דברים שהם לא מורכבים מדי. לפעמים זה קצת נופל לקיטשיות, כי הרגשתי שאני צריך להגיב מהר ולא לחשוב על האמירה הכי מתוחכמת״.

חודשי המלחמה הביאו אותו גם לנהל, בין השאר, דיונים בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני עם א.נשים שונים ומוסדות שונים ברחבי העולם, כמו גלריה בלוס אנג׳לס ומגזין עיצוב בריטי. אבל גם לכמות התגובות המפרגנות הוא לא ציפה: ״הפתיעו אותי כמות השיתופים וכמות המקומות שאליהם האיורים הגיעו. אנשים אמרו שהם מחזקים אותם, שהם עוזרים להם לבטא את מה שהם מרגישים. אלה תגובות שמחזקות גם אותי״.