לקראת הסידרה על מלחמת יום הכיפורים ״לא תשקוט הארץ״ (עמית גורן הפקות) ששודרה ב-2013, שנת ה-40 למלחמה, התייצב האלוף בדימוס אלי זעירא לשעה וחצי של ראיון מצולם. זהו גלם הראיון, שקטעים ממנו שולבו בארבעת פרקי הסידרה, הזמינים לצפייה ברשת.

זעירא, ראש אמ״ן זה שנה באוקטובר 1973, מגולל את גירסתו לאירועי החודשים, השבועות, הימים והשעות שלקראת המלחמה. הוא מבחין בין אחריותו האישית והפיקודית לטעויות ההערכה ולכן גם ההתרעה, עד לבוקר יום ששי, 5 באוקטובר, לבין מה שאירע מרגע שהרמטכ״ל אלעזר, שר הבטחון דיין והממשלה בראשות גולדה החליטו להתייחס למצב המתהווה ביתר חומרה ולהניח שהמלחמה עלולה לפרוץ ביום כיפור - אך נמנעו, משיקוליהם המדיניים (והאחרים), מנקיטה בצעדים ממשיים ובמיוחד מגיוס מילואים.

לאורך הראיון, שהשאלות בו מוטמעות לעתים בתשובות לטובת הרצף, משקף זעירא, יליד 1928, שהאריך ימים ונפטר בגיל 97, אופי וסגנון קרים ושכלתניים. רק לקראת הסוף מבצבץ מתשובותיו טפח ריגשי, כשהוא מתעקש לנצור בתוכו את תחושותיו בבוא חגי תשרי ומועדיו, בכל שנה.

זעירא מספר כאן למראיין אמיר אורן, לבמאי עמית גורן ולצוות ״לא תשקוט״ על דיין - בניגוד קוטבי לגישתה הסלחנית של ועדת אגרנט, הוא קובע שהרמטכ״ל הרביעי של צה״ל בשנות ה-50׳ (כשזעירא היה אחד מראשי לשכתו) תיפקד במשרד הבטחון כרמטכ״ל-על - ו״דדו״ אלעזר, על הפלת המטוס הלובי ויירוט מטוסו של ג׳ורג׳ חבש (שאליו הוא מתייחס בטעות כאחמד ג׳יבריל, ראש ״חזית עממית״ אחרת) ועל פיקפוקו בדיעבד בסוכן הצמרת המצרי אשרף מרוואן.

מי ששמו יקושר לעולם למישגים שביסוד המלחמה הקשה ביותר של ישראל לא התכחש לחלקו בהם, אך פעל לגדר חלק זה ולהצביע על אחריות הדרגים שמעליו ובמיוחד גולדיין - לא רק מתוקף עמדתם בפיסגת ההערכות וההחלטות (״מה הייתי? יועץ״), אלא מפני שהסתירו ממנו ולפיכך גם ממעריכי אמ״ן מידע גורלי על מגעים ואזהרות במשולש קהיר-וושינגטון-ירושלים ובכך שיבשו את יכולתם לשקלל ולאמוד.

(C) כל הזכויות שמורות ל״עמית גורן הפקות״

https://www.haaretz.co.il/misc/2003-09-26/ty-article/0000017f-e499-d804-ad7f-f5fbbf7e0000

לדיפלומטיה האמריקאית היה מאז סוף מלחמת העולם השנייה רב-אמן עילאי אחד, ושמו אינו דונלד טראמפ.

הנרי קיסינג׳ר, היועץ לבטחון לאומי ושר החוץ במימשלי ניקסון ופורד, 1969-75, מת בכ״ט בנובמבר 2023, בגיל 100. הוא לא הצליח לסכל את מלחמת אוקטובר 1973, כי ניקסון - שנחלש במשבר ווטרגייט - העדיף ללחוץ על ממשלת ישראל להתמתן מול מצרים רק לאחר הבחירות לכנסת, אך משנקלע למלחמה הפיק ממנה את המיטב במשולש וושינגטון-קהיר-ירושלים. ישראל חייבת ״לנו״, כדבריו, חלילה לא ״לי”, את הצלתה.


בקיץ 2012 הסכים, באי-רצון מופגן, להתראיין לסדרה התיעודית ״לא תשקוט הארץ״, The Avoidable War, שנועדה לשידור באוקטובר 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. 

עד שהתרצה נימק את סירובו בחשש לפתיחת פצעים נושנים שהגלידו, ביחסיו עם גורמים ביהדות האמריקאית ועם שר ההגנה במימשל ניקסון ב-1973, ג׳יימס שלסינג׳ר, בסוגיית האחריות לדירבון או עיכוב הרכבת האווירית. (קיסינג׳ר האיץ, סגן שר ההגנה ביל קלמנטס, איש הנפט מטקסס, פעל לסכל). קשריו המסועפים של הקונסול הכללי לשעבר אלון פנקס הכניעו את ההתנגדות.

קיסינג׳ר הקצה לראיון חצי שעה ונשאר שעה. רגישותו לביקורת וחשדנותו העוקצנית, פן קטעי משפטים ייתלשו מהקשרם, התרככו בהמשך השיחה לנינוחות מתובלת בקמצוץ געגוע למכריו - גולדה ורבין.

בתחילת השיחה מוצג לקיסינג׳ר תצלום פגישת ניקסון-גולדה בבית הלבן, ב-1 במרץ 1973, יום הולדתו ה-51 של השגריר היוצא רבין. בתצלום מופיעים רבין, השגריר הבא שמחה דיניץ, קיסינג׳ר ובגירסה רחבה יותר גם סגנו במועצה לבטחון לאומי, גנרל ברנט סקאוקרופט, שרואיין גם הוא ב״לא תשקוט הארץ״, סדרה שכללה גם סיפורים ייחודיים על המוסד ועל הקלטות שר הבטחון משה דיין והרמטכ״ל דדו אלעזר ב״בור״ הפיקוד העליון במלחמה. ״היינו צוות טוב,״ אומר קיסינג׳ר על סקאוקרופט, לימים היועץ לבטחון לאומי במימשל פורד.

הראיון מובא כאן כמעט בשלמותו הגולמית, כי למתעניין בקיסינג׳ר בכלל ובמעורבותו במלחמת יום הכיפורים בפרט יכולה להיות משמעות גם למחוות הגופניות ולהתגוששות עם מראייניו. ב״לא תשקוט הארץ״ תוכנן להביא, בכל הראיונות, רק תשובות - השואלים והשאלות נשארו בחוץ. קיסינג׳ר, כאחרים, התבקש להטמיע את הקושיות בתחילת תשובותיו. במהרה, ובניגוד לתרעומתו על אילוצו להצטלם, התרגל והיטיב לציית.

ראיון: אמיר אורן
במאי-מפיק: עמית גורן
צלם: אדם ורדי

‏(C) כל הזכויות שמורות ל״עמית גורן הפקות״

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2013-10-04/ty-article/.premium/0000017f-dbb0-df62-a9ff-dff7b0ba0000?utm_source=App_Share&utm_medium=iOS_Native

תת-אלוף במילואים (עדיין בתפקיד בכיר במפקדת העומק) ניצן נוריאל הוא זן מיוחד של פנימי-חיצוני. בוגר תיכון מקצועי שסירב לשיבוץ כטכנאי כדי להגיע לחי״ר. קצין נח״ל שנקלט בגולני והיה שם למפקד פלוגת ה״עורב״ ומג״ד 12. נציג צה״ל בוושינגטון שרקם קשרים הדוקים עם הארמי, המארינס והכוחות המיוחדים. בחייו המשפחתיים, נער מהקריות (ביאליק) שהתגורר עשרות שנים בקיבוץ (גבע) ועכשיו ביישוב קהילתי לא הרחק משם (גן-נר).

נוריאל הוא מהדור הלוחם - והפצוע - של לבנון 1982-2000. מפקד בנח״ל, בבה״ד 1 ובגולני, קצין המבצעים ולימים קצין האג״ם (בנסיגה מלבנון) של פיקוד הצפון, נספח צבאי, ראש חטיבת קשרי החוץ באגף המבצעים, ראש מטה הלוחמה בטרור. במוצאי השבת של ההתנקשות ברבין נחרד להיווכח שמתנחלי שומרון חוגגים את הרצח.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא משחזר את התקופה המתוחה שלקראת פינוי דרום לבנון ואת נסיבות החטיפה הקטלנית בהר דב ב-7 באוקטובר 2000. הטלת האחריות הגיזרתית על מפקד אוגדה 36 צבי גנדלמן ולא על שכנו מאוגדה 91 משה קפלינסקי לא היתה הוגנת, הוא קובע ומנמק.

במרכזי הערכה של קצונה על סף הבכירות הוא מאבחן מפקדים שהיטיבו לשרת ולהוביל בשדה, אך מנקר בו ספק אם הם ספקנים - הוא מפקפק עד כמה ניחנו ביכולת, או בעוז, לפקפק. זה, לדעתו, אחד הכשלים הרבים שביסוד 7 באוקטובר 2023.

אילו גילה ברבים כל מה שראה ושמע בחברתם של שרה ובנימין נתניהו, גבי אשכנזי ואחרים, בודאי היה משכיל את שומעיו, אך הפצרות אינן מועילות: סודותיו שמורים איתו. אם יש לכך תאריך תפוגה, הוא יתברר בהמשך.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי

שש שנים, מ-2007 עד 2013, היה משה לדור מהאישים המשפיעים ביותר במדינה. ועדת איתור בראשות היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז העדיפה אותו על הסניגור הפרטי יהודה וינשטיין ועל הפרקליט הצבאי הראשי אביחי מנדלבליט. ממשלת אולמרט אישרה את ההמלצה - ולא יצאו חודשים רבים ואולמרט נדרש לחקירה פלילית, בהובלת לדור, בפרשת טלנסקי.

בשנים הבאות היה לדור מעורב בתיקים מסעירים נוספים - אולמרט ואחרים בהולילנד, הנשיא קצב, שר האוצר הירשזון, שר החוץ ליברמן, עו״ד וינרוט. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ אומר לדור שקשרי העבודה ואף הידידות עם אישים שהיו לחשודים בחקירות סמויות ואז לגלויות ואז לכתבי אישום לא השפיעו על החלטותיו המקצועיות. יתכן, הוא מצטט את בני משפחתו, שתו אופי זה אינו רק מקור לגאווה, מה גם שלא היה סוטה ממנהגו אפילו הועמד(ה) לדין אחד או אחת מהם.

בתפקיד קודם, כפרקליט מחוז ירושלים בחקירת המוביל המשפחתי - במימון ממשלתי - אבנר עמדי, התלבטו לדור וסגנו מומי למברגר (לדרברגר ולמברגר, אם לאחזר את שם משפחתו, עד שבמצוות בן גוריון לקראת שליחות לחו״ל נבחר שם עברי) אם הראיות נגד שרה ובנימין נתניהו יספיקו להשגת הרשעה. הם התקרבו להמלצה על הגשת כתבי אישום, אך לבסוף נסוגו. לדור אינו מיתמם: בתיקים כה רגישים, לדבריו, על התביעה להעריך לא רק איך יתחיל המשפט, אלא גם כיצד יסתיים, בעקבות לחצים תקשורתיים וציבוריים.

לדור משוכנע שהאישומים נגד נתניהו מוצקים וכי ויתורי היועמ״ש מנדלבליט על אישומים נוספים לא היו מוצדקים. הוא תומך עקרונית בהסדרי טיעון המגלמים הודאות באשמה ולכן מתנגד לעיסקה סלחנית, אם היא תאפשר לנתניהו להמשיך לטעון ש״התיקים תפורים״ (ו״קרסו״). 

הוא חריף בביקורתו על ההפיכה המשטרית, על בג״ץ ה-11:0 ועל יוזמת פיצולו של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה; לדעתו גם פיצול פרקליטויות המחוזות ל״פלילית״ ו״אזרחית״ שגוי.

הקיבוצניק ממצובה שבגליל העליון רצה לעסוק במשפטים מאז נערותו, כשהציץ ונפגע בסרטי סניגור-מול-קטיגור או מושבעים ושופטים. בפרקליטות המדינה וירושלים חש גאוות יחידה - וחובה להצדיק את החלטותיו לקבוצת ההתייחסות של עמיתיו, כולל ראשי החוקרים במשטרה - כדי כך שלא הקדים לשמו את התואר עו״ד. לצערו, בתריסר השנים שמאז פרישתו, תחת המכבש הרעיל הנהוג בידי נתניהו, גולש במדרון השירות הציבורי כולו; גם הפרקליטות.

אולפן: אמנון האס
עריכה עופר בדרשי.

שם ספרו של פרופ׳ אלי פודה, ״מפילגש לידועה בציבור״, משקף את השינוי ההדרגתי במעמדה של ישראל במרחב הערבי. תמיד היו מגעים, שהוסתרו מהציבורים העויינים עד שהבשילו לכדי שלום או לפחות נירמול היחסים, מחשש מוצדק להתנקשות במנהיגים שוברי טאבו; אבל גם כשהקשר שודרג לכדי זוגיות גלויה - מצרים וירדן - הוא לא פרח לכדי נישואי אושר ועושר עד עצם היום הזה, לכל היותר נישואי נוחות, צד-צד וחלקו באשמה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ עוסק פודה בתופעה ובתהליכים לאורך השנים והקברניטים. הוא דן גם במזרחנות בישראל ובשירותו הצבאי באמ״ן, ביחידה 8200 (שם אחד מחבריו היה הנשיא יצחק ״בוז׳י״ הרצוג). מחקרו הבא עוסק בהדלפות מדיניות-בטחוניות ובהשפעתן, המדרבנת או המשתקת, על מהלך האירועים.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי

אבנר ירקוני, שהכל מכירים כנרי, אינו מתפעל מההלחם שהומצא למענו, ״משפטס״ (או בימיו בפרקליטות הצבאית, פרקליטס). שתיהן, הטיסה והמשפטנות, היו ועודן אומניותיו, אבל לטעמו הסדר הנכון הפוך: צוות אוויר תחילה ועריכת-דין, אף שקדמה לטיסה כמטרת מקצוע, אחר כך.

אחיו, אלי, קדם לו בחיל האוויר והגיע במוסד לראשות אגף מבצעי. נרי העדיף את הטיסה הקרבית על ההצבה במודיעין. הוא מבחין בין סתם טייס - ״כל אחד יכול ללמוד להטיס מטוס״ - לבין טייס קרב, שהוא לוחם היודע להתמקד במשימתו, להזיז הצידה כל מה שעלול להפריע לביצוע ולשמור בה בעת על ערכים ומקצועיות, במיוחד כמוביל מבנה של ארבעה מטוסים, מומחיותו לאורך יותר משלושה עשורים.

לאחר שהשתחרר ולמד משפטים חזר לצבא והיה לפרקליט צבאי בעודו ממשיך בטיסות קרביות. בעצם, שירות קבע בפרקליטות ומילואים בטייסת - וכל טייסת בחיל האוויר, הוא מזכיר, מורכב משילוב בין-דורי של סדירים, מילואים וצוותים המשרתים במטה ומגיעים לאימונים ולמבצעים כהצבת חירום.

אלוף-משנה במילואים ירקוני לא רצה לכהן כפרקליט (מחוז) חיל האוויר, כדי להימנע ממעורבות ריגשית ומקצועית. הוא שירת כפרקליט פיקוד המרכז (ויועצו המשפטי של אלוף הפיקוד עוזי דיין) והיה גם שותף לתיקים רגישים, כחקירת אסון צאלים ב׳.

סוגיית פשעי המלחמה מניבה ממנו דיון רציני בשאלות של צורך, מידתיות, מאזן הנזק הנגרם לעומת הנמנע וחובת כל שלב בסולם, מראש הממשלה והרמטכ״ל עד למוביל ולטייס, לבחון את ההקשר והמשמעויות. לו, מספר ירקוני בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״, הזדמנה בלבנון גיחה שהסיוע המבוקש בה לכוחות הקרקע לא הצדיק תקיפה רבת-קטל של יעד אזרחי; התוצאה היתה עלולה לגרום לנפגעים רבים, הפעם לבנונים, בדומה להפצצה בשגגה של גדוד הנח״ל בפיקוד יום טוב סמיה, ובנסיבות שהיו מחוללות תוצאה מערכתית משמעותית.

הכרותו עם הפרקליטות הצבאית הותירה בירקוני ספקנות באשר לסגולות אנשיה. לדעתו, התמהיל המיטבי משלב ידע ונסיון משפטיים עם רקע בשדה (או באוויר) ובלחימה ועבודה מעשית במיגזר הפרטי. הוא גם מבחין בין ״פרקליט צבאי״, בהוראת המקביל בצה״ל לפרקליט מחוז, לבין פרקליט שגוייס לצבא בבוקר כדי להתמנות לפצ״ר בערב. מהלך כזה, שרקחו שר הבטחון והרמטכ״ל, סותר לדעתו את החוק ואת חיוניות ההתנסות המוקדמת.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי

במתינותו, בסגנון ובתוכן, מצטייר השגריר בדימוס אילן ברוך כמי שהיה יכול לשרת במשרד החוץ - ״קצין שירות החוץ״ - כמעט בכל מדינה מערבית. כמעט, משום שמדיניות מסויימת של ממשלות מסויימות בירושלים שוב לא הצליח לשווק לגויי העולם. על כן קם, לאחר קרוב לארבעה עשורים, ונפרד ממסלולו הדיפלומטי במשרד החוץ.

ברוך איבד בשירותו הצבאי, כמפקד מחלקת טנקים בתעלת סואץ במלחמת ההתשה, אחת מעיניו אך לא את ערכיו. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא מספר על ההתמודדות הקשה על כרטיס כניסה למרכז המחקר של משרד החוץ, שהוקם כלקח הכשלון המודיעיני במלחמת יום הכיפורים ושהגדולה בתועלותיו היתה כדלת אחורית, עוקפת קורס צוערים, לדיפלומטיה הישראלית.

הוא הוצב בסינגפור, בדנמרק, בבריטניה ובדרום אפריקה של עידן מנדלה, שביקש לחנך את האומה הרב-שבטית לסלחנות ולפייסנות. יש לו, כמובן, מסקנות - לא בהכרח מנחמות - באשר ליכולת להעתיק דגם זה ליחסי ישראל עם הפלסטינים.

בפרוץ תהליך אוסלו, והוא אז מומחה לרכיב הרב-צדדי בתהליך הישראלי-ערבי האזורי שנפתח בוועידת מדריד, הופתע להיקרא לריכוז המדור הפלסטיני במשרד החוץ. כך היה לנוסע מתמיד לגדה ולעזה. 

במיוחד זכור לו ביקור במטה פתח בעזה, ימים מעטים לאחר רצח יצחק רבין. לחדר נכנס המשנה-למלך ברצועה, מוחמד דחלאן, שהכתיב לו מסר מערפאת לפרס: חזק ואמץ, המשך בנתיב המשותף לרבין ולך. ברוך חזר לירושלים והעביר את המסר לראש הממשלה ושר הבטחון החדש. דבר לא אירע - למעט ההתנקשות במהנדס הפיגועים יחיא עייאש. חמשת פיגועי הנקם רבי-הקטל של חמאס תרמו להפסדו של פרס מול נתניהו ושינו את מסלולה של ישראל.

עכשיו, משוחרר מכבלי שירות המדינה, ברוך מוביל קבוצת עבודה הפועלת לרתום ממשלות באירופה - לטראמפ הרי יכתיבו גחמותיו - לשכנע את הצדדים, בטוב או ברע, להתפשר.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי

שודר לראשונה ב14.6.23

בחלק השני של השיחה עם אמיר אורן מספר עמוס ערן, שהיה היועץ לענייני הקונגרס בתקופת רבין כשגריר בוושינגטון ומנכ״ל משרדו ויועצו המדיני באמצע שנות ה-70׳, על מעורבותו באירועים מדיניים, בטחוניים ופוליטיים חשובים, כגון אירגון התמיכה בקונגרס בהקלות ליהודי ברה״מ והתנגדות רוב המחוקקים ללחצי מימשל פורד על ממשלת רבין. הסוד המקצועי: למצוא מהלכים לסגל המסייע בידי הסנאטורים וחברי בית הנבחרים, כך שנוצרה רשת של תיאום, שיתוף פעולה וחיפוי הדדי בין דמוקרטים ורפובליקאים, חברי ועדות שונות בשני הבתים.

שלושת האישים המרכזיים בזכרונות ערן נרצחו בקליעי מתנקשים - קנדי, סאדאת, רבין. 

ב-15 בנובמבר 1963, שבוע לפני רצח קנדי, הוזמן ערן, משתלם בן 27 בהרווארד במילגת משרד החוץ האמריקאי, לייצג את ההסתדרות בוועידת האיגודים המקצועיים במנהטן. ראש האיגודים, ג׳ורג׳ מיני, ביקש מערן ומקומץ נוסף של נציגי חוץ להתלוות אליו למערכת חדרי הנשיא, במרומי מלון הוועידה.

בעוד אלפי הצירים ממתינים למטה לנאומו המרכזי של הנשיא, הופתעו למעלה מיני, ערן ועמיתיהם לראות שקנדי מתעכב בפגישה מאולתרת. לבסוף יצא מהחדר שגרירו לאו״ם, עדליי סטיבנסון, לשעבר פעמיים המועמד הדמוקרטי לנשיאות נגד אייזנהואר.

התברר שסטיבנסון כפה עצמו על קנדי כדי להפציר בו שיבטל את מסעו המתוכנן לטקסס, בגלל העויינות המצפה לו בדאלאס. שלושה שבועות לפני כן הותקף סטיבנסון בדאלאס בידי מפגיני ימין קיצוני, שהשתוללו וגידפו את מדיניות החוץ הרכרוכית, כביכול, של מימשל קנדי. אחת המפגינות חבטה במצחו של סטיבנסון בשלט. הוא נפצע ונזקק לטיפול רפואי, אך ביקש מהמשטרה להימנע ממעצרה. תושבת אחרת של דאלאס נחרדה מקבלת הפנים האלימה לסטיבנסון ושלחה לדוברו של קנדי מכתב תחנונים: הנשיא בסכנת חיים, אל לו לבוא לדאלאס.

הרגע החטוף עם קנדי בניו יורק והלם ההתנקשות, בעת שערן שהה בבוסטון של משפחת קנדי, המריצו אותו להתעמק בחקירת הרצח. ככל שלמד ותהה, נטה ערן לאמץ השערה שהחוקרים שמעו אך זנחו (והמקובלת גם כיום רק על מיעוט זעיר): לי הרווי אוסוולד אכן צלף ברובהו, ממרומי מחסן הספרים, במכונית הפתוחה שקנדי ישב בה מאחור, אך קורבנו המיועד היה - במושב הקידמי - מושל טקסס ג׳ון קונלי, שנפצע קשה. אוסוולד נטר טינה לקונלי ופעל למטרות נקם ורווח בשליחות, או שכירות, שונא נוסף של המושל, ג׳ק רובי, שהצליח להשתיקו לנצח במסדרון משטרת דאלאס.

בנובמבר אחר, ב-1995, נרצח ידידו של ערן, יצחק רבין. יומיים לפני הרצח שוחחו. השבת, אמר רבין, ניאלץ לוותר על משחק הטניס הקבוע - ״יש לי משהו בעין, ובערב - העצרת. לא נורא, ניפגש בשבת הבאה״.

שודר לראשונה ב12.06.23

לעמוס ערן, שהיה בתקופות שונות, איש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, מנהל קרן ״מבטחים״ ונשיא אוניברסיטת חיפה, יש שני נושאי מחקר הבוערים בדמו, בעקבות התנסויותיו האישיות: תהליך המלחמה והשלום עם מצרים בשנות ה-70׳ ורצח הנשיא קנדי.

ערן נשלף מההסתדרות ונשלח לשגרירות ישראל בוושינגטון, במשכנה הנושן והצפוף ברחוב 22, בידי שרת החוץ (ולפני כן העבודה) גולדה מאיר. משימתו: טיפוח הקשרים עם האיגודים המקצועיים האמריקאים, כמנוף להשפעה על מימשל ג׳ונסון ועל הקונגרס. תפקידו התרחב והתפרש על קשרי השגרירות, במישרין ובעזרת השדולה (הצמוקה והעניינית, אז) איפא״ק, עם הסנאטורים, חברי בית הנבחרים, ועדותיהם ועוזריהם.

ב-1968 הגיע לעיר שגריר חדש, רמטכ״ל מלחמת ששת הימים יצחק רבין.  הוא היה טירון בדיפלומטיה אך מהולל כגנרל. הנשיא החדש ניקסון כונן איתו, באמצעות יועצו קיסינג׳ר, ערוץ ישיר, שתכופות עקף את משרדי החוץ של רוג׳רס ואבן. ערן, שכמו רבין לא השתייך לסגל שירות החוץ, היה למקורבו של השגריר וסייע לו בהשגת הסכמת הקונגרס לאספקת מטוסי הפנטום. ערן גם היה עד לצרימות ביחסי רבין עם יהודים אמריקאים שחתרו לבעלות בית לבן ועם גולדה, שדגלה בקו נוקשה ופשטני יותר. הוא מחקה את הר׳ של גולדה, כשהתכעסה לרגע ושאלה אם השגריר אינו מפריז בהבנת עמדת המארחים - ״רבין מייצג אותנו או את האמריקאים?״

ערן נזהר מקביעה ודאית, אם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים, אך החומר שאסף וחקר על מה שהתרחש והוחמץ במשולש סאדאת-קיסינג׳ר-גולדה מוביל למסקנה שהמדיניות הישראלית באותה שנה גורלית, 1973, היתה הרת אסון.

לאחר התפטרות גולדה ובחירת רבין - במרכז מפלגתו ובאישור הכנסת - לראש הממשלה התמנה ערן למנכ״ל משרדו וליועצו המדיני, המעורב במגעי תהליך הסדרי הביניים עם וושינגטון וקהיר. על כך, בהרחבה, ועל רצח קנדי - בפרק השני של השיחה איתו.

שלושה עשורים לאחר רצח ראש הממשלה ושר הבטחון יצחק רבין, רמטכ״ל צה״ל במלחמת ששת הימים ושגריר בוושינגטון בתקופה מעצבת של יחסי ניקסון-קיסינג׳ר עם ממשלות אשכול וגולדה, דומה שנותרו רק פרטים מעטים בריקעו שחמקו מזכוכית מגדלת של חוקרים וסופרים.

זווית אחת, הניתנת רק לאיזכור תמציתי כאן, בפיסקאות המוקלדות במסע תל-אביבי בין ככר רבין לבית ילדותו ברחוב המגיד, היא אמו-הורתו של רבין, רוזה כהן. אישיות בפני עצמה, ללא קשר לכך שבנה-בכורה היה לרמטכ״ל השביעי של צה״ל ולראש הממשלה החמישי (או הששי, אם מחשיבים את בן גוריון פעמיים, בגלל שובו משדה בוקר, כמו טראמפ 45-47) של מדינת ישראל, שהוקמה עשור לאחר מותה.

ד״ר נורית כהן, ללא קירבת משפחה, חילצה את רוזה כהן משכחת הדורות הבאים ומגוללת את סיפורה של אשה עצמאית, דעתנית, תקיפה ואף מרדנית. בתקופת שלטון גברי ללא יומרת שוויון, היא היתה מהנשים המעטות בצמרת היישוב העברי בארץ-ישראל והבולטת במפקדות הנדירות בהגנה.

כהן, ילידת 1890, צעירה מבן גוריון ומבוגרת משרת, אשכול וגולדה מאיר, ברחה מהמישטר החדש והעויין ברוסיה והתמקמה בידושלים, בחיפה ולבסוף בתל אביב. פעילותה הבטחונית, החברתית והחינוכית, אך בעליל לא הפוליטית, העניקה לה אהדה רחבה, בחייה ובמותה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספרת נורית כהן על רוזה, יחסיה עם בעלה נחמיה רבין והשפעתה על ילדיהם, יצחק ואחותו רחל (בת ה-100). נושאים נוספים, ביום השנה ה-30 לפשע שזיעזע את ישראל ודירדר אותה: מצבו של מרכז רבין בעידן נתניהו וסכנת הרצח הפוליטי הבא - סכנה שלפי מימצאי ד״ר כהן גברה מאד.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי