שפת אמת לפרשת יתרו- תרלב
בזוה"ק שבת כללא דכל אורייתא כולא כו'. וכן בגמ' הכופר בשבת הוי מומר לכל התורה. כי קבלת התורה ועשרת הדברות הי' קיום כל העולם כמ"ש חז"ל הששי כו' כמ"ש מו"ז ז"ל כי עשה"ד נגד עשרה מאמרות כו'. וכמו האדם שנכנס בו מקודם יצה"ר ואח"כ בא יצ"ט שהוא תיקונו. וכמו מקודם תהו ובהו כו' כן הי' עש"מ קרובים אל הטבע. עד שהי' עשרת הדברות להתחדש ולתקן חיות של העולם כנ"ל להיות נגלה ומבורר כי רק ממנו ית' בכח התורה כמ"ש בראשית בשביל התורה כו'. ואיתא כי התורה החזירה נשמתן של ישראל שפרחו בשעת עשרת הדברות. וז"ש תורת ה' כו' משיבת נפש כו' ע"ש במדרש. והיינו שהתורה היא העצה להתלבש חיות הש"י תוך מעשים גשמיים ג"כ. שיוכל האדם להתדבק בו ית' אף בעוה"ז. וזהו משיבת נפש לשוב הנפש להיות מקושר בשורש חיות שלו. כי נפש מדרגה תחתונה כמ"ש בזוה"ק שיש נר"נ כו'. והוא ממש בחי' השבת דכ' בי' וינפש. שיש עלי' לכל נפשות ישראל אליו ית'. והיינו שיש נ"ר להש"י מעבודת בנ"י. וממילא נמשך חיות מחדש לבחי' נפש כנ"ל. כי נודע שע"י שבת נמשך חיות לימות החול שיש להם קישור ודיבוק בשורשן ע"י השבת כמ"ש בפ' הקודמת. ונמצא כי השבת הוא שורש התורה להמשיך חיות התורה במעשה בראשית. וכ' וינח ביום השביעי ע"כ ברך כו'. ולכאורה אדרבא כיון שנח ביום הז' מסתמא הוא מבורך וראוי לכך. אך שאינו טעם על קדושת היום בלבד. רק כי הוא טעם איך יכולין בנ"י לשוב בשבת למקום מנוחתם ולהתבטל להתדבק בו ית'. כי וינח כו' ע"כ ניתן זה הכח להמשיך ממקור הברכות לכל העולם שזה פי' ברכה:

שפת אמת לפרשת בשלח - תרלח
במדרש נכון כסאך אע"פ שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך עד אז ישיר כו' משל כו' ע"ש. פי' כי בוודאי מעולם ממשלתו ית' מגעת על כל. אבל להיות מיושב וקבוע בלבות אנשים אשר ירגישו כי הנהגתו ית' שולטת בהם ועליהם. זה ניתקן ביצ"מ וקי"ס. דאיתא ב' אלפים תהו ב' אלפים תורה. כי בכל דבר יש חומר וצורה. ובהתישבות הצורה תוך החומר. להיותם מסכימים לדבר אחד. בהתודע אל החומר כי הוא רק דמיון וציור להרוח פנימיות שבו. זה נק' ישוב. וע"ז נאמר לא תהו בראה לשבת יצרה. והוא באמת בחי' השבת. שבו שב כל דבר לשורשו. כמ"ש במ"א פי' הזוה"ק שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו כו'. ובהתישבות הנ"ל יש ברכה וריבוי ועושה תולדות. וכמו שהי' בכלל. אחר השירה שהוא ישוב הנ"ל. זכו אח"כ לקבלת התורה שהוא תוספת התחדשות הארה אלקיות. וכן הוא לעולם אחר תיקון הגוף להמשיכו אחר צורת הנפש. שבאמת הגוף רק התלבשות רמ"ח איברים ושס"ה גידין נגד תרי"ג מצות. וכמו כן בכלל כמ"ש בצלם אלקים עשה כו'. ואחר התישבות הצורה בחומר מאירה הנשמה בתוספת אור חדש. ויצ"מ הי' תיקון הבריאה. וקי"ס ביום הז' הי' נגד השבת. כמ"ש במד' סוף פ' בא. והענין הוא דכ' ואתם תחרישון שמקודם הי' הישועה ע"י מצות בנ"י בדם פסח ומילה. ועתה הי' בלי מעשה תחתונים. כמו בשבת שנאסר כל מלאכה. רק לבטל עצמו לשורש עליון. ובוודאי לא לחנם צעקו בנ"י. וייראו מאוד. אף שראו הנסים וגבורות שעשה הבורא ית' עמהם. רק בוודאי באו למדרגה זו שלא היו יכולין לידע שום הצלה. וראו שאין בכחם למצוא ישועה רק בעזר עליון בלבד. כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא. שהי' ישועה שלמעלה מבחי' נגיעת מעשה התחתונים. וכן הכלל לעולם כי כאשר אדם מתחיל בעבודת הבורא ית'. בא אח"כ למדריגות שצריך להיות נושע רק בחסד עליון בלבד. כמ"ש לאל גומר עלי. והוא באמת בחי' השבת. שצריך הגנה פורם סוכת שלום כו' כמ"ש במ"א:

שפת אמת לפרשת וארא- תרלד
והוצאתי והצלתי ולקחתי כו' וידעתם כי אני ה' המוציא כו'. ראינו כי כל הרצון בגאולת מצרים הי' לידע שהש"י הוציאנו משם ולכן צריכין לזכור תמיד יצ"מ. והאמת כי בכל עת יש מצרים לכל איש ישראל. לכן מזכירין בכל יום יצ"מ. וכפי מה שיודעין וזוכרין שהש"י הוציאנו. א"צ להיות בפועל תוך המיצר. כי כשאדם שוכח ומתגאה לומר כחי ועוצם ידי כו'. אז צריכין להביאו במיצר. ושיראה כי הכל מהשי"ת. ויצ"מ הי' הכנה לדורות כמ"ש בגמ' המוציא כולל להבא. ומעיקרא משמע כו'. פי' שיצ"מ הי' לדורות. וכפי מה שהאדם זוכר ביצ"מ. כן מתעורר אצלו יצ"מ בכל זמן. ועיקר גלות מצרים הוא שאין השכל והדעת של האדם מתפשט כראוי בכל מעשיו כמ"ש בספרים. והש"י צוה להגיד זה לבנ"י במצרים כי היו צועקים מעבודה קשה בפועל. ואח"כ ששמעו ממרע"ה כי אחר הגאולה יחול עליהם ש"ש. ולקחתי כו' והייתי לכם לאלקים. וגבר אצלם צער זה שע"י שיעבוד מצרים אין יכולין להתקרב להש"י לקבל עול מלכותו. ודאגו ע"ז. והי' זה הכנה לגאולה. והוא ללמוד גם לנו ע"ז שמצפין לגאולה כדי להיות עבדי הש"י שיחול עלינו שמו ית' עי"ז נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן: