שפת אמת לפרשת וישלח - תרלח
בפסוק קטנתי מכל החסדים כו' אשר עשית את עבדך. במדרש איני כדאי וחד אמר כדאי אני. ולפי"ז קשה מאי קטנתי. אך עי"ז עצמו שקטנתי. עי"ז כדאי אני. ואם אמנם לעיני בשר האומר קטנתי נראה כי הוא מתגאה. אבל מי שאומר לפני הבורא ית' קטנתי הוא שהכיר את עצמו וראה שיודע הוא שכל החסדים ואמת שעשה עמו הבורא ית' אינו בזכותו. ולכן באמת לא יגרע מזכותו כלום. וזה הכלל אם אדם תולה בעצמו נעשה לו באמת בזכות מעשיו. ועי"ז מנכין לו מזכיותיו. אבל מי שיודע שהכל בחסד עליון כך הקדוש ב"ה מתנהג עמו ונותן לו הכל בחסד ולכן נמצא כל זכיותיו נשארים לו לדורות. ועיקר הפי' קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. הוא שיעקב אע"ה ידע כי כל העולם תלוי בו ובזרעו. והשי"ת הראה לו כי כל החסדים והאמת שהקב"ה מטיב לעולמו הוא על ידו ובאמצעותו. וז"ש ואיטיבה עמך כלומר באמצעיות מעשיך. וכן כל האבות הם קיום העולם שהקב"ה מנהג עולמו על ידיהם בחסד וברחמים. וזה שאמר ונברכו בך. ובעבור כי האבות ידעו זה הי' כל תפלותיהם בעבור כלל הבריאה. וז"ש קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כלומר החסדים והאמת שהבורא ית' עושה על ידו. לכן מבקש שלא יהי' הוא ח"ו המעכב. לכן הצילני נא כו' ואתה אמרת היטב איטיב עמך פי' שהטוב שהוא מטיב בעולם הוא עמו כנ"ל. וכן צריך כל איש ישראל לידע שהכל תלוי בו ובכח זה יערוך תפלה להבורא ית' כמ"ש ברבים הי' עמדי:

שפת אמת לפרשת ויצא - תרלב ב"ה ויצא יעקב מבאר שבע כו'. בודאי הי' יציאה זו הכנה ועצה על הגלות שנוכל לתקן עצמינו גם בחו"ל. ויעקב אע"ה הכניס עצמו ברצון במקום שנסתר ונעלם כבוד ה' להמשיך גם שמה כבוד שמו. ובאר שבע הוא בחי' שבת והיא הנקודה הנותנת חיים לכל הדברים שנכללים בשבע מדות. ומ"מ אף שיצא משם. הפי' ג"כ שהי' מקודם דבוק בפנימיות החיות שהוא באר שבע דהיינו שלא הי' דבוק בגשמיות ומדות רק בחיות השי"ת בלבד. ובמדרש אז תלך לבטח ויצא יעקב כו'. כי פי' אז כמו אז ישיר שפי' ז"ל הדביקות בבחי' הח' שלמעלה מהטבע שנכלל בז' מדות וא"ז גי' ח' והיינו שיעקב אבינו ע"ה הי' בטל אליו ית' בכל הבחי' ולכך הי' בכחו להכניס עצמו במקומות המסוכנים. וזהו ויצא מבאר שבע דייקא. שעי"ז הי' יכול לצאת ומבחי' באר שבע הי' היציאה [וע' בזוה"ק ב' הפי' ע"ש] וכן יש לכל אחד ללמוד עצה היעוצה במדרש הנ"ל קודם עשיות כל דבר גשמי למסור נפשו לה' אחד להתדבק בפנימיות החיות מהשי"ת בלבד. ועי"ז יוכל להתקדש אף במעשה גשמיי. וכן בכל שבת קודש למשוך חיות לכל ימי השבוע ע"י התקשרות בכל לב בש"ק שיש התגלות לכל איש ישראל. ובאר שבע בחי' שבת כנ"ל. וילך חרנה בחי' ימי המעשה ועבודה. וז"ש רש"י ז"ל כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. היינו בחי' צדיק ושבת שהוא הנקודה הפנימיות שיש בכל דבר. ושזוכר האדם זאת יוכל להמשיך כל המעשה אל הפנימיות כנ"ל. וכשחסר נקודה הנ"ל פנה הודה זיוה כו'. וי"ל עפ"י הנ"ל מ"ש רש"י ז"ל יציאת צדיק מן המקום עושה רושם הפירוש להיפוך ג"כ שקודם שיצא התדבק עצמו ביתר עוז באופן שיהי' נדבק בו ונחקק ונתרשם שלא ישכח הנקודה הנ"ל גם בחרן. [ולכך נכתב ויצא שגם זה הי' הארה יתירה כנ"ל כנודע שכל דבר שבקדושה מניח רושם] ועושה רושם לטובה כנ"ל:

שפת אמת לפרשת תולדות - תרלא
ב"ה אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בענין הבארות שהם להסיר החיצוניות והסתר למצוא הנקודה. ועשק ושטנה הם ימי המעשה ובשבת הבאר שנקרא רחובות עכ"ד ז"ל. וודאי שיש בכל דבר ניצוץ קדוש שמחי' הדבר ורק שנסתר ע"י הטבע והחיצוניות כי ע"ז נברא העולם להיות חיותו ית' בתוך מ"ב והאדם ידע ויברר שהכל מחיות הש"י. וז"ש חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה ופי' ז"ל במקום שמרחיבין אותה. כי זה בחי' תורה שבע"פ להביא אור התורה להמעשה גשמיי ג"כ וזה שכ' במד' כי רחובות נגד ס' דברים שכ' כי ירחיב כו' והוא התרחבות הקדושה גם תוך הטבע כנ"ל. וזהו הי' כל עבודת האבות להתגלות אור התורה הצפון במעשה בראשית. גם מה שטעה יצחק במעשה עשו שסבר שאף שהוא איש שדה ממשיך הכל להש"י. כמו ששאל לו האיך מעשרין המלח ותבן. ג"כ הפי' כנ"ל כי מעשר הוא התרוממות הכל להש"י ע"י המעשר כמ"ש [בס' נ"א] פי' ר"ה למעשר בהמה ע"ש ומלח הוא הדומם מדריגה שפלה לכך כ' להטביל במלח להעלות גם הדומם. וכן התבן נתרומם ע"י הפרשת החטה שהוא שומר לפרי. ורצה להטעות לאביו כי יש לו להעלות גם דברים הרחוקים מהקדושה כנ"ל. וזהו הי' ענין יצחק שכ' הלוך וגדל כו' מאוד. כמ"ש מאוד זה יצה"ר מה"מ. [ע"ש בזוה"ק ע"פ ויחרד כו' חרדה כו' עד מאוד כו'] כמ"ש בכל לבבך בב' יצריך שהוא כנ"ל:

ובחי' המטעמים הוא ג"כ לקרב עניני עוה"ז להש"י ומה שהוא יותר מרוחק יותר נייחא לעלות להש"י. [כי במקום הנסתר לא יש רק הטעם שבחי' טעמים הוא למעלה מהכל וממילא נמצא ג"כ במה שלמטה יותר והבן מאוד]. ולכך ביעקב שלמעלה מהטבע לא הי' לו זה רק ע"י שרימה את יצחק בהברכות ע"פ רוה"ק של רבקה הי' עלי' כמטעמים שצוה לעשו כנ"ל. [ וז"ש הקול כו' והידים כו' וזה עליות הגשמיות לבחי' הקול כנ"ל]:

שפת אמת לפרשת חיי שרה  - תרמא
ב"ה במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. דכתיב את מספר ימיך אמלא. דרשו חז"ל הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. הענין הוא כי השי"ת מחדש בכל יום מעשה בראשית. ומאחר שיש התחדשות בכל יום בטבע הבריאה שהיא החיצוניות. מכ"ש שיש התחדשות בכל נפש ישראל בכל יום בכח התורה דכתיב אנכי מצוך היום כו'. וע"ז נוסד המזמור השמים מספרים. יום ליום יביע כו' הגם כי אין אומר ודברים. מכ"ש לבנ"י. שהתורה היא פנימיות הכל. וע"ז מסיים תורת ה' מצות ה' כו' [לכן יסדו ברכת יוצר ואהבה קודם ק"ש שהוא ב' בחי' הנ"ל] כי הימים הם כלים לקבל ההארות. והם החיצוניות. והתורה הפנימיות כנ"ל. וכתיב ויקרא אלקים לאור יום ואמרו חז"ל קרי' לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו'. היינו שנתן זה בהטבע שהימים יהיו כלים לקבל ההארות. ועל ידי הצדיקים העוסקים בעבודת ה' ממשיכין אור התורה בהטבע. וזה מספר ימיך היינו האור של הימים. ואז הם תמימים כשמתמלאים ההארות שהם רק כלים כנ"ל. והנה סוף העולם ליחרב אבל ימים של הצדיקים יתקיימו לעד. ז"ש ונחלתם לעולם תהי' שחביב שנותיהם לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. וכמו שהצדיקים שוברים כח הטבע ומבטלים גשמיות שלהם בעבור מצות הבורא ית'. כן בכחם להפוך הטבע ולהעלות הזמן לדבוק בשרש העליון. לכן כתיב בא בימים שהעלה כל הימים שלו להיות קיימים לעד. וזה דרשו חז"ל מלשון ויהיו חיי שרה שיש להם הוי' נצחית:

שפת אמת לפרשת וירא - תרלו
ב"ה במדרש ואחר עורי נקפו זאת אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו לדבוק בזאת הברית ומבשרי אחזה אלקי אלולי שמלתי עצמי מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי. אף שגם מקודם נראה אליו השי"ת אך ההפרש שמקודם הי' המראה בחסד עליון כמ"ש ויחשבה לו צדקה ועתה זכה במעשיו להיות נגלה אליו. כי בודאי צדקתו של אברהם אע"ה הי' טמון בו אך כי לא הי' יכול להוציא מכח אל הפועל בלי המילה שהוא תיקון הגוף ונקרא ברית שע"י המילה מתקשר כח הנשמה בהגוף. וכן שבת נק' ברית עולם כמו מילה בנפש. ואחז"ל שבשבת יש לכל איש ישראל נשמה יתירה. ביאור הענין דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים וכח ההשפעה שבא מהשי"ת אין ביכולת כלי הגוף לקבל הכל וכמו כלי שממלאין אותה עד שנשפך על שפתה מבחוץ כמו כן נשאר כח הנשמה שאינה נכנסת באדם. וכפי מה שמתקן הגוף נמשך בו יותר כח הנשמה. ולזאת בש"ק ניתוסף קדושה בעולם ומאיר אור הנשמה. וכמו כן ע"י המילה מתקשר הגוף להארת הנשמה. וז"ש מבשרי אחזה. שע"י המילה הי' דביקות להגוף במראה אלקות ומקודם כ' ויפול על פניו כו' כי לא הבין מקודם איך להתדבק בהמראה ז"ש מהיכן הי' הקב"ה נגלה אלי פי' שלא הייתי משיג אופן המראה. אך כי היפלא מה' דבר והקב"ה נתגלה עליו מקודם בדרך נס ופלא. ועתה נאמר והוא יושב פתח האהל פי' שנפתח לו שערי הנבואה בזכותו כנ"ל. ואיתא במדרש כי ירא אאע"ה שע"י המילה יתרחקו ממנו הבריות. ועתה אמר הרבה גרים באו כו'. שבאמת מאחר שראינו שהקב"ה בחר בנו והבדילנו מן העמים אף כי המכוון שבנ"י ימשיכו כל הברואים אליו ית'. מוכח כי זה לטובה יחשב להם שע"י שבנ"י יכולין להתקדש כראוי ואין מעשיהם הרעים מעכבים לבנ"י ע"י שהם נבדלין מהם ועל ידי זה יכולין בנ"י לתקן עצמם כראוי וממילא יוכל להתמשך מהם הארות הראוים לכל הנבראים כפי מדריגותיהם: