ספירת העומר יוצרת ציפייה ומקבלת משמעות מיוחדת כשסופרים את הימים לקראת קבלת תורה והבאת שתי הלחם למקדש, בתפילה שגם אחרי ימי הספירה נמשיך לספור ולצפות תמיד בעבודת ה' שלנו. פרק אחרון בסדרה.

בחגי ישראל אנו מדגישים לרוב את הפן הרוחני העליון, על חשבון ההקשר ההיסטורי הקונקרטי. מנגד, ביום העצמאות וביום ירושלים האירועים ההיסטוריים נוכחים בזיכרון ובמציאות היומיומית, וכך אנו מרגישים אותם בצורה מוחשית.

אם כן, לימות התקומה ישנה מעלה גדולה. אך בעוד רעיון מופשט אינו ניתן לקלקול, אירועים שנוכחים בהווה מתקשרים אל אירועי השעה, לטוב ולרע, וזהו חלק ממהותם של חגים אלו. בפרשת בחוקותי אנו רואים את הקשר ההדוק בין המציאות הפיזית להארה האלוקית, שלא אמורה להישאר מנותקת, אלא להתקשר עם המערכת הגשמית.

בנוסף למוחשיות ההיסטורית, עלינו לראות גם בחגים הללו את הנקודה הפנימית והרוחנית שבהם. יום ירושלים מפנה את מבטנו אל המקדש, שייבנה במהרה.

הכותרת "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה" פותחת שלוש מימרות בגמרא המלמדות אותנו על שיקום ובנייה מחדש. ר' עקיבא והדור השני של תלמידיו מלמדים אותנו לראות את האור בתוך החושך ולהבין שגם כשנראה שהכל אבוד אפשר להתחיל מחדש. דווקא מתוך המשבר הגדול הם מקימים מחדש את עולם התורה ביבנה.

תלמידי רבי עקיבא אומרים שעתידה תורה שתשתכח מישראל, אך רשב"י מוחה ואומר שהתורה לא אבודה אלא רק מוסתרת. תורת הסוד, שמגלה רשב"י ואותה חוגגים בל"ג בעומר, היא הידיעה שבפנימיותה של התורה הכל קיים, וככל שתהליך הגאולה מתקדם – היא יוצאת ומאירה אט אט.

פסח שני הוא חג שעולה מתוך עם ישראל, בהתעוררותא דלתתא. דרך הרצון לעשות פסח שני למי שלא היה יכול לעשות את הראשון, אנחנו מגלים משהו על אופי הפסח הראשון והברית עם הקב"ה.

פסח שני מסמל את האפשרות להכלל בברית דווקא לאלו שלא יכולים להיות חלק מהדבר המקורי. הנסיון להגדיר מי זכאי לפסח שני מגלה שהרבה יותר קל להיות מחוץ לברית המחייבת ממה שהיינו יכולים לחשוב. מסתבר שאי אפשר להכריח אדם להיות חלק מהברית. הנשיאה בעול עם הציבור היא חיוב ודרישה, אך היא יכולה להגיע רק מהירתמות פנימית עמוקה ולא מכפיה. רק כך הברית תהיה כנה ואמתית.

ימי הזיכרון שלנו מזכירים לנו את הזיכרון בתורה, אך בניגוד לימי הזיכרון שלנו שמלווים באווירה של הרבה צער וכאב, הזיכרון וימי הזיכרון בתורה נמצאים באווירה של רוממות, של זיכרון הניסים הגדולים שקרו לעמ''י ושל רוממות העמידה לפני ה' במשפט שבו אנו מבקשים להיזכר לפני ה'.

אך אע''פ שהאווירה שונה, מהות הזיכרון אחת היא - הזיכרון מהווה חיבור. חיבור לניסים שקראו לנו ולמשמעותם, חיבור לנופלים ולגבורתם שמחבר אותנו ואותם למקור החיים הנצחי, חיבור שהתבטא במיוחד בתאריך של פריצת המלחמה שהייתה רגע לפני סופם של ימי הזיכרון שבהם אנו מבקשים להיזכר לחיים.

יום השואה הוא יום שבו אנו עומדים חסרי אונים מול מאורע שקשה לתת לו פשר ולהכניס אותו למסגרת ולמסרים ברורים. ודווקא העמדה הלא מבינה הזאת מפגישה אותנו עם מקום עמוק שנותן לנו את האמון בטוב ואת האחריות לכך שדברים כאלו לא יישנו. ודווקא היום הזה שלא נכנס למסגרת יכול להוות תשתית לכל ימי הספירה.

כשעם ישראל נולד, הוא התמודד עם עבודה זרה שהתבססה על לאומיות חזקה, מאז בית שני ההתמודדות הרוחנית היא הפוכה - עם ישראל מתמודד עם דתות כלל לאומיות ורק אצל עם ישראל נשאר "ה' אלוקינו ה' אחד" - ה' אחד משרה את שכינתו על עם אחד.

*הרב עודד* פותח לנו את הסדרה עם הפן הלאומי של קדושת ישראל.