בפרק היום אני מספרת את מה שאפשר לקרוא לו אחת הגרסאות על החיים שלי - משהו על איך שחוויתי חלק גדול מהחיים שלי ומה ראיתי ששינה את החוויה שלי והביא לזה שהכל יהיה אחרת לגמרי גם אם שום דבר לא השתנה.
במשך חיי קיבלתי ושמתי על עצמי תוויות כמו בולמית, בעלת חרדה כללית (Generelized anxiety disorder) והפרעת קשב. איבחנתי את עצמי כרגישת יתר (hyper-sensetive), בעלת תסמונת מתחזה, פרפקציוניסטית, דחיינית, עצלנית והרשימה יכולה להתמשך ולהתמשך. אנשי מקצוע וספרי עיון יאמרו על חלק מההבחנות האלה שהן קבועות, שהן לא עוברות אבל לומדים להתמודד איתן. (אז מה הפלא שממשיכים להסתובב איתן?)
אם אצטרך לומר בכמה מילים מה היתה ה״בעיה״ שלי, אסכם שכל החיים שלי חשבתי ללא הפסקה, ניתחתי ללא הפסקה, וגם אם הרגשתי תחושה פנימית שמכוונת אותי דאגתי להעמיס עליה סלים כבדים של צידוקים לכאן או לכאן, כתבי האשמה והגנה וחישובים לעתיד. לא פלא שעל בסיס די קבוע הרגשתי כובד, לחץ, תסכול, עצבים, וחרדה. אז ניסיתי לגרש אותם עם תוכניות חומש קשוחות שבתורן לא צלחו ואז הרגשתי נורא בקשר אליהן ושפשוט אין לי סיכוי. שאני בלופ שקשה לצאת ממנו, ושרק כשכל הפלנטות מתיישרות בשורה בשמיים אני פתאום מרגישה טוב או יכולה לעשות ״כמו שצריך״ את מה שאני אמורה. ונחשו מה? כשהייתי בהרגשה טובה חששתי שהיא תעלם והייתי מנתחת מה גרם להרגשה הטובה ומנסה ללא הפסקה להגיע לזה שוב. האם זה עזר להשאר בהרגשה הטובה? לא ממש...
היתה לי ידיעה עמוקה שבתוך תוכי יש לי סגולות נהדרות אבל שעל פני השטח יש לי הרגלים לא טובים, אני לא ממששת את הפוטנציאל שלי, ושאני לא מספיק טובה. ושלא ייתכן שאני מרגישה ככה עם כל הפריבילגיות שלי והחיים המוגנים שלי, אז גם הרגשתי אשמה על זה. פחדתי לטעות. פחדתי לתפוס מקום בעולם אז גם הנמכתי והקטנתי את עצמי – ביציבה, בהבעה היצירתית שלי ולעמוד על שלי כשזה היה באמת חשוב. במקום זה בזבזתי הרבה מילים ואנרגיה במקומות הלא נכונים.
מגיל צעיר קראתי ספרי עיון ועזרה אישית, הייתי בטיפול פסיכולוגי להפרעת אכילה ואצל דיאטנית קלינית, הלכתי לטיפול דינמי (פסיכולוגי מסורתי) במשך לא מעט שנים, ובחלק מהשנים בתדירות מאוד גבוהה. הגעתי להרבה תובנות על איך נוצרו דפוסים ואת מי או מה אפשר להאשים בהם ומן הסתם ללכת לדבר עם מישהו לעיתים קרובות יכול לעזור לשחרר לחץ מהסיר אבל בדיעבד נראה לי שזה בעיקר שימר הרבה מהמחשבות שלי על עצמי ועל החיים ולא שינה את החוויה שלי.
ניסיתי להתמודד עם התנהגויות שהפריעו לי במשטרי תזונה קשוחים מתוך מחשבה שאם הגוף שלי יתפקד כמו שצריך, אז גם המוח שלי יתפקד כמו שצריך ואז יהיה בסדר. אפשר לומר שאלו לא היו מהתקופות הנחמדות בחיי לי או לסביבה שלי. היו תקופות של כדורי שינה כי לא הצלחתי להרדם, היתה תקופה של תרופות נגד חרדה ותוך כדי היתה תקופה של רטלין, והיתה גם תקופה של התנקות בבת אחת מכל התרופות מה שגם לא היה מאזן במיוחד. ניסיתי טיפול emdr, למדתי nlp כדי שאוכל לעזור לאחרים וכדי שאעבור תהליך בעצמי. קראתי הרבה ספרי עיון ועזרה עצמית, כתבתי יומנים, עקבתי וניתרתי את החלומות שלי, הודתי כל יום על כמה דברים, השתמשתי באפליקציות של הודיה והתכווננות ליום, השתמשתי תקופה באפליקציית מיינדפולנס - ואז יכולתי להרגיש ממש רע על זה שאפילו כמה דקות אני לא מצליחה לשבת בשקט, ניסיתי דמיון מודרך, סדנה לסריקה אנרגטית (שהאמת דווקא עזרה לי לסמוך יותר על האינטואיציה שלי, מה שהיה צעד חשוב בשבילי).
וזה לא שלא היתה איזו הקלה לפעמים ובטח שבחלק מהתקופות היה רוגע של ״סוף סוף מצאתי את הדבר שיעזור״ (עד שזה לא עזר), אבל רק לכתוב ולקרוא את כל הרשימה הזו כבר מעייף אותי. למה חשבתי שצריך לעבוד קשה כדי שיהיה פשוט?
יואב, שאצלו למדתי סריקה אנרגטית, אמר לי שאני, כשיש עננים בשמים שלי אני עושה ״פווווו״ ואם זה לא עובד, אז עושה ״פוווו״ חזק יותר ואם זה לא עובד, אני מביאה מאוורר להעיף אותם. ואם זה לא עובד אז אני מביאה עוד כמה מאווררים גדולים יותר.
וזה לא עובד. ברור שלא. אני לא יכולה להעיף עננים.
אבל התחלתי לראות – ואני עדיין לומדת את זה כל הזמן - עננים חולפים מעצמם. ואני לא צריכה לנתח אותם, להשוות אותם אחד לשני או לעננים של אחרים, ולחפש בהם משמעויות כדי שהם ימשיכו הלאה.
בעצם, בבסיס כל הסבל, נחה חוסר הבנה - לא ידעתי שאני לא צריכה להאמין לכל מחשבה שלי. אולי לך זה מאוד ברור. או לפחות לגבי חלק מהמחשבות שלך. אבל אני רואה אצל לקוחות שלי וגם מה היה אצלי: האמנתי למה שחשבתי. ואז הושקעה הרבה אנרגיה בלהצדיק או לשלול או לתקן את המחשבה.
הענין עם מחשבות – הן איזו אנרגיה שחולפת דרכנו וברגע שהיא כבר הופכת למחשבה, היא קיבלה כבר צורה. אני לא יכולה לשנות את הצורה הזו ברגע שהתגבשה. אבל אני לא צריכה. האנרגיה הזו תשנה שוב צורה ותמשיך הלאה, תתמוסס או תעלם. אני לא יודעת להסביר את זה מדעית. אבל אתם יודעים את זה. גם אצלכם אף מחשבה לא נתקעה אף פעם בלי להפסיק, גם אם יש לה הרגל לחזור על עצמה שוב ושוב.
התחלתי להיווכח במה שכל תורה רוחנית בערך תגיד - שאני היא זו שחושבת ולא המחשבות שלי. (כל כך קשה להרגיש את זה לעומק לפעמים!) או אולי המרחב שבו קורות המחשבות והרגשות והתחושות – החוויות.
התחלתי לראות שהרגשות שלי הם ההתגלמות החושית של המחשבות.
קודם באה מחשבה ואז מתגלמת דרך החושים למה שאני קוראת הרגשה, וההרגשה היא בהתאם לרמת המודעות שלי באותו רגע או אפשר לומר לפי העדשות שאני מרכיבה כרגע ודרכן רואה את המציאות החיצונית. בגלל זה אני לא תמיד מגיבה באותה הרגשה ותגובה נוכח אותם מצבים, מילים, אנשים וכו׳. אבל כן, לפעמים – או בדרך כלל? - אחרי חוויה, בעיקר כזו שנדמית לנו משמעותית – בין אם נעימה או לא – המוח שלנו עושה הכללה ומחליט ״אני מרגיש ככה בגלל...״ ומייחס לנסיבות את ההרגשה וקובע שבנסיבות האלה אני מרגישה טוב, בנסיבות האלה חרדה או דכאון ומאותו רגע נדמה לנו שמישהו או משהו גורם לנו הרגשה מסוימת.
יש לנו חוסר הבנה: שום דבר לא יכול לגרום לנו להרגיש משהו מסויים.
התחלתי לראות שאם שום דבר לא יכול לגרום לי להרגיש הרגשה מסויימת, אלא שמדובר תמיד במחשבות שלי ביחס למה שקורה ואם ההרגשה נוצרת מהמחשבות ולא טומנת בחובה מסר על סכנה או עובדה אמיתית – אז אני לא צריכה לפחד מהרגשות שלי, ואני לא צריכה להלחם בהם כל הזמן. האם זה אומר שאני אף פעם לא מפחדת מהרגשות שלי ולא מנסה להלחם בהם? מה פתאום! אני שוכחת את זה כל הזמן. אבל אני כל הזמן מתעוררת ונזכרת איך הדברים באמת עובדים ואז משהו משתחרר ואני יכולה להמשיך הלאה.
וההבנה הזו שהחיים באמת מתרחשים רק ברגע הזה, יותר ויותר לעומק, הביאה אותי גם לראות שאני לא צריכה לחתום חוזה על הרגשה, גם לא אם התרחשה לפני דקה וחצי.
פעם חשבתי שאני אמורה לדעת הכל ולא ידעתי שמצב של ״אי-ידיעה״ מביא איתו הרבה יותר אפשרויות ויצירתיות וגמישות ועשייה. לא ידעתי שככל שאנסה פחות להבין מי אני, אני אהנה יותר להיות אני. לא ידעתי שאין בכלל כזה דבר אני. או שאני זה בכלל הדבר שלפני אוסף המחשבות והאמונות שאצרתי במשך השנים של הדמות הזו שנקראת אורית.
לא ידעתי שככל שאחשוב פחות מהאינטלקט יהיו לי רעיונות יותר טובים, פשוטים ומלאי ״הגיון בריא״ שבד״כ שמורים למתי שאנחנו מייעצים לאחרים. חשבתי שאני בכלל אמורה לבוז לרוחניקים וניו-אייג׳יסטים וכאלה שמדברים על אינטואציה, למרות שגם נורא הצטערתי שאני לא יכולה לכתוב את עבודות המאסטר והדוקטורט כאוסף של תמונות אימפרסיוניסטיות. אולי יהיה נכון לומר שגם אם ראיתי את הערך של אינטואיציה והגיון בריא (שחשבתי שיש לי תכלס לא מעט מהם), אז אני עדיין אמורה להביא הערות שוליים והוכחות לכל דבר. ויודעים מה? זה לא נכון וזה גם נורא מעייף.
לא ידעתי שכמו כולם, כמו כל אחד אחר, אני חלק מהעולם ושאני לא נפרדת ותלושה ולא צריכה להיות מלאת אשמה ובושה על איך שאני. שאין לאף אחד יותר או פחות ערך. גם לא לי. אין טיפה בים שהיא פחות חלק מהים.
לא ידעתי שכמו כל דבר אחר בעולם, גם אני הטבע. יש לי את אותה חכמה וכוח חיות טבעי ופשוט. כמו תינוק שרק נולד והוא כולו פלא ואהבה, גם אני ככה. וגם את וגם אתה. כמו לעץ, או לפרח, או לתינוק או ילד שגדל לו ומתפתח ומגלה את העולם ונהנה – גם אני ככה. גם אם אני שוכחת את זה כל הזמן ואז נזכרת שוב.
וזה אפילו לא נכון לומר שלא ידעתי את כל זה. יותר נכון לומר ששכחתי. כשהיינו קטנים פשוט היינו כל זה בהתגלמותנו. ועם הזמן נוספה שכבה על שכבה של מחשבות, שמשלב מסויים גם התחלנו להזדהות איתן כאילו הן אומרות משהו עלינו ורלוונטיות לנו רק כי אנחנו חשבנו אותם ובלי לשים לב התחלנו לחשוב שהבריאות וכוח החיים וההנאה והסיפוק טמונים מחוץ לנו. שכחנו שאנחנו עצמנו כל הדברים האלה.
וזה לא שאני זוכרת את זה עכשיו כל הזמן, כן? אבל גם כשאני מרגישה לא משהו ויש לי מחשבות חרדתיות למשל, אני מרגישה די בטוחה.
איך החיים היו יכולים להיות שונים אפילו אם ההתרחשויות היו אותן התרחשויות אבל הייתי רואה אותן דרך העדשות האלה!
ומוזמנים לשתף אותי או לשאול שאלות:
https://www.facebook.com/OritEshelLightLife
www.facebook.com/orit.eshel
Follow me on Instagram: @oriteshel
אני מזמינה אותך להצטרף אלי ל-30 יום של אימון פרטי ללא הגבלה בהודעות כתובות ומוקלטות שיעזור לך לצאת מהדחיינות, לצאת מהתקיעות ולהתחיל להתקדם כל יום בצורה פשוטה עם מה שחשוב לך.
זה אומר שאנחנו נפגשות לפגישה של חצי שעה בה נקבע לך תוכנית ל-30 יום ולאחר מכן נהיה בקשר יומיומי באפליקצייה שנקראת Voxer עם הודעות טקסט וקול ללא הגבלה.
המחיר כרגע הוא 1425 שׁ״ח / 397 יורו.
רוצה כבר להתקדם עם הדוקטורט, לכתוב את התסריט, להקליט סרטוני וידאו, לארגן את הבית שלך, ________ (השלימי את החסר)?
כתבי לי ל-orit@[email protected] או שלחי לי הודעה בפייסבוק.
