יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה בגלי צה"ל

לרגל צאת ספרו של גדי עזרא "11 יום בעזה" מירון ששון משוחח איתו על השירות בימי מבצע עופרת יצוקה, וגם בזמן מלחמת חרבות ברזל. 

"אחרי שבעה באוקטובר, מעמדם של הקיבוצים כמגני גבולות קיבל חותמת מדממת. בכתבתן, סמל יולי רובין שטיין וטוראי עלמה אליעז החליטו לחזור לסיפור דומה-שונה של גבורה קיבוצית. סיפורם של שני חברי ילדות שבחייהם ובמותם הקדישו את עצמם להקמת קיבוץ גדות, לעבודת האדמה ולאהבת הארץ".

מסדר שבטי, איפשהו באזור אפריל, 100 ילדים שולחים בלונים כתומים וירוקים למעלה, חוגגים יום הולדת לאביב. את אביב חקאני ז"ל בכלל לא הכרתי, הכרתי אותו באוגוסט 21' כשבפעם הראשונה נכנסתי למבנה קטן ברובע ט' באשדוד, היה כתוב שם בגדול "שבט אביב".  

אביב נפל ב-12.5.2004 באסון הנגמ"שים השני, כאשר רקטת RPG פגעה בנגמ"ש המשוריין שבו שהה אביב יחד עם ארבעה מחברי צוות המנהרות. ומאז, החלום של אביב לחזור לצופים אחרי השחרור, התנפץ. אבל דרכו הצופיפניקית לא הסתיימה, חניכיו מהשבט שבו גדל הפכו למדריכים וביחד עם אימו עדנה וחברו הטוב יניב, החליטו לפתוח שבט לזכרו.

קוראים לי עמית קליין, ואני רוצה לספר לכם על השבט שעשיתי בו שנת שירות, שבט של זיכרון.

הם היו שבעה. ליאו ולוסי די ההורים, ארבעת האחיות- מאיה, קרן , טלי ורינה, ויהודה, האח הצעיר. בין כל אחת מהאחיות הפרידה שנה, מה שהפך אותן לקרובות במיוחד, החברות הכי טובות. 

ואז, באמצע האביב, נגדעו באכזריות חייהן של לוסי, מאיה ורינה בזמן שנסעו לטיול משפחתי. משבעה נותרו ארבעה, שנאלצו ללמוד איך ממשיכים לחיות לצד החוסר הנורא.

בכתבתה חוזרת רב"ט נעה דון יחיא, שהייתה חברה קרובה של מאיה, אל היום בו הכל השתנה, והחודשים שעברו מאז. אל הגעגוע, האבל והמקום של החברות בתוך האובדן.