שלמה המלך, החכם מכל אדם, חשב שאם הוא מבין את טעם המצווה “לא ירבה לו נשים” – הוא יוכל לסמוך על דעתו ולעבור את הגבול בלי להיכשל. אבל בסוף התברר שהמצוות נוגעות בשורשים עליונים שמעל השגת האדם, ולכן אין רשות לאדם “להתחכם” על דברי ה׳ – ושלמה עצמו רמז בקהלת שזו הייתה הוללות ושכלות.
כך גם אצל משה רבנו: כשהמצב החמיר אחרי שליחותו הוא שאל “למה הרעותה”, ותשובת ה׳ “אני ה׳” באה ללמד שיש הנהגה אלוקית עמוקה שלמעלה מהדעת. היסוד שנמסר לדורות הוא ביטול הדעת בפני רצון ה׳ – להבין שגם הקושי והגלות הם חלק מתוכנית לטובה, גם כשבאותו רגע אי אפשר להכיל זאת.

שפת אמת לפרשת שמות - תרמה במד' בלבת אש הה"ד אני ישנה ולבי ער כו'. לבאר הענין כי עיקר הגלות הוא בבחי' המלבוש והחיצוניות ולא בהפנימיות שאין שם שליטת מגע נכרי. ולכן נשתלחו נשמות בנ"י בגלות שע"י מאור הפנימי שבהם. יכולין לגבור על החושך ולתקן הכל. ושליט בעולמו יודע שיש כח בנשמות ישראל לתקן כל אלה המקומות. ולכן כתי' פתחי לי שהכל תלוי בבנ"י שבידם לפתוח תוך ההסתר שבגלות ועי"ז עצמו ניתוסף חיבתן של ישראל כמ"ש אחותי רעיתי כו' דרשו חז"ל על ד' מלכיות יונתי ביון תמתי באדום ע"ש. והיינו שהם פתחים מיוחדים שפותחין בנ"י. ועי"ז ניתוסף חיבתן ומרויחין שמות הללו אחותי רעיתי כו'. ובאמת ההתלהבות בגלות הוא ביותר תוקף מרוב תשוקות בנ"י לחזור לאביהם שבשמים רק שא"י להתפשט. שמלבושים החיצונים המה חסרים בגלות כנ"ל. וזה המשל בלבת אש מתוך הסנה. הינו פנימיות בלי התלבשות מתוקן ומתייחס לשינה שנשאר החיות מתאסף רק בלב וא"י להתפשט בהאיברים כן בגלות ישינה ולבי ער. ובגלות מצרים שהיו עדיין בלי מצות כמ"ש ואת ערום וערי' היינו כנ"ל שתרי"ג מצות שמיוחדים לרמ"ח איברים וזה התיקון נחסר בגלות. ומדכ' ערום משמע שבפנימיות לא נחסר להם כנ"ל. ולכן מסיים הפסוק פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה שע"י שהחיצוניות והמלבוש חסר תיקון בגלות. קשה להתחזק ולעשות דבר של קיימא בהרצון והתשוקה בלבד כנ"ל:

שפת אמת לפרשת ויחי - תרלה
ב"ה במדרש פרשה זו סתומה שכשנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. פרשה זו היא ויחי יעקב בא"מ שזה הי' הכנה להגלות מה שחי יעקב במצרים. ולכן לא הי' יכול להתחיל הגלות עד שנסתם זה החיות של יעקב שהי' במצרים. כדכ' נחלת ימיהם זכורה לעולם רק שהי' נסתר זה כדי לחול הגלות ולכן פרשה זו סתומה שנסתם זה החיות אח"כ כנ"ל. וגם לפי הפשוט גוף הגלות לא התחיל עד שתמו כל הדור ההוא. רק שנסתם עין השכל מקודם. כי קודם גלות הגוף הוא גלות הנפש כי הגוף תלוי בתהלוכת הנפש. וגלות הנפשות הי' מיד שנסתם חיותו של יעקב אע"ה. ובזה פרשנו הפסוק ויראו אחי יוסף כו' מת אביהם כו' לו ישטמנו והשב כו' הרעה אשר גמלנו כו' ויבך יוסף כו' אתם חשבתם כו' להחיות עם רב כו' והוא שהשבטים הרגישו מיד בהגלות. וז"ש שראו כי מת אביהם כי לא מצאו חיותו של יעקב כנ"ל. ויוסף ירש מקום אביו. והם סברו שע"י מכירתם את יוסף גרמו גלות מצרים. וז"ש הרעה אשר גמלנו. ויוסף שהי' במדריגת יעקב והי' דבוק בגאולה ידע והבין כי הכל לטובה כי שורש הגלות הוא הגאולה. וז"ש ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. אם הפי' על זמן ביאת משיח לא ידענו מה סוד עמוק הוא זה. וגם מה נ"מ בידיעה זו. רק עיקר הפי' שרצה לברר להם שורש הגלות והגאולה. כי באמת אין רע יורד משמים וימי הרעה נעשים רק ע"י חסרון המקבלים שנהפך להם לרע. והוא רק הסתר. ולכן יש לו סוף וקץ כי השקר אין לו רגלים וקיום. ואם הי' יודעין זה האמת לא הי' שולט בהם הגלות רק כי לא הי' ניתקן הכל כראוי והי' מוכרח להיות גלות מצרים. ולכן לא הי' יכול לגלות זה הקץ. ומ"מ איתא כי גילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר ופרשנו בעזה"י כי יש אספקלריא המאירה והיא בחי' יעקב שאין לפניו הסתר ורואה הכל בעין הראות ויש אספקלריא שאינה מאירה. והיא בחי' אמונה שע"י ההסתר עצמו צריכין לבוא אל האמת ע"י האמונה ונק' אספקלריא שא"מ כי האור בא מההסתר דייקא כנ"ל והבן. וכיון שלא הי' יכול יעקב לגלות זה הקץ שהוא לברר להם האמת בבחי' אספקלריא המאירה צריך להיות התיקון בבחי' אמונה. וזה צריכין לידע גם עתה כי בכל גלות כן. שהקב"ה מכין קודם הגלות הארות קדושות שיכולין להתדבק בהם אף בחשך רק שאינו נגלה וכשמאמינים כראוי יכולין למצוא האמת ואז בא גאולה כי תכלית הגלות הגאולה כנ"ל. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל ע"פ ויחי יעקב בא"מ שע"י בחי' אמת מדתו של יעקב כדכ' תתן אמת ליעקב עי"ז יכולין לחיות גם בכל המצרים שיש לכל איש ישראל כנ"ל. נחזור להנ"ל שהשבטים הרגישו הגלות והבינו כי יוסף הוא שורש הגאולה. וחששו שע"י ששנאו אותו בחשבם כי יוסף רוצה לדחותם מאביהם. עי"ז לא יוכלו להתדבק בו עתה. וחשבו שגרמו הגלות. ויוסף השיב להם כי הכל לטובה רק הם חשבו לרעה. ואפשר עי"ז שחשבו לרעה נענשו בזה שהרגישו הגלות וחשבו שח"ו נסתר דרכם מה'. אבל אלקים חשבה לטובה להחיות עם רב שהוא תיקון הראוי שבא ע"י הגלות. כי יוסף הי' דבוק בהגאולה ולא הרגיש הגלות. ולכן ויבך יוסף בדברם אליו כי ראה שהם התחילו מיד להרגיש הגלות:

שפת אמת לפרשת וישלח - תרלו
ב"ה ויגש אליו יהודה. במדרש בני אם ערבת כו' רש"י פי' ערבת לרעך זה הקב"ה כו' כענין שכ' משביעין אותו תהי צדיק. שהאדם ערב על הנשמה בת מלך להחזירה לאביו שבשמים. ואף שנתלכלך כל כך בחטא. עכ"ז ע"י תשובה מעומקא דלבא איך אעלה אל אבי כו'. נהפך עונות לזכיות ונאמר אני יוסף כו'. ואף שאין יודעין להבין היטב איך נתהפך החטא לזכות. רק כח הפועל בנפעל. וכמו שמהפך אדם לבו לשוב בתשובה כן נהפכין כל הפעולות שפעל בחטאיו. ובאמת בני ישראל שהם חלק ה' ונחלתו ואע"פ שחטא ישראל הוא לכן יכול להתחזק לגשת לכח אלקי אשר נסתר בקרבו. וע"ז נאמר ויגש אליו לעצמותו. ונאמר בי אדוני וכבר כתבנו מזה. אך שיהיה המבוקש רק לש"ש. וז"ש ידבר נא עבדך שכל המבוקש לקרב לבו לשמים להתנהג עפ"י דרך המלך ושיוכל להוציא דבורים לפני אדון כל. וכשמברר האדם זה המכוון באמיתיות לבו. אף שנתלכלך בחטא יכול למצוא פתח התשובה:

שפת אמת לחנוכה - תרלו (ליל ה) לשנה אחרת קבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה. דבמה שהקב"ה עושה לנו נסים יש לתת הודאה על גוף הנס היינו הצלה מאומה הרשעה. וגם להלל לפניו על כל המעשה כי הרבה רווח והצלה לפניו ית' שלא הי' מסבב להצטרך לעשיות הנס רק הוא חיבה יתירה שהשי"ת חפץ לעשות נסים לעמו בנ"י. ובעת שנעשה להם הנס שהי' עת צרה ונושעו מהצרה לא היה להם כ"כ ישוב הדעת והודו להשי"ת על ההצלה. ואח"כ לשנה אחרת הבינו כ"ז שיש להלל על כל המעשה שסיבב הקב"ה המלחמות כדי לעשות להם נס וקבעוהו בהלל והודאה כי הודאה בעת צרה. והלל בעת הרווח. לכן בנוסח על הנסים מספרין כ"ז כשעמדה כו' להשכיחם כו' פי' שמשבחין על כל הכח וממשלה שנתן להם הקב"ה בכדי שיגמור הדבר לטובתינו. וכן יש ללמוד זה כל פרט איש ישראל שבא בעת צרה ונושע ממנו צריך לתת הודאה על ההצלה. והלל ושבח על כל המעשה. והנה בני ישראל היו מוכרחין לתקן זאת המלחמה עם מלכות יון והביא הקב"ה המלחמה בעת שהי' בבנ"י צדיקים טהורים שיוכל לעשות בימיהם נסים וזהו שמברכין שעשה נסים לאבותינו כי אם הי' ח"ו בימינו לא היה לנו כח לגבור נגדם והקדים הקב"ה המלחמה הכל לטובתינו כנ"ל: