השאלה הניצחית, ״מדוע איננו לומדים מההיסטוריה״, מעסיקה - למרבה הצער והדמים - היסטוריונים יותר מאשר את תלמידיהם (ולעתים גם בניהם) המגיעים לעמדות הכרעה.

ד״ר יגאל קיפניס, חוקר מלחמות ישראל, רקען המדיני והבטיהן המודיעיניים, חוזר לשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״. קיפניס, דור מלחמת יום הכיפורים, טייס מסוק בחיל האוויר, מנתח את הנסיבות המוסדיות והאישיות בשני האירועים המקבילים של 6 באוקטובר 1973 ו-7 באוקטובר 2023. האירועים שונים ומה בדיוק התרחש לפני שנתיים טרם נודע דיו, הוא מציין, אך רכיבי קבלת ההחלטות דומים.

תהייה קודמת לבירור היא מהו בסיס הידע - אמיתי, משוער, מדומה. כשהחוויה הפרטית והכללית מאבדת מעוצמתה המיידית ונשאר רק הזכרון הכתוב והנלמד, מדוייק או מסולף, נמוגים גם הלקחים.

המטה הכללי של צה״ל והצמרת הבטחונית בכללה אויישו לפני שנתיים בילידי שנות ה-60׳ וה-70’. למשל, אליעזר טולדנו, ראש אגף אסטרטגיה ואיראן, שהיה אלוף פיקוד הדרום עד שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר, הוא מילדי מלחמת יום הכיפורים - נולד ב-12 באוקטובר 1973, יום מפנה במלחמה. 

אצלו, כמו אצל עמיתיו, הפתעת יום כיפור, נכון יותר לומר ״מופתעות״, בגלל היסוד העצמי בה, היא מורשת דו״ח אגרנט וספרי זכרונות ופולמוס שלא כולם היטיבו לשקף את ההקשר המורכב; ולכן היה צה״ל יכול להתיימר ללמוד את 1973 בלי להבין שהוא חי במהדורה הבאה שלה.

קיפניס מעורה ומעורב במחאה נגד ההנהגה הפוליטית של ההפיכה המשטרית ומלחמת עזה. הוא משוכנע שמתוך פעילי המחאה, הצעירים מבני דורו, יכולה וצריכה לקום הנהגה חדשה לאומה הישראלית המיוסרת.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי

הפרק הקודם עם יגאל קיפניס

https://open.spotify.com/episode/4oBTJiuwSaikpjYOkbiuH3?si=A2YgVSeRReqP03c-ozvhkA

האלוף במילואים טל רוסו היה חלוץ המרואיינים כאן, ב״אפרכסת״. סיפור הרקע שלו זמין להאזנה בקישור המצורף. רוסו, בן קיבוץ חולתה, התגייס לצוות הראשון של שלדג, לחם גם בסיירת מטכ״ל, היה מפקדם של נפתלי בנט ועופר וינטר במגלן ולאחר פיקוד על חטיבת הנח״ל והאוגדה המשוריינת 162 מילא שלושה תפקידי אלוף - באגף המבצעים, בפיקוד הדרום ובמפקדת העומק.

מבעד לעדשות נסיון מצטבר זה חוזר רוסו לשיחה נוספת, לאחר שנתיים של מלחמת 7 באוקטובר. לדעתו, הוא משתף את אמיר אורן, לו זה לא היה קורה - הדריכות, התרגולת, אוגדת עזה (בפיקוד האלופים לעתיד יוסי בכר ומיקי אדלשטיין) היו אחרות במחצית הראשונה של העשור שעבר.

ועוד: חמאס היה האויב, פשוטו כמשמעו. לא נכס. לא שותף נגד הרשות הפלסטינית. לא ממומן ומאומן לפלישה, לטבח ולחטיפה רבתי למנהרות. בסוף מבצע ״עמוד ענן״ ב-2012, שנה לאחר שחרור יחיא סינוואר בעיסקת שליט ובטרם ביסס את מעמדו כמנהיג חמאס, הצליחו פיקוד הדרום וזרועות המודיעין לאכן ״ב-100 אחוז״ את מוחמד דף ולהכין התנקשות בו, אך הדרג המדיני בראשות נתניהו סירב לאשר הפרה של הפסקת האש שהושגה בתיווך מצרי.

רוסו מגחך לשמע טענת נתניהו ש״אילו העירו אותי״ היו האירועים מתגלגלים אחרת. בהכירו את הזיקה שבין צה״ל לראשי הממשלות, ובמיוחד לנתניהו, הוא משוכנע שהתגובה להשכמה הלילית היתה קבלת המלצות הדרג הצבאי, ללא שינוי כהגברת כוננות וגיוס. מדאיגים את רוסו היחסים שנרקמו בין נתניהו למי ממזכיריו הצבאיים, שהתערו בלשכת ראש הממשלה עד כדי הזנחת הצבא שהם אמורים לשמש שליחיו לדרג המדיני.

לדברי רוסו, הביקורת על תיפקוד חיל האוויר בשעות הראשונות של כשלון כוחות היבשה, המודיעין והמטכ״ל נובעת מאי-הבנת מתכונת הפעילות.

לפני שש שנים, לחודשים מעטים, היה רוסו מועמד לכנסת וח״כ ברשימת מפלגת העבודה. החוויה הקצרה לא השאירה בו רעב למהדורה נוספת, אך ברצונו לסייע ככל שיוכל - מוטב מבחוץ, אך בנכונות להתגייס גם לתיגבור - לידידו גדי אייזנקוט, בעיניו הטוב במועמדים להובלת התיקון הנחוץ של הריסות נתניהו. 

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי

טל רוסו חלק א'    
https://open.spotify.com/episode/4edWjNMlb4KwXHJIZV4ZHP
טל רוסו חלק ב'
https://open.spotify.com/episode/2FUvaxQKWSAhX8lRAZgxpd

יאיר  פלד, בן 27 במותו, היה מפקד סיירת הצנחנים - הנבחרת ביחידות צה״ל, אז - ומהבולטים בדור הצעיר של התנועה הקיבוצית, כשרון חינוכי, צבאי ואירגוני שאבד. ״הוא היה המגדלור שלי, שלנו״, אומר עליו גם לאחר 66 שנה אחיו, יודק׳ה. שמונה שנים הפרידו ביניהם; אהבה והערכה הדדיות גישרו עליהן.

יודק׳ה פלד צמח להיות איש-צבא נחשב בזכות עצמו, מפקד סיירת גולני, מח״ט שריון, מפקד האוגדה המשורינת המובילה בצה״ל. צנוע, חסכן במילותיו, מאמין במוסר עבודה, במופת אישי, במשמעת, בחינוך. הוא לא ריאיין את קציניו (וחייליו), אלא שוחח איתם.

פלד הוא בן קיבוץ יגור. ילדותו בשנות ה-40׳ זכורה לו כתקופה טובה, גם בלינה המשותפת. רשמי השבת השחורה ביוני 1946, מבצע אגתה של הצבא הבריטי נגד ההגנה, המצור והמצוד וחיפוש הנשק, עדיין חקוקים בתודעתו. יגור, הוא מעיד, הונצחה בדיוק מפליא בכתביו של מי שנולד שנתיים לפניו, יורם טהרלב.

לקראת גיוסו לשירות חובה כיוון לקורס-טיס. מות יאיר חסם בפניו, מצפונית, נתיב זה ואת הצנחנים - החטיבה שהמשיכה, כמו בשנים 1954-56, לשאת ברוב העול המיבצעי, שאמנם התמעט. השירות בגולני נחשב פחות מסוכן. בעיני יודק׳ה זאת היתה פשרה מציאותית בין קרביות מובנת מאליה לבין חמלתו על הוריו החרדים.

התוכנית התנגשה במציאות. כמפקד מחלקה בסיירת גולני הוביל פלד את כוחות גולני בפעולת נוקייב נגד הצבא הסורי ונפצע קשה בקרב. כשהחלים חזר לסיירת, השלים את חובות השירות, השתחרר וחזר ליגור, לענף האכלת הבקר והצאן.

