אפרכסת

לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"

תא״ל במילואים חיים גופן, בן קיבוץ אפיקים, היה טייס קרב במלחמות יום הכיפורים ולבנון, מפקד טייסת 201, ראש ענף קרב במטה חיל האוויר, ראש מחלקת מודיעין-למבצעים ומפקד בסיסי רמון ותל נוף. גופן אינו מתיימר להכיר היום מקרוב את החיל שבהתפתחותו השתתף, אך ממצפה המשקיף המנוסה הוא משוכנע שעודנו שמורה נדירה של איכות ומצויינות.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר גופן על מסלולו כטייס, מפקד וקצין מטה, שהעדיף להשתחרר מצה״ל לאחר הפיקוד על תל נוף ולוותר על תפקידי תא״ל נוספים - ראש להק כוח אדם, ראש חטיבת התכנון באג״ת, מזכיר צבאי של ראש הממשלה נתניהו.

בקשה במלחמות חיל האוויר, ב-1973, שמשתיים מגיחותיו הקרביות בה כמעט ולא חזר בשלום, לחם גופן בטייסת סקייהוק בבסיס כנף 1, רמת דוד, והמריא לתקיפות מסוכנות בסוריה ובמצרים. הוא מתאר את כוננות הספיגה של הטייסים לטילי פרוג, את ליל פגיעתו  הקטלנית של אחד מהם במגורי המשפחות ואת התעקשות מפקד הכנף, אל״מ זוריק לב, להמריא לגיחה שהעלימה אותו עם מטוסו במצולות הים. גופן רואה צד חיובי בהשתתפות מפקד בכיר במשימות פקודיו, אך רק בהכרת מקומו הנכון, הצנוע, לעומת הצעירים החדים ממנו.

לדעת גופן, חיל האוויר וצה״ל כולו התברכו בכך שמח״א ב-73׳, בני פלד, שהתמנה לתפקידו חמישה חודשים לפני המלחמה, שרד אותה ואף התמיד ארבע שנים נוספות. פלד, אומר גופן, שיקם, בנה ואירגן את החיל מחדש והניח את היסודות להצטיינותו מול חיל האוויר וההגנה האווירית של צבא סוריה ב-82׳.

בחיל האוויר שאליו הצטרף כפרח-טיס במלחמת ההתשה התקבלה כשיגרה טבעית רמה קטלנית של בטיחות באימונים: ״פעם בחודש - הלוויה״. עם השנים, ההתבגרות וההקפדה, התברר שזאת אינה גזירת גורל. אפשר גם אחרת. אשר לשאלת האחריות למתרחש בגיחה מיבצעית, מרגע שגלגלי המטוסים ניתקים ממסלול בסיס-הבית, לאחר שצוותי האוויר הוסמכו ושמרו על כשירותם, תם חלקם של מפקדי הטייסות והכנף והקולר עובר לצווארם של קציני מוצב השליטה במפקדת החיל.

הוא מרוצה מביצועיהם של מפקדי חיל האוויר בעשור האחרון - אמיר אשל, עמיקם נורקין ותומר בר - וסבור שלמרות מישגים מסויימים בטיפולו של בר בתסיסת מתנדבי המילואים בתחילת ההפיכה המשטרית, המאזן הכולל של תיפקודו חיובי. להגנת בר הוא אומר, כמי שהתגייס לקורס טיס עוד בתקופת השכן לשעבר מדגניה מוטי הוד, ששום מח״א עד בר לא נתקל באתגר לא-מלחמתי כה מסובך, כשמעליו רמטכ״ל חדש כהלוי ודרג פוליטי - שר הבטחון גלנט וראש הממשלה נתניהו - מסוכסך.

על נתניהו אין באוצר המלים של גופן אף לא אחת המתקרבת לחיוב. הוא רואה בו את תמצית אסונה של ישראל עד ה-7 באוקטובר, בו ביום ומאז. הסירוב לעשות הכל להחזרת החטופים מעזה מפיק מגופן אמירות קשות בהתאם. למדינת ישראל, לחברה ולצבא תהיה תקומה רק כאשר הצמרת הפוליטית והבטחונית (לא כולל בחיל האוויר) תפעיל את כסאות המפלט ותאפשר הרכבת הנהגה חדשה. עד אז,  הוא אומר בכאב, אינו חש שהוא כבעבר חלק מהחברה הישראלית, שאותה עמל נתניהו לפצל  - ״רק חלק מחלק״.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"

כשהגיע בתחילת 2011 לראשות המוסד, לאחר שנה וחצי כגימלאי שלו, נקלע תמיר פרדו - שבעשור הקודם היה למעלה מחמש שנים כאחד מסגניו של מאיר דגן - לשיאה של המחלוקת בצמרת הממשלתית והבטחונית בסוגיית ההתייחסות הישראלית לגרעין האיראני.

בנימין נתניהו ניכס לעצמו - עד ל-7 באוקטובר - את בכורת המאבק בחתירתה של איראן לנשק גרעיני, אבל פרדו היה שם בתחילת הדרך ומעמיד את הדברים על דיוקם: חלוץ ההחלטות היה רבין והפעולות הראשונות לסיכול הסכנה בוצעו כשראש המוסד היה שבתי שביט. גם בהמשך היו ראשי ממשלה ומוסד שלא המתינו לשובו של נתניהו.

לדעת פרדו, לא היה כורח בתקיפת התשתית הגרעינית באיראן ותקיפה כזו לא היתה תכליתית, אילו התבצעה. היא גם לא היתה אפשרית בלי הסכמה אמריקאית למעבר במרחב האווירי של עירק. אילו, למרות השיקולים השוללים, היתה ממשלת נתניהו מחליטה לתקוף, איראן היתה משקמת את מה שנהרס ומצטיידת בהכשר להתחמש בגרעין כדי להרתיע מפני תקיפה חוזרת.

בשיחתו השנייה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מדגיש פרדו כי אילו התקבלה, באורח חוקי למהדרין, החלטה כזו למרות הסתייגותו, היה נרתם לביצועה במלוא כושרו של המוסד; ואולם אינו מאמין שנתניהו אכן היה מורה - בהשיגו רוב בקבינט - לצאת למבצע. תכונתו הבולטת של נתניהו כמחליט היא שאינו מחליט. איפיון נדיב של תכונה זו הוא זהירות. בוטה ומציאותי יותר - פחדנות. לעולם ישהה וידחה את ההחלטה, עד שלא יהיה מנוס ממנה, או שתתמסמס מאליה.

לכן גם נסער פרדו כל כך בביקורתו על נתניהו, שלא התפטר ב-7 באוקטובר ולא הביא בו-בשבוע, בו-בחודש, לשחרור כל החטופים; והמשיך בכך עוד כשנה. שלטון נתניהו הוא בעיניו רצף החלטות רעות ובריחה מהכרעות יסודיות, המצטבר לכדי אסון חברתי, מדיני ובטחוני. מי ששולט כיום בנתניהו ובאמצעותו בישראל הוא הגילגול המקומי של ״הקו-קלקס-קלאן״ הגזעני והאלים, שפעולתו מתאפשרת רק לנוכח  חולשת המימשל.

 פרדו הוא בנה של ניצולת שואה. מוראות עזה, עינויי החטופים, הם בעיניו כשואת יהודי הנגב, יהודי ישראל. מי שנחשף פומבית רק במשורה כשהתמנה לרמס״ד הולך ומגביר את קולו מאז שהוסר מכתפיו נטל האחריות הממלכתית והומר בעול האחריות האזרחית. ״הייתי בן 14 במלחמת ששת הימים״, הוא מציין. ״היום נכדתי בת 14, ואין תזוזה לכיוון הפתרון המתבקש ליחסינו עם הפלסטינים, להיפרדות מדינית״. הוא מוכן לסייע ככל יכולתו לפוליטיקאים שיפעלו בכיוון זה, אך לא להיות לאחד מהם - לפחות נכון לאמצע ספטמבר 2024.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"

חמש שנים, 2011-2016, כיהן תמיר פרדו באחד התפקידים הנחשקים והמאתגרים ביותר במערכת הממלכתית - ראשות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. הרמס״ד, שאירגונו פועל אך ורק מחוץ לגבולות המדינה (ואז, למעט כשהמארחים מהנהנים, כל פעולותיו במדינות הבסיס וכמובן היעד עוברות על חוקי המקום), תלוי במאות אנשים באלפי מבצעים העלולים להסתבך, להתקלקל ולהמיט על ישראל צרה בטחונית או דיפלומטית.

זה מסחרר ושברירי עד כדי כך שפרדו ויתר על שנה ששית, שהיה יכול לקבל אילו רצה בה. בחכמה עשה: הוא לא רדף תהילה ולא הימר על תוספת מועדת לתקלות.

אף שלא יאמר זאת כאן במפורש, כי החליט שלא לדבר סרה בראשי מוסד בשרשרת לפניו ואחריו, התאכזב ממינוי יוסי כהן - ולא נעם ארז - ליורשו. האכזבה נובעת משתיים: התנהגותו של כהן ודרך קבלת ההחלטות של בנימין נתניהו.

בראשונה בשתי שיחות עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר פרדו על מסלולו טרם איתורו כמועמד ראוי למוסד. יליד 1953, גיוס לצה״ל, טירונות צנחנים/סיירת מטכ״ל, פציעה שגרעה אותו ממצבת הלוחמים והסיטה אותו עד לתפקיד קצין הקשר של סיירת מטכ״ל, אחרי שירות עם צנחני מילואים במלחמת יום הכיפורים.

פרדו מאבחן את סגנון הפיקוד השונה של שלושת מפקדי סיירת מטכ״ל שראה מקרוב - גיורא זורע, יוני נתניהו ועמירם לוין. עם נתניהו רץ בין הכדורים באנטבה ועל פציעתו והעברת הפיקוד היה עליו לבשר לסגנו וממלא מקומו במבצע, מוקי בצר. כשגדוד המילואים של היחידה, בפיקוד בצר,  הלך והפך לקומנדו של חיל האוויר, השתתף פרדו בתהליך המעבר, אך חזר לסיירת מטכ״ל כשקצין הקשר החדש נפצע.

על התקופה שלקראת אנטבה הוא ממעט בדיבור. ליווה אותה צל כשלון נדיר של היחידה, בפיקוד נתניהו. בעת ההכנות החפוזות לאנטבה, מול מפת אפריקה וללא יכולת ממשית למילוט אם תשובש תוכנית ההמראה המטוסי חיל האוויר, התקשה פרדו להאמין שרעיון המבצע אכן יתממש. כשיוני נפצע וחבורת הפיקוד התפצלה, רץ פרדו להצטרף כלוחם לאחת מחוליות הפריצה למסוף הנוסעים.

הרמס״ד הראשון, הרביעי והששי בשנותיו של פרדו במוסד היו אלופים שהגיעו מצה״ל - חופי, יתום ודגן. השני, השלישי והחמישי צמחו משורות המוסד - אדמוני, שביט והלוי. בין שתי החלופות הוא מעדיף את השנייה, אך אינו פוסל אלוף שהושאל למוסד במרוצת שירותו הצבאי ולמד אותו, או את מיקצתו, מבפנים, דוגמת מי שנועד לרשת את חופי אך נהרג בלבנון, קותי אדם.

על הרקע הבטחוני של פרדו והתוודעותו לאורחותיו של ראש הממשלה שהפתיעו ומינה אותו לרמס״ד יושתת החלק השני של השיחה, המתמקד בביקורתו החריפה של פרדו על יומרות תקיפת איראן בתחילת העשור שעבר, על דבקות נתניהו בכסאו כנאשם בשחיתות, על ההפיכה המשטרית ועל תיפקוד הממשלה לקראת 7 באוקטובר ומאז, בדגש על ההתמהמהות הקטלנית בהשגת שחרורם של החטופים לעזה.


הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"

בצה״ל של העשורים הקודמים היו קצינים, מהצנחנים ומיחידות העלית, שבחלו במסלול הקידום הרגיל של מפקדי חטיבות, אוגדונרים ואלופים. הם העדיפו להישאר ולהתמקצע בקומנדו, מבצעי מודיעין, פעולות איגוף בעומק האויב. הצבא הגדול, המרובע, שיעמם אותם. לא אחת נטשו את שירות הקבע והעדיפו לחזור במילואים ולגוון בזרועות בטחוניות אחרות.

לקבוצה בלתי מקובצת זו - דני וולף, דודיק רוטנברג, מוקי בצר ועוד - השתייך, אף שהעניין כולו הוא הסירוב להשתייך, דוד בן עוזיאל, הידוע יותר בכינויו ״טרזן״. מיחידה 101 דרך גדוד 890 ועד למוסד נותר שלם עם תקנון פנימי של השקעה מירבית ודוגמה אישית.

כשהוא נושק ל-90, בן עוזיאל גאה בכושרו הגופני, שהביא אותו לטיפוס על הרים ברחבי תבל (באוורסט הגיע ל-5,500 מטר) ולמסעות מפרכים בארצות רחוקות. הוא עיקש, תקיף, נדיב ומסתפק במועט. כך גם הסתפק בדרגת סגן-אלוף וסירב לשלם את המס הנדרש של מעבר לתפקידים משעממים.

בן עוזיאל לוחם - ואם לא מאפשרים לו, לפחות תומך לחימה ומפתח לוחמים - מאז היה בן 12, בשנתו האחרונה של המנדט הבריטי. מעולם לא קרא את ספרי טרזן, המקוריים שתורגמו או המאולתרים מתוצרת הארץ. הכינוי הודבק לו בעקבות מעלל חילוץ טובע בנוסח ג׳וני וייסמילר, השחיין-שחקן.

אף שאינו רגשן, בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתרפק בן עוזיאל על שנות 101 והצנחנים תחת פיקודו התובעני, השאפתני וחסר הפשרות של אריק שרון. שלושת הקצינים שהניחו את המסד לרמת הביצוע ולהשראה לצבא כולו, הוא אומר, היו שרון, סגנו אהרן דוידי (״כשאני מתכופף אינני יכול לחשוב״) ומאיר הר ציון. כל האחרים, דוגמת מוטה ורפול, טובים וחשובים ככל שהיו כמפקדי פלוגות ובהמשך גדודים, עמדו על מסד זה.

פרק מרתק בקורות טרזן התרחש, איך אפשר לא, באפריקה. הטירונות היתה אזרחית, בשליחות תנועתית לדרום אפריקה הנגועה באפרטהייד. לאחר שנים, כשהתגייס למוסד, שוגר לדרום סודן, לאמן את המחתרת המקומית כדי להפריע לשלטון העויין לישראל בצפון לסייע לאויבת העיקרית, השכנה המשותפת מצרים. הוא לא רק הכשיר צבא - במידה רבה, בנה אומה. במבצע הטסת יהודי אתיופיה דרך סודן היה לחיצת הדק נרגזת אחת של קצין מקומי וחייליו ממוות. עלילותיו יאות לספר והוא אכן חיבר אותו.

בן עוזיאל הוא מאחרוני העדים לחוליות חיוניות בסיפור הישראלי, החברתי - וגם הפוליטי - לצד הבטחוני. כמי שראה שמעשי ידיו טובעים בים ואין טרזן שיזנק להושיע, אכזבתו מתיפקוד המערכת כולה ב-7 באוקטובר מרה ועמוקה במיוחד. 

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"

לולא צה״ל היו אויביה של ישראל מצליחים לסכל את הקמת המדינה בסמוך להכרזה עליה, במאי 1948. גם לאספקת הנשק - לכאורה צ׳כי, למעשה באישור סובייטי, בנוסף לרכש וייצור עצמיים -  היתה תרומה מכרעת לנצחון במלחמת תש״ח.

אלא שמחצית השנה לפני מגילת העצמאות שקרא בן גוריון הושגה ההסכמה העולמית לייסוד מדינה יהודית בחלק משטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בלי הסכמה זו, החלטה 181 של עצרת האו״ם מ-29 בנובמבר 1947, היתה ההיסטוריה מתפתחת בנתיב אחר.

כדי להשיג רוב להצעת ההחלטה נדרשה הצבעה של שני שלישים ומעלה. אילו מתוך 45 משלחות תמכו בחלוקה 30 והתנגדו 15, היתה זו הצלחה מספרית ותבוסה מהותית. על נציגי המדינה שעדיין לא נולדה הוטל, באותם ימים גורליים, לעשות מאמץ עילאי להוסיף ל-30 ולגרוע מה-15.

הסוף ידוע: 33-13 (ו-10 נמנעות, שאינן מובאות בחשבון), החלטה, מדינה. מאז ל׳ בנובמבר שלמחרת כ״ט פרחו הנחות שונות למקורו של ההישג. מחליטים בבירות ושליחיהם בניו יורק היו למושאי חשדות שצרכיהם וחולשותיהם היו כר פורה להנאות או לסחיטות.

עכשיו באים דובי (בן ראובן) שילוח והמחבר-המו״ל נעם טפר ובידיהם סיפור מסעיר, מושתת על עובדות ומגשר ביניהן בהשערות מסקרנות ואף מרתקות.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר דובי שילוח את דמותו של אביו, ראש וראשון למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, איש מגעים חשאיים עם גורמים  עולמיים ואזוריים לפני הקמת המדינה ולאחריה, בכיר במשרד החוץ כמקורב לבן גוריון ולשרת, בשלהי שירותו הממלכתי ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון. לימים, כמעט ללא קשר לזכות אבות, גוייס דובי למוסד ועבר בו מסלול מספק בין אגפים ויחידות.

העלילה שטווה טפר, בעקבות מחקר מעמיק ועזרת שילוח, מחפשת את ההסבר להצבעתם של נציגי מדינות מאמריקה הלטינית לטובת מדינת היהודים, כאשר אמל״ט היתה שוות-ערך דיפלומטית לאמל״ח.

בסוף שנות ה-40׳, טרום עצמאותן של רבות ממדינות אפריקה ואסיה, היה משקל חשוב לאמריקה הלטינית, והיא התחשבה מאד בעמדת אמריקה הצפונית, ובתוכה בעמדת אישי כספים וכלכלה שהשפיעו על המשק - הכללי והפרטי - באותן רפובליקות שהודבק להן שם המשפחה ״בננות״.

טפר ושילוח הולכים אחר קליפות הבננות לנלסון רוקפלר, בנקאי-פוליטיקאי עתיר הון, קשרים וסודות שחשש מחשיפת כתם קשה-ניקוי על חליפתו. ראובן שילוח יצא ללחוץ על רוקפלר. התוצאה, לפי בנו ושותפו לכתיבה: משלחות מרכז אמריקה ודרומה, למעט קובה, התיישרו לפי הקו הציוני. 

אמיתי לחלוטין, או רק רובו מוכח ומיעוטו בדיוני? לא ממש משנה. באין הסבר משכנע יותר ונסמך על ראיות מוצקות מאלה שמביאים שילוח וטפר, די בסיפור המאלף ובהפחת חיים באישים ובמאורעות נשכחים, שבלעדיהם לא היתה מדינת ישראל.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"

לעו״ד אורי סלונים חן לבבי ונועם הליכות, סגולה לשבירת הקרח גם במיפגש עם זרים חשדנים, נוצרי סודות או תאבי בצע. תכונות אלה, וחתירתו הסבלנית למציאת עמק השווה גם בין הרים המתנשאים לטרוף זה את זה, הפכו אותו לסניגור בולט ולשליחם של ראשי הממשלה, שרי הבטחון ובכיריה המוסד למגעי שו״ן, שבויים ונעדרים.

בשירות החובה שלו, בתחילת שנות ה-60׳, היה סלונים לוחם בגדוד הנח״ל המוצנח, בדרכו לקצונה, כשנלקח מבין השורות והתבקש להתנדב לתפקיד מד״צ - מדריך צניחה, שההדרכה בשלושת שבועות הקורס בתל-נוף, או בשעות הריענון למחדשי צניחות, היא רק הבסיסית במשימותיו. תכלית הצניחה הצבאית היא מיבצעית - האומץ שבהתגברות על החשש הוא רק בונוס - והחשוב בתפקידי המד״צ הוא המשלח. בעומדו בפתח הפעור של ההרקולס, או לפנים של הדקוטה, דרוך המשלח לצפות בשטח ההצנחה למטה, לאמוד את חוזק הרוח, לטפוח בזה אחר זה על כתפי הצונחים (והצונחות) ולשחרר מי שמיתריו הסתבכו בזיזי המטוס, כנפיו או מנועיו.

מאות צניחות - אוטומטיות וחופשיות - והצנחות מקזזות מהקפיצה אל השמיים, הבהירים או המעוננים ולרוב החשוכים, משהו, לא הכל, מהבלתי-נודע. במכפלה איומה, זוהי אי-הוודאות המכרסמת במשפחתו של נעדר, שנעלם בשעת קרב או נפל לידי אויב, כאיש צוות-אוויר שנטש מטוס פגוע או כבן ערובה, חייל או אזרח, ששוביו - או מי שמתיימרים להביאם לשידוך - מתנים את שחרורו בקבלת תמורה.

סלונים, שעליו סמכו רבין ואחרים בצמרת הישראלית, היה מעורב במאמצים להשגת מידע על מצבו המעודכן של נווט חיל האוויר, סרן רון ארד; על תעלומת נעדרי קרב השריון בסולטן יעקב; ואחרים. הוא ישב, לעתים לבדו, קיר חוצץ בינו לבין איש המוסד ישראל פרלוב (שיחה איתו - בפרק קודם בסידרה זו), עם רשעים, נבלים ואולי נוכלים. רק לעתים רחוקות פוגשים בעסקים אפלים אלה את חסידי אומות העולם.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר סלונים את מסלולו כמשפטן, שאליו נקלע כשהוריו סיכלו את תוכניתו להפליג בימים כחובל. לעולם יחתור לפשרה, להסדר, להסתפקות בחלק מתאוות לקוחו כי ההישג הגדול הוא חסכון בשנות המתח והמאבק שסופן מי ישורנו. זאת גישתו, אך לדבריו לעולם אינו מנתב את הלקוח אליה, אלא מציג לו את החלופות, סיכוייהן, סיכוניהן ומחיריהן. איכשהו, בלי המלצה, הם תכופות נוטים להתרשם כמוהו.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"

הקלישאה השחוקה מאפיינת דיפלומט מקצועי כאדם ישר המיומן בשקרים למען שולחיו - המלך, המדינה, שר החוץ. כביכול, לא האיש הוא המסובב בכחש את מארחיו, בהעמידו פני צדיק, אלא הדיבוק הממלכתי הוא הדובר מפיו, והכל לתכלית ראויה.

המדינה המארחת מבינה שהדיפלומט מייצג עמדה רשמית, לא פרטית, וכי השקפתו-הוא אולי שונה קוטבית; וברור גם שחובתו לדווח הביתה נאמנה מה שנמסר לו ורשמים נוספים שליקט. כך לרוב, אך בישראל של שלטון נתניהו השתכללה הציפיה מהדיפלומט; עכשיו עליו לשקר גם לשולחיו ולעטוף את המציאות הרעה שאיבחן במתק שפתיים המהלל את גדולת הקברניט ומדיניותו. וכל זאת, כשהקברניט עצמו נודע באמינותו המפוקפקת.

במתח הזה, שבין השליט והשליח, הגיע נדב תמיר מוקדם מדי לסוף דרכו היעילה במשרד החוץ, לקצה המסדרון שמעליו מהבהב שלט היציאה. דיווח שלו מהקונסוליה הכללית בבוסטון בפרט ובניו אינגלנד בכלל פיקפק, במימצאיו, בתבונת הקו הממשלתי, שקשה לשווקו לזרים. נתניהו ראה בו ובשכמותו מוקשים שנותרו במשרד החוץ מתקופת שרון, אולמרט ולבני (וגם אוסלו, שנתניהו טען אי-פעם שברצונו לקדם, אם גם אחרת מרבין ופרס). לקראת פיזור הושאל תמיר ללשכת הנשיא פרס - שלצידו שירת בגילגול קודם, כבוגר טרי של קורס הצוערים שהוצב לסייע לשר החוץ בממשלת רבין - וראה ברכה בעמלו.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר תמיר על בית גידולו בקיבוץ הספר המאויים והמותקף מנרה, על שירותו הצבאי כלוחם ומפקד בשריון במלחמת לבנון, ועל החלטתו שלא להמשיך בשירות הקבע לאחר תפקיד מ״פ בגדוד 53, חטיבה 188, המח״ט (בעצמו בן קיבוץ להבות הבשן) עמירם לוין. הוא היה, ככל הידוע, קצין מוערך, גם בעיני עצמו. על מפקד פלוגה שכנה, שנשאר בצבא עד לדרגת אלוף, הוא אומר בחיוך, ״היה המ״פ השני הכי טוב בגדוד״.

מודעה על קורס צוערים בשירות החוץ גירתה את דמיונו והוא נרשם, התמיין, התקבל וצלח. אחרי לשכת שר החוץ הוצב במחלקה המדינית בשגרירות בוושינגטון, בתקופת שלושה שגרירים, שניים של נתניהו (בן אלישר ושובל) ואחד של ברק (עברי). שם התוודע לעבודת המימשל, כמו גם לנבכי פעולת השדולה למען ישראל. איפא״ק, שנפלה בשבי הליכוד והרפובליקאים. 

שנים אחר כך, בעשור שעבר, פרש משירות המדינה, נותר קשור במרכז פרס והתמנה למנכ״ל בישראל של האירגון הטרי והממזרי, ג׳יי סטריט, שהוא כל מה שאיפא״ק לא. כשנתניהו בשלטון, זיהויו עם הרפובליקאים מוחלט והשגרירות בוושינגטון ידועה לכל כנטולת השפעה, חשיבותו של ערוץ ג׳יי סטריט לדמוקרטים רבה מתמיד.

לא דמיוני מדי לחזות מימשל בוושינגטון בראשות קמלה האריס וממשלה בירושלים בלי נתניהו ואגפו המשיחי. ראש ממשלה ושר חוץ, במצב כזה, עשויים לפנות לנדב תמיר ולבקש ממנו ללבוש שוב את החליפה שפשט, לתפקיד בכיר בארץ או בשגרירות מובילה.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"

הרופא ד״ר אבי עורי עבר שתי חוויות של גיהנום עלי אדמות, או מתחתיהן, בבונקר ובתא כלא, באוקטובר-נובמבר 1973. תחילה, יממות נוראות של הפגזות וירי ונפץ ולהביור ועשן וחנק ורעב וצמא - הכי קשה, הצמא - וטיפול בפצועים, המייחלים חליפות לחייהם ולמותם; ואז, כחודש וחצי של שבי וסכנות הוצאה להורג וחקירות מטלטלות וניתוק ממידע על גורל מדינת ישראל במלחמה.

אלה היו מיפגשים עם שחצנות ושאננות לפני יום הכיפורים, הפקרה והקרבה של לוחמי הקו - ביניהם חיילי מינהלה דלי אימון ומיותרים - באותה שבת ובימים שלאחריה, אומץ וייאוש, חיים ומוות ביד חיילים מצריים תאבי קטל וקצינים ורופאים שהצילו את השבויים ביחס חומל.

ואחרי שתי התנסויות קשות אלה באה נחיתת הריסוק בשיבה מן השבי, בקבלת פנים נוקשה וחשדנית בידי אנשי צבא, בטחון ורפואה שעדיין לא השכילו להבין את משמעותה ארוכת-השנים של הצלקת הנפשית, גלויה או סמויה, שנחרתה בשבויים. 

הדוקטור היה לפרופסור עורי, מהבולטים במומחי השיקום ומי שידע למצוא מסילות לפדויי שבי, בני דורו ומאוחרים יותר. הוא גם הירבה להרצות לחיילי יחידות מיוחדות בסדרות השבי שלהן, ולקחיו עימו.

ב-7 באוקטובר 2023 חזר הסיוט, שלא נמוג אלא רק הודחק. שוב, הקו הדק של הניצבים בחזית, הפעם גם אזרחים, כשהמערכות היהירות שזילזלו באויב כשלו. שוב, שבי - הפעם אף קשה יותר, בידי אירגון טרור שחטף גם נשים וילדים והחזיקם במנהרות - וקליטת הפדויים; והמנגנונים, שהתדפקו על דלתו של אבי עורי, סיכמו שיחזרו להצטייד בתיעוד שצבר (ושעותקיו נמחקו מהזכרון האירגוני של צה״ל וחיל הרפואה), ושכחו לחזור. אין חדש.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"

הרופא ד״ר אבי עורי עבר שתי חוויות של גיהנום עלי אדמות, או מתחתיהן, בבונקר ובתא כלא, באוקטובר-נובמבר 1973. תחילה, יממות נוראות של הפגזות וירי ונפץ ולהביור ועשן וחנק ורעב וצמא - הכי קשה, הצמא - וטיפול בפצועים, המייחלים חליפות לחייהם ולמותם; ואז, כחודש וחצי של שבי וסכנות הוצאה להורג וחקירות מטלטלות וניתוק ממידע על גורל מדינת ישראל במלחמה.

אלה היו מיפגשים עם שחצנות ושאננות לפני יום הכיפורים, הפקרה והקרבה של לוחמי הקו - ביניהם חיילי מינהלה דלי אימון ומיותרים - באותה שבת ובימים שלאחריה, אומץ וייאוש, חיים ומוות ביד חיילים מצריים תאבי קטל וקצינים ורופאים שהצילו את השבויים ביחס חומל.

ואחרי שתי התנסויות קשות אלה באה נחיתת הריסוק בשיבה מן השבי, בקבלת פנים נוקשה וחשדנית בידי אנשי צבא, בטחון ורפואה שעדיין לא השכילו להבין את משמעותה ארוכת-השנים של הצלקת הנפשית, גלויה או סמויה, שנחרתה בשבויים. 

הדוקטור היה לפרופסור עורי, מהבולטים במומחי השיקום ומי שידע למצוא מסילות לפדויי שבי, בני דורו ומאוחרים יותר. הוא גם הירבה להרצות לחיילי יחידות מיוחדות בסדרות השבי שלהן, ולקחיו עימו.

ב-7 באוקטובר 2023 חזר הסיוט, שלא נמוג אלא רק הודחק. שוב, הקו הדק של הניצבים בחזית, הפעם גם אזרחים, כשהמערכות היהירות שזילזלו באויב כשלו. שוב, שבי - הפעם אף קשה יותר, בידי אירגון טרור שחטף גם נשים וילדים והחזיקם במנהרות - וקליטת הפדויים; והמנגנונים, שהתדפקו על דלתו של אבי עורי, סיכמו שיחזרו להצטייד בתיעוד שצבר (ושעותקיו נמחקו מהזכרון האירגוני של צה״ל וחיל הרפואה), ושכחו לחזור. אין חדש.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"

יותר מיובל שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשלושה עשורים מאז שזהותו נרמזה ולבסוף נחשפה ו-17 שנה לאחר מותו ממחלת הנפילה ממרפסת לונדונית, הרקע האמיתי לפעולת אשרף מרואן כסוכן ישראלי עדיין מפלג מחנות. מול המשוכנעים שהיה סוכן כשר למהדרין ניצבים המפקפקים בכנותו והחושדים שהופעל בידי הנשיא סאדאת כבורג מרכזי בתוכנית הרדמה, הטעייה והונאה, ששיאה ערב מלחמת יום הכיפורים.

אלוף-מישנה בדימוס ד״ר רפאל בוכניק-חן היה ב-1973 קצין זוטר באמ״ן/מחקר. לימים הגיע לעמדות תצפית משכילות במערכת המודיעינית - בלשכת ראש אמ״ן, במערך ההונאה ולוחמת המודיעין, בקישור עם שירותים זרים ובראשות מחלקת הבקרה (״איפכא מסתברא״), שנועדה לאתגר את החכמה המקובלת של הערכת אמ״ן/מחקר. הוא אינו דובר הצד של אמ״ן בסכסוך הנושן עם המוסד. להיפך; הוא מודע היטב לפגמי המודיעין הצבאי לאורך השנים, ובודאי ב-1973.

אך לא פחות מכך, בוכניק-חן אינו חבר בכת המוסדיסטית-זמיריסטית, המקדשת את מהלכי האלוף במילואים צבי זמיר, ראש המוסד בין 1968 ל-1974. כהני כת זו מתאמצים לייחס את כל הכשלונות לאמ״ן ובראשו האלוף אלי זעירא ומציגים את המוסד וזמיר כקרובים לכליל השלמות, בזכות גיוס (נכון יותר, אישור התנדבות) מרואן וההתרעה הבהולה שהועברה ממנו ארצה אור ל-6 באוקטובר, פחות מ-12 שעות לפני תחילת המלחמה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מנתח בוכניק-חן, מחבר ״הכשל המודיעיני: הפתעת יום הכיפורים, הגניוס היהודי שהכזיב״, את פרטי הפעלת מרוואן, איכות החומרים שסיפק, מניעיו (או כוונת שולחיו) והליקויים הגורליים בתיפקוד המוסד, המפעיל דובי, ראש לשכת הרמס״ד פרדי עיני וזמיר בשתי היממות שלקראת 6 באוקטובר. איטיות, שאננות ומרובעות - סיבת הפגישה הבהולה, מלחמה (״כימיקלים״), נחשבה להודעה מיבצעית ללא ערך הערכתי המצדיק דיווח לאמ״ן - הצטברו להחמצה הרת אסון.

כל זאת, בהבט המודיעיני, אך בוכניק-כהן מבכה את שתי ההחמצות הגדולות עוד יותר והכרוכות זו בזו. ראשית, שסאדאת השתמש במקורבו מרוואן כערוץ לראש המוסד וממנו במישרין לראש ממשלת ישראל ואף לבית הלבן, כמעקף חסין הדלפות העלולות לעלות לשליט ערבי בחייו. לפי פרשנות זו, שיסודה עוד במגעי קודמו של זמיר, מאיר עמית, עם קצין בכיר ממקורבי נאצר, גולדה לא קלטה שסאדאת מדבר איתה בערוץ מרוואן-זמיר, אף שגולדה הבינה היטב את חשיבותו של ערוץ הצמרת ניקסון-קיסינג׳ר-השגריר רבין-מנכ״ל משרדה דיניץ-גולדה, באמצעות מברקי המוסד, להגבלת שותפי הסוד לקומץ ולמידור משרד החוץ.

ההחמצה השנייה, שנבעה מהראשונה, היתה של מסר יום הכיפורים. זמיר לא פתח את הפגישה בשאלת המלחמה; היה לו נושא מסקרן יותר. מרוואן החזיר אותו למסלול המלחמה. זמיר אסף ושלח פרטים רבים, כולם חשובים, אך טעה בתיעדוף. הוא לא השכיל לנסח את כותרת הידיעה, כדי שתצוד את עינה של גולדה, כך: ״סאדאת הכריע, מלחמה היום יחד עם אסד, אך מהלך מדיני ותקשורתי של ישראל יספק לו עילה לביטול המלחמה״.

התמצית האסטרטגית במסר של סאדאת הוצנעה לטובת הפרטים האופרטיביים. סאדאת, כמובן, לא גילה זאת לעוזריו ולזכרונותיו. על כן זאת רק גירסה משכנעת עם ראיות נסיבתיות, ללא הוכחה חד-משמעית, ואין זאת המילה האחרונה בתעלומת אמ״ן, אבל יש בכך להפיל לבנה נוספת בחומת הצדקנות של המוסד, במאמציו להיראות צחור מול השחור של אמ״ן במלחמת יום הכיפורים.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: עדי זקס, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב