בתחילת שנות ה-90׳, כשעול כבד נפל על מפקדי אוגדות הבטחון-השוטף המרחביות בגדה המערבית, בעזה ובלבנון, פיצה אותם הרמטכ״ל אהוד ברק בדרגה אישית של אלוף, אם ניאותו לתפקיד נוסף, עוד שנתיים שוחקות, באוגדת בט״ש שנייה. כך שודרגו שאול מופז, גבי אופיר ובהמשך גם איציק איתן.

לסידור דומה בגדה ייעד הרמטכ״ל הבא, אמנון ליפקין-שחק, את תא״ל יום טוב סמיה, אבל יום לפני הסיכום הרשמי של ההחלטה סיכל אותה שר הבטחון בממשלתו החדשה של נתניהו, איציק מרדכי.

עד שסמיה קיבל את דרגת האלוף וקידום מהיר מהמתוכנן לפיקוד הדרום, שנה ורבע אחר כך, התגבשה דעתו השלילית על יחסי הגומלין בין הפוליטיקה לצבא. צה״ל, הסיק באכזבה, נמצא בהידרדרות מתמדת. אחרי שחק לא נתקל, בקבע או במילואים, ברמטכ״ל שתיפקודו נשא חן בעיניו. אולי, לא בטוח, תלוי במאזן הכולל, איל זמיר יהיה הראשון בדור האחרון שיצליח בכך.

ביקורתו על שני הדרגים, הצבאי (והמודיעיני) לא פחות מהפוליטי (״הראיס״), נוקבת. לאלוף במילואים ד״ר סמיה, מחברם של שני ספרים, עוד מעט שלושה, יכולת שיווקית מובהקת. לפתע, בלי אזהרה, בעיצומה של השיחה, הוא מצודד את מבטו הישר למצלמה ותוקע לתומכי נתניהו צרור מילולי בין העיניים.

סיפורו האישי של סמיה, שהובא ב״אפרכסת״ בסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר 2023, כאן ⬇️

אולפן: אמנון האס

https://open.spotify.com/episode/13u0BmrwGnUYDSGlowATN7?
si=A86dKYmMTJa-OHxhqi65pQ

https://open.spotify.com/episode/1aOCQBsiin3qo4Eb3KHQxT?si=fx40yTCbSQSKrn65-_quxA

אחרי פחות מחמש שנים בכנסת, אפרת רייטן-מרום מציגה תמהיל יעיל של טריות ונסיון. כי״ר סיעת העבודמוקרטים בכנסת היא למעשה, גם אם עדיין לא להלכה, מס׳ 2 של יאיר גולן. אם בממשלה הבאה יהיו למפלגתה שלושה-ארבעה תיקים, אחד מהם של מרצ לשעבר, טובים סיכוייה של ח״כ רייטן להתמנות לשרה; ואם תממש את שאיפתה - כעורכת-דין, לזמן-מה חברת הוועדה לבחירת שופטים ויריבה קנאית של יריב לוין - לזכות בתיק המשפטים, המקנה למחזיק(ה) בו גם מושב בוועדת השרים לבטחון, היא תגיע קרוב מאד לחוד הפיסגה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מצטיירת רייטן, לא רק לפי הודאתה, כהישגית ומשימתית - אך לא, חשוב לה להדגיש, ״דורסנית״. היא באה מבית צבאי (חיל הים, כולל בזירת ים סוף; תקליטי להקות צבאיות; כובעי חובלים מועפים מעלה בסיום קורסים) ושורשים בולגרים-טורקיים, רחוק מאד מהקלסתר של טלוויזיה ותקשורת, עולמה לפני המעבר הכפול, תחילה למשפטנות ובהמשך לפוליטיקה. כשבימין עתיר המשתמטים מצקצקים ששירתה בלהקה צבאית אינה מתרגשת. אסתי אבני, לימים חיות, באה מלהקה דומה והנהיגה לימים להקה דומה וחשובה יותר.

היא יודעת לזהות הזדמנויות, להסתער עליהן ולמצות אותן. כך נענתה להצעת היו״ר הקודמת של העבודה, מרב מיכאלי, שלא להסתפק בחברות בוועדת החוקה של המפלגה, אלא להירשם לבחירות המקדימות ולהתמודד, בו-בשבוע וללא בסיס-כוח. התלבטה - בעיניים קולנועיות דימיינה מעל לראשה שעון שמחוגיו מאיצים בה - והעזה והצליחה.

לצד הכרת התודה האישית למיכאלי, על פתיחת הדלת, רייטן אינה סולחת לה על ההימור המופקר שבסירוב להתמזג עם מרצ - אחד הגורמים לשובו של נתניהו לשלטון, על זוועות שלוש השנים שמאז. בעיניה, יש אמת מידה אחידה של דרישה ממנהיגות לשאת באחריות.

כפוליטיקאית מעשית היא משלבת חתירה ל״100 אחוזי מאמץ״ עם נכונות ל״פשרה של 70 אחוז״ עם בעלי השקפות דומות אך לא זהות, כגון המפלגות השונות בברית אנטי-נתניהו. ויתור על טהרנות ביישום חקיקתי ומינהלי של השקפת עולם הוא לדעתה כורח השעה, למניעת אסון של מיחזור ממשלת נתניהו.

הדור הצעיר של לוחמי עזה ולבנון קרוב מאד לליבה של רייטן, אם ללוחם בחטיבת הקומנדו ולבת על סף גיוס לצה״ל. שתיים מהתופעות המדאיגות אותה: ריבוי הלומי הקרב והקצנה כוחנית, אדישה לערכים, בקרב לוחמים מצולקים מחוויות החזיתות הקטלניות והמתישות.

אולפן: אמנון האס

אחרי שלוש שנים מפרכות ושוחקות בלבנון החליט איתן בן דוד, מפקד פלוגה בנח״ל, להשתחרר מצה״ל אך להישאר בתחום הבטחון. פנייה משירות הבטחון הכללי הלמה את סקרנותו ותוכניותיו. הוא ידע שליבת עיסוקו של השב״כ בערוץ הערבי והופתע לשמוע שרואים בו מועמד טוב לאגף האבטחה ובתוכו ליחידה לאבטחת אישים, 730.

בשני העשורים הבאים התוודע בן דוד לצדדים שונים של האבטחה, בארץ ובחו״ל ובתעופה; איבטח את פרס ושמיר, רבין ושרון (וקצת, כמעט בלי מלים, את בגין בבית פרישתו); ייסד את ענף המודיעין ב-730; והגיע לצמרת האבטחה, כראש 730 - כעת כבר חטיבה - וכסגן ראש האגף.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר בן דוד על ילדות בקריית אונו, הליכה לגרעין נח״ל לקיבוץ ארז, פיקוד בחיל-הרגלים בלבנון ובהכשרה, אימונים קשוחים - עד כדי סדקים בצלעות, בקרב מגע - של מאבטחי אישים ותקנון היחסים עם האישים המאובטחים.

במוקד זכרונותיו מ-730 נמצא, איך לא, רצח רבין. בן דוד, שאינו פוטר מאחריות את חוליית האבטחה הצמודה, סבור שהשותפות לליקויים שאיפשרו ליגאל עמיר להגיע לטווח לחיצת הדק משתרעת גם על הצוות המקדים שלא סינן כראוי את השטח, על המנהלים שלא השכילו להנחיל תורת לחימה נכונה (ולשלב ביחידה גורם מודיעין ייעודי) - ועל דורות קודמים, בשב״כ ובאבטחה.

בן דוד מוצא נקודה לזכות יורם רובין, ראש  חוליית האבטחה הצמודה - הוא אמנם לא סיכל את ההתנקשות, אך לשמע הירי נהג נכון כשגהר על רבין, סוכל עליו בגופו והכניסו למכונית שהביאה אותו, מאוחר מדי, לבית החולים.

אין לבן דוד, שהיה גם ראש המטה ללוחמה בטרור וממלא-מקום ראש המטה לבטחון לאומי, הערות חיוביות על אישים מאובטחים (״גנדי״, רפול) שהתחמקו ממאבטחיהם, לעתים באופן בוטה ומשפיל. הוא גם אינו נלהב מהמנהג שפשה בתקופת נתניהו, להציב מאבטחי שב״כ על אשת ראש הממשלה ובניה. האם נתניהו פוחד יותר מאחרים שכיהנו בראשות הממשלה? ״חושש,״ בורר בן דוד את מילותיו. ״אולי פוחד״.

אולפן: אמנון האס

לקראת סיום חמש שנותיו כראש חטיבת המחקר באמ״ן, בתחילת יוני 2006, והוא בדרכו לגמר גביע העולם בכדורגל בגרמניה, ביקר תת-אלוף יוסי קופרווסר בגבול לבנון עם מפקד אוגדה 91, תא״ל גל הירש. שניהם העריכו - וחששו - מפיגוע חטיפה של חיזבאללה בגיזרת הקו. למרות ההערכה, שהתחזקה בעקבות חטיפת גלעד שליט מגבול עזה בהמשך החודש, נכשלו כוחות האוגדה בסיכול חטיפתם של לוחמי המילואים רגב וגולדווסר. 

על קו דק זה, בין ההערכה להיערכות, המודיעין למבצעים, האיסוף למחקר והקמ״ן לקברניט מסייר קופרווסר עם אמיר אורן ב״אפרכסת״. הוא מספר על מסלולו בצה״ל, מעתודאי ומפקד כיתה בנח״ל במלחמת יום הכיפורים ותותחן לזמן-מה, לקצין צעיר בענף הכלכלי באמ״ן באמצע שנות השבעים, לענפי מחקר שהתמקדו בפלסטינים, במצרים ובסוריה ללשכת ראש אמ״ן, אלוף אורי שגיא, והלאה - לנספחות המודיעין בוושינגטון, לסגנות ראש המחקר להערכה ולתפקיד קצין המודיעין בפיקוד המרכז בסוף שנות ה-90׳.

כראש חטיבת המחקר הופתע ״קופר״ ככל עמיתיו מהחלטת שרון על פינוי עזה. הוא השמיע הערכה שחלקה על דעת המחליטים: נסיגה מציר פילדלפי תקל על התעצמות חמאס. לאזהרתו, ששיתוף חמאס בבחירות למועצת הרשות הפלסטינית יביא לחיזוקו, ככוח משמעותי ואולי אך לנצחונו, לא שעו.

לאחרונה פירסם מאמר מחקרי המתאר את שרשרת הליקויים והמחדלים של ליל 6-7 באוקטובר 2023, ובעצם את החודשים והשנים שקדמו לו, כ״סערה מושלמת״. כל מה שהיה עלול להשתבש - אישית, תודעתית, אירגונית - אכן השתבש. מרפי האגדי התגייס לשירות קבע, התמנה לתפקידים הבכירים והרגישים ביותר באמ״ן ובאותו ליל אסון היה רמטכ״ל, ראש אמ״ן, רח״ט מחקר, מפקד יחידה 8200, קמ״ן פיקוד הדרום וקמ״ן אוגדת עזה גם יחד (תאומו היה באותה עת בשב״כ).

אולפן: יעל כ״ץ קובה

קלידי הפסנתר, הכלי של דפנה הולץ לכנר טרם המעבר ממוסיקה למשפט, שחורים ולבנים. גם כעורכת-דין, שמומחיותה בייצוג מבקשי תיקון לעוולות, היא מתונה בסגנונה אך רחוקה מהתחום האפור, המאפיין את רודפי האיזון בין הרע והטוב (ואין בכך כדי לומר שבטבע, להבדיל מתרבות המערב, קיימת הטייה גזענית נגד הצבע השחור; וכבוד הדגל השחור במקומו).

דפנה, הנערה מתיכון ״אליאנס״ ברמת אביב שהתקוממה כשמורה שנואה השחיתה קניין פרטי שלה וסילקה אותה מכיתתה, היתה לעו״ד הולץ לכנר, היועצת המשפטית של מרצ ועותרת סידרתית, קוץ בבשר מימסדים אטומים.

שגיאה אופיינית לאנשי-ציבור היא הנפקת תגובה לאמירה המוטחת בהם, כך שהתגובה נחקקת כמשקפת אותם, ולא לחיוב. ״הם לא נחמדים,״ השיבה גולדה מאיר כשנאמר לה שנציגי הפנתרים השחורים, בפגישה שהסלימה לעימות מילולי, נחמדים; מי זוכר את מכת הפתיחה.

במאי 2020, בבג״ץ ה-11:0, ציטטה הולץ לכנר את מליצת בגין על המשפט, ״המבצר האחרון של חירות האדם…בנפול מבצר המשפט אין עוד מציל״. הנשיאה אסתר חיות חרגה מאיפוקה וטמנה לעצמה פח. ״שום מבצר לא נפל,״ התרעמה והוכיחה ששופטים אינם מצויידים יותר מזולתם בראיית הנולד. חמש השנים הבאות העמידו את חיות בפני ברירה מרה: להתכחש לאסונות שחוללה הכשרת הנאשם נתניהו כראש ממשלה או להתחרט - בחוגה הקרוב, אם לא פומבית - ולהודות שבאזהרה לא היתה הגזמה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספרת הולץ לכנר על המודעה שהביאה אותה לעבודה עם שולמית אלוני, יוסי שריד וזהבה גלאון; על תיקים בולטים; על הישגים ותיסכולים; על גאוותנותה הנחרצת של מירב מיכאלי שמנעה מיזוג בשמאל בבחיירות 2022 ותרמה להקמת הרעה בממשלות נתניהו; ועל הגורמים להערכתה שיכול להיות, ויהיה, מפנה חברתי-פוליטי לטובה.

אולפן: אמנון האס

האלוף במילואים עוזי מוסקוביץ בלט תמיד בתובנותיו השנונות והרהוטות על הסביבה הצבאית. ידיעותיו אינן תחומות לבטחון ולסייבר; כשהוא מדבר על מועמדים פוליטיים, עולם הדימויים שלו מרחיק עד צ׳ונסי גרדינר מ״להיות שם״ הספרותי והקולנועי. 

הוא לחם בשריון בלבנון בשנת גיוסו 1982 והיה מפקד ממחלקה ועד אוגדה (שלוש אוגדות, למעשה, 340, 252 ו-162), קצין אג״ם בפיקוד המרכז כשהאלוף היה משה (קפלן) קפלינסקי, חניך במכללה למלחמה של זרוע-היבשה האמריקאית ולבסוף ראש אגף התקשוב במטכ״ל שבפיקוד בני גנץ ולקראת סיום גדי איזנקוט.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר מוסקוביץ על דרכו מילדות ברמת גן לחיל השריון, על סרבנות קצונתו שהובסה בכוח הזרוע ועל תפקידיו הצבאיים, ביניהם מח״ט בחומת מגן ומפקד אחת משתי האוגדות - לצד גרשון הכהן וקציני המשטרה - בפינוי עזה, שהשאיר בו ״כוויה״.

זאת היתה פקודה חוקית, הוא משחזר כחלוף שני עשורים את שיקוליו אז, והיא נשענה על הכשר של הצבעת רוב מוצק בכנסת. הוא ממאן להצטרף למשרטטי קשר סיבתי בין פינוי עזה - שבעקבותיו השתלט חמאס בשני מהלכים (בחירות ואלימות) על הרצועה והפך אותה לבסיס טרור ופלישה - לבין 7 באוקטובר. זאת ממלכת ה״אילו״, ויש הרבה אילו. למשל, אילו היו בגבול עזה שמונה גדודים, סדר-הכוחות היה מלא גם בחגי תשרי וכוננות השחר בשיאה.

לאחר לימודיו בקרלייל, פנסילווניה, ביקש ממנו הרמטכ״ל הטרי בני גנץ לעמוד בראש אגף התקשוב במטכ״ל ולהביא לשם שילוב של מהנדס בוגר הטכניון ומפקד קרבי היודע את נפש צרכני התקשוב. זאת היתה תקופת צמיחתו של מערך הסייבר, הגנתי כהתקפי, מודיעיני כתקשובי, ולמוסקוביץ נותרו רשמים מעניינים מיחסיו עם מקביליו באמ״ן, רוב הזמן כוכבי ולבסוף הרצי הלוי.

11 רבי-אלופים, מרפול עד איזנקוט, פיקדו על צה״ל בשנותיו של מוסקוביץ מטוראי עד אלוף. מכולם הזדקר בעיניו, כ״מגדלור״ של שכל ישר ויציבות, שאול מופז. באותו תואר, מגדלור, הוא מזכה עכשיו את רעו מהשריון איל זמיר, שעליו הוא סומך בתקופה קשה לצבא ולמדינה.

אולפן: אמנון האס

יהושע (ג׳וש) בריינר הוא אדם במשימה. מפעמת בו שליחות, לשמר ולשפר את מדינת ישראל, לעשותה טובה וראויה יותר לבנותיו, שגילן חד-ספרתי. 

במובן הצר, בריינר אינו עובד ציבור - הוא כתב המשטרה והפלילים של ״הארץ״ - אך ברוחו ובמעשיו הוא שליח ציבור. עבודתו מאפשרת לו, וערכיו מחייבים אותו, להיות המפקח-הכללי של המפקח-הכללי, ובמיוחד של השר המושך בכל חוטי המשטרה, בן גביר.

איתרע מזלם של השניים, שהכרותם מהקשר מקצועי אחר, כשבריינר היה כתב שטחים ובן גביר התמחה בפעלולים שהזניקו אותו במעלות הפוליטיקה של הימין באגפו של נתניהו, קדמה למצבם ההדדי העכשווי. בריינר הוא לפיכך גם בנגבירולוג מומחה וגם אביר מוביל במסע-הצלב נגד ראש מפלגת עוצמה יהודית.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר בריינר על דרכו מילד דתי לכתב צבאי והלאה, ללימודי משפטים - והתמחות אצל סגן ראש מח״ש, משה סעדה - ולסיקור תחום הפלילים.

בן גביר מצטייר מתיאוריו כפוליטיקאי ממולח, היודע את נפשות שתי הבהמות - הקצונה והתקשורת. לכל אחת משתיהן אבוס והן רעבות למה שבן גביר יכול לשים בו, דרגות לשוטרים וחומרים לעיתונאים. בריינר בודד, לדעתו (ולא שיצטער אם יימצא שאכן כך), בין הכתבים שאינם מקיימים עם בן גביר קשרי תועלת הדדית.

בעידן של התנשאות האלקטרוניקה לסוגיה על עיתונות הדפוס (שאמנם אינה מתנזרת מדיגיטליות ומפודקסטים), בריינר הוא נציג טוב של העיתונות ההגונה והאיכותית מהסוג הישן אך לא המיושן. את הזן הזה הבינה המלאכותית תוכל לחקות, אך לא להחליף.

אולפן: אמנון האס

ד״ר מתי שטיינברג היה מזרחן - איפיון שאינו אהוב עליו - צעיר שגוייס לאגף המחקר של המוסד, בסמוך להקמתו בהמלצת ועדת אגרנט כאחד מלקחי הכשלון המודיעיני ערב מלחמת יום הכיפורים. לאחר יובל שנים התברר שההמלצה היתה פשטנית מדי: המחקר שודרג במוסד, בשב״כ, במשרד החוץ ובפיקודים המרחביים, אך שבירת המונופול של אמ״ן לא הבקיעה את אחידות ההערכה השלטת.

שטיינברג נכנס לחדר האוכל הצר של המוסד, בבניין הדר דפנה שברחוב שאול המלך, מול הקרייה, והופתע לזהות בתור את אלוף יצחק (חקה) חופי, מפקד חזית הצפון במלחמה, שהתמנה זה מקרוב לראש המוסד. הוא לא ציפה לראות את הרמס״ד סועד עם עובדיו.

עוד יותר הופתע כשחופי בא לשולחנו ושאל אם הכסא לידו פנוי. נקשרה ביניהם שיחה. איך הגעת הנה, התעניין חופי. ״התגלגלתי,״ השיב שטיינברג. כמוני כמוך, הגיב חופי. ״כשהשתחררתי מהצבא״ - הוא היה ממלא מקומו של הרמטכ״ל המתפטר דדו אלעזר והתאזרח כשמוטה גור הועדף על פניו - ״לא ידעתי במה אעסוק. חשבתי על נהיגת משאית. כשהתפקיד כאן התפנה, התגלגלתי אליו״.

ד״ר שטיינברג הוא שילוב נדיר של חיצוני-פנימי, לא-מימסד עם מסלול שחלף ברבות מתחנות המערכת הבטחונית, חולק איתה רקע וחולק על תוצריה. חופי הוא מבכיריה לשעבר של המערכת ששטיינברג מכבד מאד, כמו גם את ראש אמ״ן בשנות ה-50׳ יהושפט (פטי) הרכבי ואת ראש השב״כ לאחר רצח רבין, עמי אילון, שניהם אלופים, הרכבי גם פרופסור.

מתי היה עוזרו של פטי בממשלת רבין הראשונה, כשהרכבי - חברו של רבין במטכ״ל בראשות דיין ואחר-כך לסקוב - התמנה ליועץ ראש הממשלה למודיעין. רבין העריך את הרכבי, אך בגין מידר אותו ממגעיו החשאיים של שר החוץ דיין עם מצרים ומנע ממנו הערכה מושכלת לקראת יוזמת סאדאת.

גם לאמ״ן יעץ שטיינברג, בתקופות אמנון ליפקין-שחק ואורי שגיא. לא לראשונה, הוא קובל על הדלפות מרושעות נגדו של נתניהו, סגן שר החוץ בממשלת שמיר.. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מפתיע שטיינברג בציון התנגדותו למאפיין הבסיסי של תהליך אוסלו, הארעיות. בלי דילוג מיידי להסדר קבע לא היה לאוסלו סיכוי, לדעתו; ובקמפ דייויד 2000 לא היה סיכוי לנוסחת אהוד ברק, כי שללה מהפלסטינים את תביעתם העיקרית, זאת שתמורתה היו מוותרים אף על שיבת הפליטים - הר הבית.

אילון, מפקד שייטת 13 וחיל הים שהגיע לשב״כ נטול ידע ומשקעים קודמים, נעזר מאד בשטיינברג. בתקופתם, הרבה בזכות שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרשות הפלסטינית, ירדה תלולות עקומת חללי הפיגועים. רבע מאה אחר כך, בהגיע דור אחר לצמרות אמ״ן, שב״כ והמוסד, אך כשנתניהו אותו נתניהו, התחלחל שטיינברג לראות כיצד מזולזל החומר הגלוי המצביע על כוונת חמאס לצאת למלחמה.

בשני חלקי השיחה שטיינברג שופע תובנות וחוויות. הוא מתאר איך קצין להוט מדי ביחידה 8200 מילא חללים בתמליל שיחה בין פלסטינים כך שערפאת הופלל ברימזור אור ירוק לפיגועים; וגם מחייך בהיזכרו בשיחת מומחים עם רבין, כשבעודו מרצה את דבריו היה עסוק מכדי להכניס לפיו דבר-מאכל, ורבין שיחק בתפקיד ערפאת המאכיל את אורחיו.

אולפן: הילה ספקטור

ד״ר מתי שטיינברג היה מזרחן - איפיון שאינו אהוב עליו - צעיר שגוייס לאגף המחקר של המוסד, בסמוך להקמתו בהמלצת ועדת אגרנט כאחד מלקחי הכשלון המודיעיני ערב מלחמת יום הכיפורים. לאחר יובל שנים התברר שההמלצה היתה פשטנית מדי: המחקר שודרג במוסד, בשב״כ, במשרד החוץ ובפיקודים המרחביים, אך שבירת המונופול של אמ״ן לא הבקיעה את אחידות ההערכה השלטת.

שטיינברג נכנס לחדר האוכל הצר של המוסד, בבניין הדר דפנה שברחוב שאול המלך, מול הקרייה, והופתע לזהות בתור את אלוף יצחק (חקה) חופי, מפקד חזית הצפון במלחמה, שהתמנה זה מקרוב לראש המוסד. הוא לא ציפה לראות את הרמס״ד סועד עם עובדיו.

עוד יותר הופתע כשחופי בא לשולחנו ושאל אם הכסא לידו פנוי. נקשרה ביניהם שיחה. איך הגעת הנה, התעניין חופי. ״התגלגלתי,״ השיב שטיינברג. כמוני כמוך, הגיב חופי. ״כשהשתחררתי מהצבא״ - הוא היה ממלא מקומו של הרמטכ״ל המתפטר דדו אלעזר והתאזרח כשמוטה גור הועדף על פניו - ״לא ידעתי במה אעסוק. חשבתי על נהיגת משאית. כשהתפקיד כאן התפנה, התגלגלתי אליו״.

ד״ר שטיינברג הוא שילוב נדיר של חיצוני-פנימי, לא-מימסד עם מסלול שחלף ברבות מתחנות המערכת הבטחונית, חולק איתה רקע וחולק על תוצריה. חופי הוא מבכיריה לשעבר של המערכת ששטיינברג מכבד מאד, כמו גם את ראש אמ״ן בשנות ה-50׳ יהושפט (פטי) הרכבי ואת ראש השב״כ לאחר רצח רבין, עמי אילון, שניהם אלופים, הרכבי גם פרופסור.

מתי היה עוזרו של פטי בממשלת רבין הראשונה, כשהרכבי - חברו של רבין במטכ״ל בראשות דיין ואחר-כך לסקוב - התמנה ליועץ ראש הממשלה למודיעין. רבין העריך את הרכבי, אך בגין מידר אותו ממגעיו החשאיים של שר החוץ דיין עם מצרים ומנע ממנו הערכה מושכלת לקראת יוזמת סאדאת.

גם לאמ״ן יעץ שטיינברג, בתקופות אמנון ליפקין-שחק ואורי שגיא. לא לראשונה, הוא קובל על הדלפות מרושעות נגדו של נתניהו, סגן שר החוץ בממשלת שמיר.. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מפתיע שטיינברג בציון התנגדותו למאפיין הבסיסי של תהליך אוסלו, הארעיות. בלי דילוג מיידי להסדר קבע לא היה לאוסלו סיכוי, לדעתו; ובקמפ דייויד 2000 לא היה סיכוי לנוסחת אהוד ברק, כי שללה מהפלסטינים את תביעתם העיקרית, זאת שתמורתה היו מוותרים אף על שיבת הפליטים - הר הבית.

אילון, מפקד שייטת 13 וחיל הים שהגיע לשב״כ נטול ידע ומשקעים קודמים, נעזר מאד בשטיינברג. בתקופתם, הרבה בזכות שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרשות הפלסטינית, ירדה תלולות עקומת חללי הפיגועים. רבע מאה אחר כך, בהגיע דור אחר לצמרות אמ״ן, שב״כ והמוסד, אך כשנתניהו אותו נתניהו, התחלחל שטיינברג לראות כיצד מזולזל החומר הגלוי המצביע על כוונת חמאס לצאת למלחמה.

בשני חלקי השיחה שטיינברג שופע תובנות וחוויות. הוא מתאר איך קצין להוט מדי ביחידה 8200 מילא חללים בתמליל שיחה בין פלסטינים כך שערפאת הופלל ברימזור אור ירוק לפיגועים; וגם מחייך בהיזכרו בשיחת מומחים עם רבין, כשבעודו מרצה את דבריו היה עסוק מכדי להכניס לפיו דבר-מאכל, ורבין שיחק בתפקיד ערפאת המאכיל את אורחיו.

אולפן: הילה ספקטור

האלוף במילואים דן הראל מכיר את מערכת הבטחון מכל זוויותיה - כלוחם ומפקד בתותחנים, קצין בכיר במטכ״ל, מזכיר צבאי של שרי בטחון (מרדכי. ארנס, ברק), אלוף פיקוד הדרום, נספח צה״ל בוושינגטון, סגן רמטכ״ל, מנכ״ל משרד הבטחון. יש לו מוניטין רב-שנים של מי שטובת העניין לנגד עיניו ושל רתיעה מיחסי ציבור לקידום אישי.

זה עדיין נכון, אך בעקבות 7 באוקטובר נפתח הראל לפעולה גם בחזית התקשורתית, לצד אחרות, במשימה שהציב לעצמו בשיתוף עם יותר מ-100 עמיתים מיוצאי צה״ל, המוסד, השב״כ והמשטרה - סיוע לשיקום העוצמה הבטחונית שהתרסקה במתקפת חמאס על אוגדת עזה, וכאחד המאמצים העיקריים גיוס משתמטי הישיבות. אחרי כמעט שנתיים של לימוד, דיונים ועשיית נפשות הראל הוא מהבקיאים ביותר בסוגיה זו, לגופה וכרכיב חיוני בסדר-הכוחות של צה״ל, המתוח עד קצה יכולתו לאורך הגבולות 

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר הראל על סיועו לרמטכ״ל גבי אשכנזי בשנים 2007-09, כשהצבא נזקק לחזרה ליסודות בניין הכוח כשהמערכה בלבנון חשפה בו ליקויים עמוקים. הראל מתאר את נדנדת סדר-הכוחות ממחסור גורלי במלחמת יום הכיפורים להתעצמות מופרזת בעקבות המלחמה ומשם לחידושי הטכנולוגיה ותורת הלחימה שאיפשרו לרמטכ״ל אהוד ברק להמיר גודל בחוכמה; וחוזר חלילה ללבנון 2006, לשיקום, למחסור של 7 באוקטובר - ״500 חיילים בלבד, כולל ש״ג ותצפיתניות, אינם יכולים לעמוד בפני 5,000, בלי עומק ועתודות״.

הפער בין הצרכים והמשאבים מביא את הראל למסקנה נחרצת: חיוני לגייס את כל האברכים, למעט כ-3% עילויים, ספורטאי דת ומוח מצטיינים. בלעדיהם לא יהיו די חיילים סדירים לאיוש אוגדה נוספת ועוד - בתוך כחומש של הזנת המשתחררים משירות חובה - שתי אוגדות מילואים. בתוך דור, מחשב הראל, משפחה חרדית עם 10 צאצאים מתרבה פי 10, בעוד משפחה חילונית עם פחות משני ילדים תעמיד לא יותר מארבעה נכדים. 100 מול ארבעה, במחזורי הגיוס של אמצע המאה? מדינת ישראל לא תוכל לשאת ויתור על הנוער החרדי.

בשנותיו כמזכיר צבאי, כראש אמ״ץ, אלוף פיקוד הדרום בפינוי עזה, סגן רמטכ״ל ומנכ״ל - גם תחבורה ועוד, בנוסף לבטחון - התאכזב הראל לגלות עד כמה רחוקים הפוליטיקאים (ביניהם קצינים בכירים בדימוס) ממדדי היושר והענייניות שרצה לייחס להם. לפנים נרתע מפוליטיקה; עכשיו מאוחר מדי להשתתף, אך לא לסייע. בלי לנקוב בשמו, דומה שגדי איזנקוט - שהמראתו התחילה כשהראל המליץ עליו לברק כמזכ״צ, ושלאחר עשור הפציר בברק למנות את הראל (שסירב) לרמטכ״ל - הולם את דגם המועמד הנראה להראל.

כשהוא נשאל על נתניהו משבח הראל את המערכת הבטחונית כולה על הישגיה מול חיזבאללה ואיראן, אך מתפלץ מהתעקשות נתניהו להמשיך במלחמת עזה רק כהנשמה מלאכותית לברית מפלגות הממשלה 

אולפן: אמנון האס