מתוך ההשגיות וריבוי המשימות והמטלות היומיות שלנו נוצרה איזה נטייה לתנתק מהקשב לקול הפנימי. זה שמטיל ספק, זה שלעיתים עייף מידי כדי לעשות, זה שצריך להרגיש הרמוניה כדי להביא לתוצאות מצויינות. ולנתק הזה יש השפעה על כל היום שלנו. אז מה עושים? איך מתחברים?

אם בזמן האחרון את כועסת באופן קבוע, על מישהו קבוע אולי כדאי לשאול למה? כי אם את בן אדם מודע את מבינה שלא יכול להיות שהוא כל הזמן טועה ואת כל הזמן צודקת. אז מה באמת הבעיה? יש שני סוגים של כעסץ. כעס רגעי וכעס עצור. איך לומדים להבדיל בניהם ומה עושים כדי לשחרר את הכעס העצור הזה שיודע לבעור בנו ולכלות כל חלקה טובה?

פעם כאנשים לא בחרו כלום והכל היה נבחר עבורם - היה קשה פיזית לחיות פה. נישואים לא היו קורים מתוך אהבה, ועבודה לא הייתה נבחרת לפי רמת ריגוש או תשוקה או משמעות, את כל הגזרות ההורים שלנו קיבלו כעובדה מוגמרת. בעולם של היום זכינו לבחור בעצמנו. לשאול למה? ואז לחפש את התשובה הנכונה. אבל איך ייתכן שדווקא החופש כולא אותנו בפנים?

על כל בחירה אחת שלקחתי הייתי צריכה לוותר על מאה אחרות. בכל צומת שעמדתי ולקחתי ימינה יכולה הייתה לחכות לי הפתעה טובה יותר בצד השני. אם הייתי נשארת בהודו במקום לחזור לארץ אולי הייתי מוצאת את הייעוד שלי מהר יותר והיום כבר היה לי מקצוע ביד. אבל מה היה קורה אם באמת היית לוקחת בחירות אחרות? כל המציאות שלך הייתה משתנה מקצה לקצה. זאת התופעה שנקראת אפקט הפרפר. וככה היא משפיעה גם עלייך.

המוח שלנו יצירתי וערמומי כל כך שהוא פשוט אומן בהמצאת תירוצים. הוא יודע להפוך את המשימות והמטרות החשובות ביותר שלנו לכאלה שלא דחוף לעשות עכשיו. הוא יודע לדחות את הקץ, לשכנע אותנו למה עדיף לא להתאמץ וכמה יותר כיף יהיה אם נבחר לא ליצור שינוי. אז כל מה שאנחנו צריכות לעשות כדי להערים עליו, הוא את הצעד הראשון. 

כולנו מפחדות הרבה מידי פעמים ביום. העניין הוא שאנחנו לא מודעות לזה. נדמה לנו שרק קפיצה ממטוס מפחידה אותנו או רק להתחייב על משכנתא זה מפחיד. אבל היום שלנו מלא בהחלטות שמונעות מתוך פחד. למה חשוב לזהות אותן? איך בכלל עושים את זה ומה האלטרנטיבה הקיימת בעולם? 

את כבר יודעת שזוגיות טובה נמדדת דווקא בקושי, את יודעת שאם אתם צולחים משברים זה רק מחזק אתכם יותר. את גם מבינה שקקשיים לא נעלמים - הם מתחלפים והם משתנים והם חלק בלתי נפרד מהחיים בעולם הזה. אבל איך מייצרים או מטפחים זוגיות מספיק חזקה שתצליח להתמודד עם כל מה שהחיים מנחייתים עליה? 3 משאבים מהותיים לזוגיות ארוכת טווח, עמידה בכל מצב צבירה וצמיחה מתמדת.

יש לנו נטייה לחשוב שהפסקה היא בזבוז זמן. שמאמץ מרוכז הוא זה שיביא אותנו לתוצאה הטובה ביותר ושאם נעצור אז אנחנו עלולות להחמיר את הבעיה. מאיפה זה מגיע? ולמה זה בכלל לא נכון? איך הפסקה איכותית תביא לתוצאה הטובה ביותר ולהשגת המטרה שלנו בדרך הכי מדוייקת ומהירה? ומה 4 השאלות שעוזרות לנו לצאת להפסקה מייטבית שכזאת?

הדברים הכי טובים ומשמעותיים בחיים שלך קרו מתוך איזה משבר. מתוך קושי שהיית צריכה להתמודד איתו ולא הייתה לא ברירה. ואם את מבינה את זה, אז למה לחכות לרגעים שבהם כלום לא בשליטה שלך כדי להביא את הצמיחה והשינוי? למה לא לזמן את השינויים שאת רוצה באופן יזום? לקום מוקדם בבוקר, זאת פעולה חשובה - איך עושים אותה ולא נשאבים למיטה?