במתינותו, בסגנון ובתוכן, מצטייר השגריר בדימוס אילן ברוך כמי שהיה יכול לשרת במשרד החוץ - ״קצין שירות החוץ״ - כמעט בכל מדינה מערבית. כמעט, משום שמדיניות מסויימת של ממשלות מסויימות בירושלים שוב לא הצליח לשווק לגויי העולם. על כן קם, לאחר קרוב לארבעה עשורים, ונפרד ממסלולו הדיפלומטי במשרד החוץ.

ברוך איבד בשירותו הצבאי, כמפקד מחלקת טנקים בתעלת סואץ במלחמת ההתשה, אחת מעיניו אך לא את ערכיו. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא מספר על ההתמודדות הקשה על כרטיס כניסה למרכז המחקר של משרד החוץ, שהוקם כלקח הכשלון המודיעיני במלחמת יום הכיפורים ושהגדולה בתועלותיו היתה כדלת אחורית, עוקפת קורס צוערים, לדיפלומטיה הישראלית.

הוא הוצב בסינגפור, בדנמרק, בבריטניה ובדרום אפריקה של עידן מנדלה, שביקש לחנך את האומה הרב-שבטית לסלחנות ולפייסנות. יש לו, כמובן, מסקנות - לא בהכרח מנחמות - באשר ליכולת להעתיק דגם זה ליחסי ישראל עם הפלסטינים.

בפרוץ תהליך אוסלו, והוא אז מומחה לרכיב הרב-צדדי בתהליך הישראלי-ערבי האזורי שנפתח בוועידת מדריד, הופתע להיקרא לריכוז המדור הפלסטיני במשרד החוץ. כך היה לנוסע מתמיד לגדה ולעזה. 

במיוחד זכור לו ביקור במטה פתח בעזה, ימים מעטים לאחר רצח יצחק רבין. לחדר נכנס המשנה-למלך ברצועה, מוחמד דחלאן, שהכתיב לו מסר מערפאת לפרס: חזק ואמץ, המשך בנתיב המשותף לרבין ולך. ברוך חזר לירושלים והעביר את המסר לראש הממשלה ושר הבטחון החדש. דבר לא אירע - למעט ההתנקשות במהנדס הפיגועים יחיא עייאש. חמשת פיגועי הנקם רבי-הקטל של חמאס תרמו להפסדו של פרס מול נתניהו ושינו את מסלולה של ישראל.

עכשיו, משוחרר מכבלי שירות המדינה, ברוך מוביל קבוצת עבודה הפועלת לרתום ממשלות באירופה - לטראמפ הרי יכתיבו גחמותיו - לשכנע את הצדדים, בטוב או ברע, להתפשר.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי