כבר למדנו ששיגרה טובה היא מפתח לחיים של משמעות וצמיחה. אבל יש בלת״מים בעולם ולרוב אנחנו לא יכולות לשלוט בהם ובמתי הם יגיעו. אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ הזה של לא לעבוד, לא לעשות ספורט, לא לאכול נכון או לא להקליט? איך מתמודדים עם תינוק חולה שמעבר לקושי הספציפי הזה משבש לנו את כל השיגרה שכבר התרגלנו לאהוב? 

לכל החלטה שתקחי בהורות שלך יקומו מאות קרציות שיגידו אחרת. לכל גישה חינוכית או רפואית שתבחרי תמיד יהיו צידוקים מעולים גם מהצד השני. ובסוף כולנו מגיעות עם זיקה לכיוון  מסויים. אז איך בכל זאת אפשר להתמודד עם אינסוף המידע הזה שמסתובב בחוץ? והאם האמונה העיוורת שלנו ברעיון מסויים מובילה לבחירות מושכלות? או שאולי בדיוק להפך?  

לא כל מה שהיה טוב עד עכשיו יהיה טוב מעכשיו. שינוים הם ברכה בחיים של מי שמחפשת לגדול. שינויים יכולים להיות מפחידים, לא נעימים ומאוד לא נוחים אבל אם ניתן להם לנהל את החיים שלנו נמצא את עצמנו שוקעות עמוק יותר בתחושות התסכול וחוסר הסיפוק שהתחילו את כל הרצון בשינוי מלכתחילה. אז איך מבדילים בין צורך אמיתי בשינוי לבין סתם גחמה או רצון מזדמן? מה אנחנו צריכות לשאול את עצמנו ואיך זה יקל על הקושי בלצאת לדרך? 

כמה רעיונות טובים כבר היו לך? כאלה שיכולו לעשות מיליונים או להביא לך את ההכרה שאת מחכה לה? כמה מוצרים מדהימים או קונספטים מצויינים ניסית להוציא לאוויר העולם ולא עמדו במבחן התוצאה? לי באופן אישי היו הרבה כאלה. אז מה הופך רעיון טוב לסיפור הצלחה? ואיזה רעיונות נועדו לכשלון עוד לפני שבכלל ניסינו להוליד אותם? 

לכל אחת מאיתנו יש איזה יצירה שהיא מנסה להוציא החוצה. לחלקנו זאת עבודה יומיומית ולחלקנו איזה פרוייקט חשוב וגדול ואישי שכבר הרבה זמן מתבשל בראש ועוד לא הצליח לצאת לעולם. ולמה? כי אנחנו מחכות להשראה. מחכות למוזה הזאת שתכה בנו, לפרץ היצירתיות שישתלט ויגרום להכל לזרום ולהרגיש טבעי ונכון ונוח. אבל מוזה לא מגיעה משום מקום - צריך לעזור לה להופיע. אז איך עושים את זה?

אנחנו בתוך שבוע ההסתגלות ועדיין קשה לנו. קשה ללנו שהם בוכים, שהם לא רגועים, שאנחנו לא יכולות להיות שם ושלא מגלים סבלנות כלפי התחושות שלנו. אבל בסוף לקחנו החלטה ואנחנו צריכות לעמוד בה. גם הילדים וגם אנחנו סובלים מחוסר וודאות קשה בכל הנוגע לתהליך הזה וכדי לפתור את זה רק שיגרה יכולה לעזור. איך מייצרים אותה? על מה צריך לחשוב כשבונים אותה? 

אנחנו עוד רגע עוברות את זה חברות. ההסתגלות הזאת היא אחד האתגרים הקשים שהיו לנו עד כה בהורות ואנחנו עוברות אינסוף אפס אנד דאוונס של רגשות בנוגע לדבר. אבל מה באמת מטריף אותנו? מה מסתתר מאחורי הענין הזה של תעזבי אותו ותלכי? תתמודדי עם זה שהוא בוכה או לא רוצה לאכול? 

יש שני סוגיי הסתגלויות בעולמנו כרגע. למרות שאנחנו בטוחות שההסתגלות היחידה היא של הילדים, כנראה ששלנו היא הרלוונטית יותר. איך משחררים את יסורי המצפון ואת כאבי הלב ואת החששות שאנחנו סוחבות על הגב? איך מתמודדים עם התקופה הזאת לא רק בקושי אלא בעוצמה ובצמיחה? מה ההבדל בין ההסתגלות שלהם להסתגלות שלנו ומי יעבור אותה טוב יותר?