רק לאחר מלחמת ששת הימים, כשהוביל בחזית הצפון סיירת של חטיבת מילואים, נענה פלד להפצרת מח״ט גולני לחזור למדים ולפקד על סיירת גולני. יומיים לפני מלחמת אוקטובר 1973 קיבל - יותר נכון, לקח - את הפיקוד על גדוד 51 ופגש לראשונה את קציניו.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר פלד על קרבות החרמון של הגדוד והחטיבה. שוב נפצע קשה, שוב קיצר את החלמתו כדי לחזור ליחידה. לא היה מועמד טבעי ממנו לפקד בהמשך על גולני, אך הרמטכ״ל היותר ייצרי והפחות ענייני בתולדות צה”ל, רפול, העדיף לקדם לתפקיד את ראש לשכתו.

על מלחמת 7 באוקטובר אינו מרחיב. פלד מתפעל מנחישותם של לוחמי ההווה, הדור של בניו ונכדיו. הוא, שאיבד בצבא אח נערץ וחברים רבים, מזכיר בצער חייל שנאבק בעזרתו לעבור מהתותחנים לגולני, הגיע עד לפיקוד על גדוד הסיור - המתכונת המורחבת של סיירת גולני - ונהרג בעזה, כאל״מ במילואים ומפקד חפ״ק המח״ט. 

אולפן: אמנון האס

ביום השנה ה-40 למלחמת יום הכיפורים, 6 באוקטובר 2013, השתתפו האלופים בדימוס צבי זמיר ואלי זעירא באירוע מיוחד בחסות המכון למחקרי בטחון לאומי באוניברסיטת תל-אביב (INSS).

זעירא, המונה כאן את שגיאותיו כראש אמ״ן בשנה שתחילתה באוקטובר 1972, עוסק בין השאר ובקיצור המתחייב גם בקונספציה, בסבירות הנמוכה ובמקורות המיוחדים (״רמי״ ו״גדי״ של 848, כיום 8200) בחזית המצרית, שדגימתם כתשע שעות אור ל-5 באוקטובר לא העלתה מימצאים מתריעים, בין משום הידוק בטחון הקשר בצבא המצרי ובין משום שהמשוחחים לא היו שותפי סוד לקירבת המלחמה.

זמיר, ראש המוסד בעת המלחמה ומאז 1968, סירב לחלוק את הבמה עם זעירא. לדברי זמיר, למרות (ואולי בגלל)  כפיפותו הישירה לראש הממשלה גולדה מאיר, שר הבטחון משה דיין השפיע על מעמדו הנחות של המוסד לעומת אמ״ן, שבארבע שנותיו הראשונות של זמיר עמד בראשו אלוף אהרן יריב. כגורם איסוף נדרש המוסד להצטמצם לאספקת מידע ולהימנע מפלישה לתחומו של אמ״ן כמונופול הערכה. כמו יריב, זעירא זוהה כמקורב לדיין, שהיה מנוכר לידידו של זמיר מהפלמ״ח, הרמטכ״ל דדו אלעזר.

הרמס״ד של מלחמת יום הכיפורים שיתף את שומעיו באחד האירועים המודיעינים החשובים ביותר בתולדות המלחמה (והמדינה) - פגישתו הלילית בלונדון עם הסוכן המצרי אשרף מרוואן, חצי יממה לפני תחילת המתקפה הערבית המשולבת. מרוואן, אמר זמיר, חשש שמא יתבדה, אם יתממש הסיכוי הקלוש שסאדאת יתחרט ברגע האחרון ולא יורה לצאת למלחמה; וזמיר, בעקבותיו, תהה כיצד ייראה אם לאחר התרעת מלחמה וגיוס מילואים ביום הכיפורים יישמר השקט. 

עוד סיפר זמיר כי אחד ממקורות המוסד בצבא מצרים, שדיווח ב-12 באוקטובר על הכנות להנחתת כוחות ממסוקים ממזרח לתעלת סואץ - ובכך סייע לזמיר לשכנע את קבינט המלחמה בראשות גולדה לדחות את צליחת צה״ל מערבה, כהצעת דיין בדירבון מפקד האוגדה אריק שרון - נהרג במבצע זה. זמיר, לפנים ראש מחלקת ההדרכה במטכ״ל ואלוף פיקוד הדרום, ידע שלאחר הכוחות המונחתים יבואו עוצבות שריון שיושמדו בידי צה״ל ויחשפו את הגדה המזרחית לצולחים.

לצפייה מלאה בהרצאת זמיר, כמו גם בהרצאת זעירא ואחרות - יום העיון על מלחמת 1973, INSS ביו-טיוב.

ארבע שנים בלבד חלפו מאז שאיש פרקליטות מחוז מיסוי וכלכלה תל אביב ורשות ניירות ערך, עמית בכר, פרש למיגזר הפרטי ועד לשובו לזירה הציבורית כראש לשכת עורכי-הדין. קצב מסחרר, שבתוכו נכללת התמודדות מוצלחת קודמת לגדול מחוזות הלשכה, מחוז תל אביב.

לצד אופיו של עו״ד בכר, שאינו בוחל במאבקים וסותר בכך את הדימוי המשפטני השגור של  מצד-אחד-ומצד-שני, שני גורמים משיקים התניעו את עלייתו המהירה לעמדה רבת עוצמה, חשיפה ותהודה. הראשון: דימויים של קודמיו המיידיים כהיפוכם של אנשי מערכת החוק ולכן רעב לפנים חדשות ונקיות. השני: יריב לוין כמחולל ההפיכה המשטרית, בברכת נתניהו וגם - לא רק -למענו.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר בכר על ״השיטות המאפיונריות״, כלשונו, שהופעלו בין השאר כלפיו, כנציגה רב-ההשפעה של הלשכה: הצעות לעיסקה, במיוחד לבחירת שופטים ונשיא לעליון, ואיומים סחטניים אם יסרב לפיתויים.

תמיכתו של בכר בנשיא העליון יצחק עמית (ולפניו בעוזי פוגלמן ובאסתר חיות) מלאה ממש כהתנגדותו ללוין ולנתניהו. הוא גאה בהצלחת המתנגדים לבלום את רוב מהלכי ההפיכה ומקווה שהתגייסות כוללת בבחירות לכנסת תהפוך על פניהם גם את שרידי ההפיכה וכי רשות שופטת חופשית מאיומי הדחה והתערבות, ממשלה שונה קוטבית בגישתה, שרים רציניים ונקיי כפיים במשרדי המשפטים והמשטרה ויו״ר נאור בוועדת החוקה יצעידו את המערכת - וירגיעו את החברה האזרחית שנאלצה זה קרוב לשלוש שנים לשמש עזר כנגדה - בדרך חדשה-ישנה.

זה לא ישפר את דימויים העקוץ של עורכי-הדין לרבבותיהם, כמעט אחד לכל מאה ישראלים (פי 2.5 מארה״ב), אבל יאפשר לראש הלשכה שלהם - גילדה מקצועית? מיסדר? שותפת בשלטון באמצעות שני נציגיה בתשיעיית הוועדה לבחירת שופטים? - להתפנות קצת יותר ממישרתו ההתנדבותית לפרנסתו במשרד ותיק המוניטין ש׳ הורוביץ, שלפני שלושה-חמישה עשורים ורבבות עורכי-דין שנפלטו מאז מפס הייצור מנהלו ובכיר שותפיו, אמנון גולדנברג, היה ראש לשכתם.

אולפן: אמנון האס

להערות ותגובות - https://forms.gle/UWNt3qs56eooP3wr7 

כשמזכירו הצבאי הרביעי (אחרי איזנקוט, קפלינסקי וגלנט) של ראש הממשלה אריאל שרון, אלוף גדי שמני, הביא לפגישת עבודה אצל שרון את איש השב״כ המכונה ״סטיב״, הוא הציג אותו ראשית חכמה כמפקד-עמית של פלוגת צנחנים בגדוד 202, במלחמת לבנון. שרון לא השתוקק לדבר על לבנון, אך מתוכו בקעה סקרנותו של מג״ד 890 ומח״ט 202 מאמצע שנות ה-50׳ והוא תהה איך היתה אצל סטיב חוויית הפיקוד על פלוגה באימונים ובקרב.

לאלוף במילואים דוד זיני, המתחיל עתה את כהונתו כראש השב״כ למרות התנגדות מנומקת של ראשי השירות לשעבר לו ולמי שהתעקש למנות אותו בגלל - לא למרות - אפס נסיונו בשב״כ, יש רק סיפורי צבא. אם ינסה להשתרר על עובדי השירות, לא ייקלט. הרגל הציות להוראות מוסמכות מלמעלה אינו תחליף לשיכנוע המבוסס על נסיון מקצועי. ה״סטיב״ים של השב״כ ממתינים לו, שמא ייטמע בתרבותם האירגונית כפי שסגן ראש השירות רוני אלשיך, כשהתמנה למפכ״ל המשטרה, ויתר על ראשות השב״כ שהובטחה לו אם יהיה ילד טוב בלפור ואיכזב את נתניהו.

סטיב, ששמו המלא התפרסם פה ושם לאחר שיחרורו מהשב״כ לפני כשנתיים וחצי, אך לרוב ללא חשיפת קלסתרו, מעדיף להישאר בצללים. בכספת זכרונו שמורים סיפורים מרתקים על פרשיות בטחוניות, רבות מהן עדיין אפופות חשאיות.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא מספר על התקופה הקשה והמסוכנת בלבנון של 1982-3, הרחק מאד מהגבול, לעתים בהתערבות בין עדות מקומיות חמושות, וכשבת-זוגו מציבה בפניו ברירה חדה: הצבא או אני.

הצבא הפסיד וסטיב היה לסטיב, שם מקרי, תחילה קפטן סטיב, בהמשך מייג׳ור ולבסוף גנרל. בנוסף למגע הקצר עם שרון, בסמוך לאירוע הבריאותי שהשבית אותו, נקלע למחיצתם של אולמרט ונתניהו. משניהם התרשם, אנושית ומקצועית, מהראשון.

סיבה עיקרית להסכמת סטיב להתראיין היא הנצחת חברו המנוח, יצחק (״חיים״) אילן, שהיה ראש אגפים מרכזיים בשב״כ ולבסוף סגן ראש השירות וכמעט-כמעט ראש השב״כ. ברקעו, בגינוניו ובכישוריו היה אילן עץ מיוחד בנוף השב״כ. אילן היה ידיעתן עוד לפני שהיה דעתן. מוח מתמטי, שחמטאי, בודק ומפקפק, חולב וצולב, טורד ומורד ויורד לחקר האמת.

בתום שירותו הבטחוני המשיך סטיב את מה שנראה בעיניו פעילות ממלכתית, ציונית, בן-גוריונית, נגד ההפיכה המשטרית. מי שהכיר את יצחק אילן משוכנע שללא קשר מאכזבתו מנתניהו היה גם הוא מתייצב בצד הנכון של החוק, הצדק והאמת.

אולפן: אמנון האס

לתגובות והערות - https://forms.gle/UWNt3qs56eooP3wr7

אלוף-משנה בדימוס יונתן לרנר היה סגן צעיר, קצין תורן במחלקת המודיעין במטה חיל האוויר, ב-5 באוקטובר 1973, ערב יום כיפור. באותו יום הוכרזה כוננות ג׳, הגבוהה ביותר, בצבא הסדיר ובתוכו בחיל האוויר. מפקדי בסיסים תודרכו וטייסים - לא כולם - הוזעקו לטייסות; אך בבניין המטכ״ל עסקים כרגיל, אחר הצהרים, ובכירים באמ״ן הודיעו שיהיו מנותקי קשר בשעת התפילה.

כשלרנר קרא את ידיעת ״יחמור״, הנספח הצבאי העיראקי במוסקווה, שדיווח לבגדד על פינוי משפחות היועצים הסובייטיים מסוריה וממצרים בגלל החשש הסובייטי ממלחמה ממשמשת ובאה, התבהרה לו תמונת המתיחות שריחפה לאורך השבוע. הוא נזעק למדור הדיווח והתפוצה באמ״ן, אך שם עוכב הטיפול בידיעה, כי בכירי המערכת ידעו מה שנסתר מעיני הזוטרים - ממתינים לעידכון מלונדון, מראש המוסד צבי זמיר, על פגישתו בהמשך הערב עם סוכן הצמרת במצרים, אשרף מרוואן. לרנר לא היה שותף סוד לזהותו של מרוואן, אך ניחש אותה כשחיבר את הפיסות לתצרף.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר לרנר על שחר ה-6 באוקטובר, כשבכירי אמ״ן המומים ומתקשים לעכל את ההתרעה המטלטלת, ״מלחמה היום״. הוא חוזר לשנןת הפסקת האש שבין ההתשה ויום הכיפורים, לשותפות מודיעין חיל האוויר בהערכה שמצרים לא תצא למלחמה לבדה וללא מטוסי תקיפה או טילי קרקע-קרקע ולקושי לפרוץ סגירות מחשבתית של קבוצה וקודקוד.

לרנר משבח את מפקד חיל האוויר, בני פלד, שנפתח בעקבות המלחמה והשכיל לשקם את החיל ולסגל אותו למשימותיו, ואת הקצינים שהובילו את הכנות המערכת האווירית להצלחה מול טילי הקרקע-אוויר של סוריה ביוני 1982, בשבוע הראשון של מלחמת לבנון.

יש ללרנר תובנות מעניינות על יחסי המודיעין עם המבצעים ועל הציפיות - לא תמיד מציאותיות - של מפקדים מקציני המודיעין שלהם. הוא מזהיר מפני מנהגם של גופי מודיעין לתבל את הערכותיהם בהמלצות ביצועיות, המפריעות למעריכים לסגת כשהנתונים מתעדכנים. הוא גם מוצא קווים דומים בין סיבות הכשלון בשני האוקטוברים.

וגם: משוש נפשו מאז היותו זאטוט ששמע מילד אחר שהוא ״מפא״יניק״ ו״מוכרח להיות אוהד של הקבוצה״  - הפועל תל אביב.

אולפן: אמנון האס

קצת לפני 7 באוקטובר 2023 - ולעניין זה 6 באוקטובר הוא התאריך הקובע - הוזמן מוטי אשכנזי לביתו של תת-אלוף בדימוס אמיר ראובני. אשכנזי יליד 1940, ראובני -לא בריא - מבוגר ממנו בשלוש שנים וחצי.  אשכנזי סיים את שירותו הצבאי בדרגת סרן. ראובני היה מח״ט גולני ומפקד אוגדה. חשוב יותר, ראובני היה מג״ד 68, גדוד המילואים שאשכנזי היה אחד מקציניו והצטיין במלחמת יום הכיפורים כמפקד מעוז ״בודפסט״ - המעוז היחיד שלא נכבש בידי הצבא המצרי.

מצפונו של ראובני הציק לו. הוא זילזל באזהרות אשכנזי ערב המלחמה ולא היטיב לפקד על כוחות הקו. במקום לשבח את אשכנזי ולפעול לשימורו במסגרות המילואים, התנכר לו והבליג כאשר חסידיו של תומכי משה דיין העבירו אותו מתפקיד פיקודי ל״מאגר קצינים״, שם נבלע ללא ניצול. המערכת לא השלימה עם נצחונו של אשכנזי, המפגין הבודד שחולל מחאה רבתי, על דיין.

ראובני הפציר באשכנזי להאמין לו: כשנתיים לאחר המלחמה פנה לוועדת העיטורים במטכ״ל, בראשות אלוף, והתלונן על שלא הוענק עיטור - גבורה, עוז או מופת - למפקד ״בודפסט״, שהדף את כל התקפות המצרים בששת הימים הראשונים של המלחמה. ״אומץ לב וקור רוח עילאיים, דוגמה אישית ומנהיגות קרבית יוצאת דופן,״ ציטט ראובני את עצמו מ-1975. ״דבקות במשימה, שיקול דעת ברמה הגבוהה ביותר, עמידה איתנה שמנעה את קריסת הגיזרה הצפונית של התעלה״.

אשכנזי, יובל ומעלה לאחר המלחמה והמחאה שעשתה אותו לשם דבר, אינו נוטר טינה. הוא מחייך לעצמו בסיפוק כשנצברים לזכותו נצחונות קטנים, מאוחרים, ביניהם ביטול החסיון על עתירה שהגיש באמצע שנות ה-70׳ נגד שיטת הקידום בצה״ל, שתיגמלה קצינים כושלים ובינוניים והעדיפה פז״ם על יזם.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״, לטובת הדור שלא ידע את מרדכי, מספר אשכנזי על מאבקו בקצונת הגיזרה בשבוע וחצי שלפני המלחמה, על קרבות ״בודפסט״ ועל עדותו בפני ועדת אגרנט. ״אילו התבקשתי כמג״ד 68 להעניק עיטור גבורה אחד בלבד,״ כתב ראובני בהמלצתו שבדיעבד, ״הייתי מעניק אותו למוטי אשכנזי, ללא כל היסוס, התלבטות או ספק״. אשכנזי לא עולל לזולתו מה שעוללו לו: בהמלצתו ניתנו עיטור המופת לשאול מוזס, קצין השריון שחבירתו למעוז היתה גורלית להדיפת ההתקפה, וצל״ש מפקד חיל הים לקצין שפיקד על חוליית המכ״ם הימי, גבי שילה.

במחאת 2023-25 מעטים הנכדים הצעירים - רבים מהם לוחמים ונפגעים, בעזה ובחזיתות אחרות - אבל אשכנזי הוא הסבא שלה. כשמזדמן לאולפן משה רדמן אבוטבול, ממובילי המחאה נגד ממשלת נתניהו ומהלכיה, חולק איתו אשכנזי עצות ולקחים מנסיונו בחודשים פברואר-אפריל 1974. מרשים לשמוע ממנו, באותם מזג ותיכנון שאיפיינו את רצינות הכנותיו למלחמה ותיפקודו בה, איך התעצמה תופעת ההפגנות נגד סירובה של גולדה לפטר את דיין. מיחיד לפלוגה לגדוד לחטיבה, עד שבתוך כ-10 שבועות בלבד ובתוכם גם דו״ח אגרנט החליטה גולדה להתפטר ולקחת איתה את דיין.

האם ההצלחה היתה גדולה מדי, כי בקצה העקרון ניצב המדרון שבתחתיתו נתניהו? מוטי אשכנזי מתנער מכל אחריות, אישית או מיניסטריאלית, לדרך הארוכה שמכשלונות העבודה אז לאסונות הליכוד כיום. לא, הוא מסכם, אינו מתגעגע לגולדה, אבל יש לו געגוע - והערכה - לתכונה שלבסוף גרמה לדעתו לראש ממשלת יום הכיפורים להתפטר ולהעביר את השרביט לדור הבא: הבושה. אותה בושה שאינה נמצאת במילון של נתניהו, בודאי לא בעברית.

אולפן: אמנון האס

בתחילת שנות ה-90׳, כשעול כבד נפל על מפקדי אוגדות הבטחון-השוטף המרחביות בגדה המערבית, בעזה ובלבנון, פיצה אותם הרמטכ״ל אהוד ברק בדרגה אישית של אלוף, אם ניאותו לתפקיד נוסף, עוד שנתיים שוחקות, באוגדת בט״ש שנייה. כך שודרגו שאול מופז, גבי אופיר ובהמשך גם איציק איתן.

לסידור דומה בגדה ייעד הרמטכ״ל הבא, אמנון ליפקין-שחק, את תא״ל יום טוב סמיה, אבל יום לפני הסיכום הרשמי של ההחלטה סיכל אותה שר הבטחון בממשלתו החדשה של נתניהו, איציק מרדכי.

עד שסמיה קיבל את דרגת האלוף וקידום מהיר מהמתוכנן לפיקוד הדרום, שנה ורבע אחר כך, התגבשה דעתו השלילית על יחסי הגומלין בין הפוליטיקה לצבא. צה״ל, הסיק באכזבה, נמצא בהידרדרות מתמדת. אחרי שחק לא נתקל, בקבע או במילואים, ברמטכ״ל שתיפקודו נשא חן בעיניו. אולי, לא בטוח, תלוי במאזן הכולל, איל זמיר יהיה הראשון בדור האחרון שיצליח בכך.

ביקורתו על שני הדרגים, הצבאי (והמודיעיני) לא פחות מהפוליטי (״הראיס״), נוקבת. לאלוף במילואים ד״ר סמיה, מחברם של שני ספרים, עוד מעט שלושה, יכולת שיווקית מובהקת. לפתע, בלי אזהרה, בעיצומה של השיחה, הוא מצודד את מבטו הישר למצלמה ותוקע לתומכי נתניהו צרור מילולי בין העיניים.

סיפורו האישי של סמיה, שהובא ב״אפרכסת״ בסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר 2023, כאן ⬇️

אולפן: אמנון האס

https://open.spotify.com/episode/13u0BmrwGnUYDSGlowATN7?
si=A86dKYmMTJa-OHxhqi65pQ

https://open.spotify.com/episode/1aOCQBsiin3qo4Eb3KHQxT?si=fx40yTCbSQSKrn65-_quxA

אחרי פחות מחמש שנים בכנסת, אפרת רייטן-מרום מציגה תמהיל יעיל של טריות ונסיון. כי״ר סיעת העבודמוקרטים בכנסת היא למעשה, גם אם עדיין לא להלכה, מס׳ 2 של יאיר גולן. אם בממשלה הבאה יהיו למפלגתה שלושה-ארבעה תיקים, אחד מהם של מרצ לשעבר, טובים סיכוייה של ח״כ רייטן להתמנות לשרה; ואם תממש את שאיפתה - כעורכת-דין, לזמן-מה חברת הוועדה לבחירת שופטים ויריבה קנאית של יריב לוין - לזכות בתיק המשפטים, המקנה למחזיק(ה) בו גם מושב בוועדת השרים לבטחון, היא תגיע קרוב מאד לחוד הפיסגה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מצטיירת רייטן, לא רק לפי הודאתה, כהישגית ומשימתית - אך לא, חשוב לה להדגיש, ״דורסנית״. היא באה מבית צבאי (חיל הים, כולל בזירת ים סוף; תקליטי להקות צבאיות; כובעי חובלים מועפים מעלה בסיום קורסים) ושורשים בולגרים-טורקיים, רחוק מאד מהקלסתר של טלוויזיה ותקשורת, עולמה לפני המעבר הכפול, תחילה למשפטנות ובהמשך לפוליטיקה. כשבימין עתיר המשתמטים מצקצקים ששירתה בלהקה צבאית אינה מתרגשת. אסתי אבני, לימים חיות, באה מלהקה דומה והנהיגה לימים להקה דומה וחשובה יותר.

היא יודעת לזהות הזדמנויות, להסתער עליהן ולמצות אותן. כך נענתה להצעת היו״ר הקודמת של העבודה, מרב מיכאלי, שלא להסתפק בחברות בוועדת החוקה של המפלגה, אלא להירשם לבחירות המקדימות ולהתמודד, בו-בשבוע וללא בסיס-כוח. התלבטה - בעיניים קולנועיות דימיינה מעל לראשה שעון שמחוגיו מאיצים בה - והעזה והצליחה.

לצד הכרת התודה האישית למיכאלי, על פתיחת הדלת, רייטן אינה סולחת לה על ההימור המופקר שבסירוב להתמזג עם מרצ - אחד הגורמים לשובו של נתניהו לשלטון, על זוועות שלוש השנים שמאז. בעיניה, יש אמת מידה אחידה של דרישה ממנהיגות לשאת באחריות.

כפוליטיקאית מעשית היא משלבת חתירה ל״100 אחוזי מאמץ״ עם נכונות ל״פשרה של 70 אחוז״ עם בעלי השקפות דומות אך לא זהות, כגון המפלגות השונות בברית אנטי-נתניהו. ויתור על טהרנות ביישום חקיקתי ומינהלי של השקפת עולם הוא לדעתה כורח השעה, למניעת אסון של מיחזור ממשלת נתניהו.

הדור הצעיר של לוחמי עזה ולבנון קרוב מאד לליבה של רייטן, אם ללוחם בחטיבת הקומנדו ולבת על סף גיוס לצה״ל. שתיים מהתופעות המדאיגות אותה: ריבוי הלומי הקרב והקצנה כוחנית, אדישה לערכים, בקרב לוחמים מצולקים מחוויות החזיתות הקטלניות והמתישות.

אולפן: אמנון האס