איראניום מועשר

הידד! היום, ה-28 בח'רדאד שנת 2577 לעליית כורש הגדול ו-1397 להג'רה של מחמד, יש לנו עוד פרק לבקשת מאזין! והפעם אחז ישראלי, שאתגר את תפיסת ה"כל תוכנית היא בסיס לשינויים" והציע לי לעשות ספיישל מונדיאל. פרסמתי פוסט בקבוצת הפייסבוק סימן שאתה פרסי, ותוך חצי שעה כבר היו לי שני מרואיינים שלא יכולתי לבקש טובים מהם. בשתי התוכניות האחרונות נתנו עדכונים קצרים מתוך השיחות המקדימות. העדכונים לא ייכנסו לתוכנית הזאת אז תקשיבו שם – בפרק 17 עם שרון אחדות ובפרק 18 עם שי לוי.

הכרטיס (הבלתי מנוצל ) של שי למשחק איראן-מרוקו

והנה אנחנו לפני החנות של שרון – אופנת טוטי, שאול בר 2 בת-ים צמוד לארומה. אתמול בערב, הוא גם מיהר לבת מצווה (מזל טוב ליהי!) וגם רצינו להקליט את החלק האחרון של ספיישל המונדיאל, וכל זה בזמן שהחנות פתוחה. אז עשינו לו מרפי חיובי, והיו מלא לקוחות. מי ייתן והפרק הזה יביא לו עוד לקוחות בזמנים פחות לחוצים! יש לו מבחר ממש מרשים של בגדים ונעליים לגברים, גם ספורטיבי וגם מחויט, כדאי לכם.

שי זה זה שאין לו מראה איראני, ושרון זה זה שלבוש מחויט. קל לזהות

קבוצות טלגרם ופייסבוק ששווה לעקוב אחריהם אם אתם אוהדי כדורגל איראני ודוברי פרסית (המלצות של שרון):

חדשות המונדיאל בפייסבוק

בטלגרם – @Mokhatabb

ואם אתם לא דוברי פרסית (המלצות של שי):

עמוד הפייסבוק של הנבחרת הלאומית

סוכנות הידיעות תסנים באנגלית

עמוד הספורט של פארס ניוז

עמוד הספורט של טהראן טיימז

תרגומי מכונה, כמו זה

על פרספוליס ואסתקלאל (שרון אדום, שי מתעניין רק בנבחרת הלאומית)

 דיברנו על כמה שחקנים. מהשיחה, וגם בגלל קשיי ההגייה של הישראלים, הכנתי פוסט שהתפרסם בבלוג של המרכז האקדמי שלם עם תמונות, איותים והוראות הגייה, וגם סרטון וידאו להגייה נכונה של כל שמות שחקני נבחרת איראן למונדיאל (הנה גם לינק). ראיתי את המשחק בכאן 11 והתמוגגתי!

קובץ הגייה שנשלח לעיתונות + תמונות השחקנים. קליק להגדלה.

בינתיים טארמי עשה בעיות שנדבר עליהן כבר בספיישלים של לפני גביע אסיה, וצ'שמי נפצע ולא יוכל להמשיך לשחק במונדיאל הזה

אוהדות כדורגל שמתחפשות לגברים

נילופר ארדאלאן, שהבקיעה את הגול החשוב ביותר לטובת נשות איראן (וגם משחק מילים, כי נילופר זה הפרח נופר, ולהבקיע שער זה אותו פועל כמו לפרוח. ככה זה כשפרח זה גֹּל ופועל העזר המתאים בשני המקרים הוא זַדַן "להרביץ, לעשות פעולה קצרה").

פרק 13 עם הולי דגרס, ופרק 16 עם מקס מלאקנד

קישור לווידאו של יורש העצר, והתמונה המהממת של רוחאני:

השיר של קיוסק שרציתי לשים – ימים קצרים – הוא 7 דקות. ויתרתי עליו כי ריחמתי עליכם – הפרק כבר ממילא מתקרב לשעתיים. אבל קחו אותו כאן. הוא מדבר על פרחים (גּוֹל), וגם יש בו שורה שאסתקלאל הפסידה לנפט (שזו מילה פרסית).

יש לנו גם עמוד פייסבוק וגם קבוצה סגורה למאזינים, אם טרם הצטרפת – זו הזדמנות מצוינת!

כמו כן, אם אהבת, אני מרשה לך לשתף עם איזו מילה טובה. אם לא אהבת – אפשר לשתף עם איזו מילה רעה, פרסום זה פרסום. רוצה להביע את הערכתך לכל מה שאני עושה בשבילך ובשביל המאזינים האחרים? למה רק לשמוע על כלכלת איראן כשאפשר ממש להשתתף בכלכלת תמר! אפשר לעשות זאת במגוון דרכים: לרכוש ספרים של הוצאת זרש, ולעודד את החברים לעשות כמוך, וגם להמליץ למנהלת הרווחה או לוועד העובדים אצלכם לרכוש מאיתנו ספרים או שוברים כמתנות חג ויומולדת. אפשר לשלב עם שוקולד של יער הקקאו.

הדרך השנייה היא להזמין אותי להרצאות למסגרות שמשלמות היטב, והדרך השלישית היא פשוט לקנות לי קפה, תודה לאלה שכבר קנו לי קפה – היה טעים, מעורר ומחמם-לב!

בפרק 20, ב-25.6, נארח את קווין לים מאוניברסיטת ת"א לשיחה על מדיניות החוץ של איראן עם הקישורים הנחוצים למה שיהיה אקטואלי. לא לדאוג – קווין מדבר עברית היטב למרות שאינו יליד הארץ!

ופרק 21, ב-2.7 הוא הקרוסאובר השני בסדרת הפרקים המשותפים עם הפודקאסט של התנ"ך עם ד"ר ליאורה רביד ודברי הימים – הסכת על התנ"ך והמזרח הקדום עם ד"ר אילן אבקסיס, שגם קרא את הקרדיטים היום ישר והפוך! הפרק יעסוק בדריווש הגדול, שסיפור עלייתו לשלטון הוא בין הסיפורים האהובים עליי!

בפרק 22, שיעלה ב-9.7 נארח אורי גולדברג ונמשיך לדבר על השיעה, הפעם נתמקד בשיעה בימינו ובמענה לשאלות ששאלו בקבוצת הפייסבוק אחרי ההקלטה הקודמת.

ופרק 23 (16.7) יהיה פרק לשוני בעקבות שאלתו של המאזין יעקב לויפר – אתם מוזמנים לשלוח לי עוד שאלות!

פרק 24 (23.7) יהיה קרוסאובר עם הפודקאסט "שרת התרבות", של עידו קינן, שזה משעשע כי יוצא שעידוק עושה קרוסאובר עם עצמו. כנראה נדבר על אתרים ויוזרים עבריים של הרפובליקה האסלאמית, עם הרבה אינסרטים משעשעים, אבל זה עדיין לא סגור.

בפרק 25 (30.7) אדבר עם סיוון ברלין ואולי גם הושנג באבאא'י על… פופ איראני בשנות השמונים! סיוון כבר מכינה פלייליסט ?

פרקים נוספים שהבטחתי וטרם קבעתי להם תאריך: ציר זמן 3, ציר זמן מיתולוגי, יהודי איראן, חוקת איראן, ואני עובדת על עוד כמה אורחים משו משו.

וזכרו – כל תוכנית היא בסיס לשינויים!

The post פרק 19 | ספיישל מונדיאל!!! appeared first on איראניום מועשר.

היום, יום שני ה-21 בח'רדאד 2577 לעליית כורש הגדול, 1397 להג'רה של מחמד, יש לנו מעין קרוסאובר (פרק משותף) עם הפודקאסט חיות כיס של כאן כלכלי. לא בדיוק קרוסאובר, כי אני מביאה את כל השיחה, ובפרק 70 של "חיות כיס" (על כלכלת איראן) היו רק כמה דקות ממנה.

עם שטר שקיבלתי מיונתן ילון, מחבר הספר הקורע "המלך צ'ינגיס הראשון"

הפעם הבאתי קטעים מהשיחה עם שי לוי (השיחה במלואה תהיה בספיישל המונדיאל בפרק הבא) שעוסקים במשחק הקרוב, נגד מרוקו, וגם טיפ לשדרני כדורגל שרוצים לדבר על השחקן האיראני עם השם הכי קשה, בלי לפדח את עצמם.

ויצא לנו לדבר גם על ענייני סונה-שיעה-אמאמים, שאם אתם לא מבינים אותם זה סימן שלא האזנתם לפרק 15 עם אורי גולדברג, על האסלאם השיעי.

מן הפח אל הפחת ומן הפחת אל הת…

בתוכנית של חיות כיס שאול אמר שאני מגדירה את מצטפא באדכובהא'י כמשורר הלאומי של איראן, ולא הבנתי איך זה בדיוק קרה. ואז ערכתי את השמע, והבנתי איך זה קרה. אז הבהרה: מצטפא באדכובהא'י מתמחה בפרשנות של חאפט' על פי הקוראן, וחאפט' הוא משוררנו הלאומי. באדכובהא'י, עם כל הכבוד, ויש המון כבוד, צריך לעבור עוד כברת דרך ארוכה כדי להיות חאפט'…

יש דמיון מסוים, לא?

אגב, מיד אחרי הקטע שהשמעתי, באמצע מחיאות הכפיים, מספר פרופ' באדכובהא'י שהוא כתב צוואה לפני שבא לערב הקראת השירה.

הווידאו של הבחורה עם הנקאב האדום, שהגיע אליי מכמה מקורות: במסנג'ר, בטלגרם, בווצאפ… אז העליתי אותו עם כתוביות, שגם אתם תוכלו ליהנות:

איש הדת הזה מחזיק שלט שאומר "הלוואי שגם לנו היה יום של תמיכה בעם האיראני הנדכא" (ראיתי את זה לראשונה על הקיר של ד"ר רז צימט)

בפודקאסט דיברתי על כמה וידאואים, ועכשיו אני רואה שיו-טיוב מלא בהם! הנה לקט עם כתוביות שהכנתי במיוחד בשבילכם (אני ממש טובה אליכם!)

האפליקציה نذری‌یاب nazriyab למציאת סעודת המצווה הקרובה לביתך (אני ממש לא אחראית למה שקורה אם אתם מורידים את זה!)

השיר של קיוסק שבחרתי הוא "זו הייתה אשמתי". זה שיר שהוא מונה בו את כל הדברים הרעים בעולם ובאיראן: השלום בידי אבו-מאזן? זו הייתה אשמתי. האבטלה, מחירי הנפט והרחובות החשוכים – זו הייתה אשמתי. וגם הקיץ החם והחורף הקר.

הווידאו הזה מוקדש ללוחמי התנועה הירוקה.

יש לנו גם עמוד פייסבוק וגם קבוצה סגורה למאזינים, אם טרם הצטרפת – זו הזדמנות מצוינת!

כמו כן, אם אהבת, אני מרשה לך לשתף עם איזו מילה טובה. אם לא אהבת – אפשר לשתף עם איזו מילה רעה, פרסום זה פרסום. רוצה להביע את הערכתך לכל מה שאני עושה בשבילך ובשביל המאזינים האחרים? למה רק לשמוע על כלכלת איראן כשאפשר ממש להשתתף בכלכלת תמר! אפשר לעשות זאת במגוון דרכים: לרכוש ספרים של הוצאת זרש, ולעודד את החברים לעשות כמוך, וגם להמליץ למנהלת הרווחה או לוועד העובדים אצלכם לרכוש מאיתנו ספרים או שוברים כמתנות חג ויומולדת. אפשר לשלב עם שוקולד של יער הקקאו.

הדרך השנייה היא להזמין אותי להרצאות למסגרות שמשלמות היטב, והדרך השלישית היא פשוט לקנות לי קפה, תודה לאלה שכבר קנו לי קפה – היה טעים, מעורר ומחמם-לב!

פרק 19 (18.6) הוא ספיישל מונדיאל! שיחות עם שרון אחדות ושי לוי, שני אוהדים שרופים של הכדורגל האיראני, ושי גם יביא קולות ממשחק איראן-מרוקו ב-15.6!

בפרק 20, ב-25.6, נארח את קווין לים מאוניברסיטת ת"א לשיחה על מדיניות החוץ של איראן עם הקישורים הנחוצים למה שיהיה אקטואלי. לא לדאוג – קווין מדבר עברית היטב למרות שאינו יליד הארץ!

ופרק 21, ב-2.7 הוא הקרוסאובר השני בסדרת הפרקים המשותפים עם הפודקאסט של התנ"ך עם ד"ר ליאורה רביד ודברי הימים – הסכת על התנ"ך והמזרח הקדום עם ד"ר אילן אבקסיס, שגם קרא את הקרדיטים היום ישר והפוך! הפרק יעסוק בדריווש הגדול, שסיפור עלייתו לשלטון הוא בין הסיפורים האהובים עליי!

בפרק 22, שיעלה ב-9.7 נארח אורי גולדברג ונמשיך לדבר על השיעה, הפעם נתמקד בשיעה בימינו ובמענה לשאלות ששאלו בקבוצת הפייסבוק אחרי ההקלטה הקודמת.

ופרק 23 (16.7) יהיה פרק לשוני בעקבות שאלתו של המאזין יעקב לויפר – אתם מוזמנים לשלוח לי עוד שאלות!

פרק 24 (23.7) יהיה קרוסאובר עם הפודקאסט "שרת התרבות", של עידו קינן, שזה משעשע כי יוצא שעידוק עושה קרוסאובר עם עצמו. כנראה נדבר על אתרים ויוזרים עבריים של הרפובליקה האסלאמית, עם הרבה אינסרטים משעשעים, אבל זה עדיין לא סגור.

בפרק 25 (30.7) אדבר עם סיוון ברלין ואולי גם הושנג באבאא'י על… פופ איראני בשנות השמונים! סיוון כבר מכינה פלייליסט

וזכרו – כל תוכנית היא בסיס לשינויים!

The post פרק 18 | כלכלת איראן ועדכון מונדיאל appeared first on איראניום מועשר.

היום יום שני, 14 בח'רדאד שנת 2577 לעליית כורש הגדול או 1397 להיג'רה של מחמד – שניהם אירועים שהוזכרו בפרק 14. הפרק של היום, פרק 17, הוא המשך של ציר הזמן, כולל כמעט מאה שנים של מהפכות באיראן, שנעשה לבקשת המאזין אביעד שם-טוב. באמצע קיבלתי עוד בקשה, אבל המאזין עומר או עמרי לא הקליט, אז תיאלצו פשוט להאמין לי!

אבל לפני הפרק עצמו, בפרק הזה ובפרק 18 נתחיל בקצת אקטואליית מונדיאל, ופרק 19 בעוד שבועיים יהיה ספיישל מונדיאל בעקבות אתגר שקיבלתי בשמחה מהמאזין אחז ישראלי. אז נתחיל בקצת על קצה המזלג, משיחתי עם אוהד הכדורגל השרוף שרון אחדות – על למה האיראנים לא מרוצים ממאמן הנבחרת.

בפרק 14 סקרנו ביעף את ציר הזמן של איראן החל מהתקופה הפרה-היסטורית וזרתושטרה, שנולד בתקופה הבלתי מתועדת הזאת, ואז אימפריית מדי שעולה על בימת ההיסטוריה ב-612 לפנה"ס. האימפריה הפרסית – האח'מנית מ-550 ככה, תקופה הלניסטית קצרה שמתחילה ב-330 לפני הספירה, פרתים מ-250 לפני הספירה ועד 224 לספירה, ומ-224 לספירה עד ככה 650 לספירה – האימפריה הסאסאנית. ואז הכיבוש הערבי הראשון, איראן מתאסלמת ברובה, שלטון בית אומיה, שלטון בית עבאס, שושלות עצמאיות, סלג'וקים שהם תורכים אבל עם זהות פרסית, מונגולים מהמאה ה-12 עד המאה ה-15, ואז אק קויונלו וקארא קויונלו שגם הם תורכים אבל משלנו. בפרק 15 אירחנו את ד"ר אורי גולדברג שדיבר על האסלאם השיעי בכלל, וכדי להשלים את ציר הזמן, גם דיברנו ממש בקצרה על האימפריה הצפוית, ששלטה באיראן מ-1501 עד תחילת המאה ה-18 (שמתם לב מה עשיתי פה? זה מין טריק לגרום ל-200 וקצת שנים להישמע כמו 300 ומשהו).

התקופה הצפוית נחשבת בעיני רבים לתחילת העת החדשה באיראן, כי בה התגבשה איראן כמעט כפי שהיא היום: משבטים מבוזרים מזרמים שונים באסלאם הסוני ושיעי ועוד כמה מיעוטים, לממלכה מאוחדת שדתה הרשמית אסלאם שיעי תרי-עשרי (על ההבדלים בתוך השיעה נדבר עם אורי בפעם הבאה שיתארח כאן), וזהותה איראנית, ואפילו יותר ספציפית פרסית. הגבולות בשיא האימפריה היו קצת יותר גדולים מאשר היום – Greater Iran מה שנקרא, אבל בגדול הם גם נחשבים לאלה שהתוו פחות או יותר את הגבולות. אני משתמשת כאן הרבה בפועל "להיחשב" במקום בפועל "להיות" לא רק מפני שזה אופן התבטאות החביב על האיראנים, אלא בעיקר מפני שאלה הכללות שאפשר לחלוק על כל אחת מהן, אבל זה נושא לפרק שלם נפרד.

בכל מקרה, כפי שקורה בכל שושלת טובה, השליטים הראשונים היו תותחים והאחרונים קיבלו את השלטון בזכות הגנטיקה ולא בזכות הכישורים. הם העדיפו אופיום, אלכוהול וסקס על פני ניהול המממלכה, ולאט לאט איבדו את הממלכה עד לסוף הרשמי ב-1736. ב-70 השנים הבאות יש לנו כמה שושלות שונות שמולכות באיראן – הבולטות ביותר הן שושלת האפשארים ושושלת זנד. הן שולטות בערך באותו זמן באותה טריטוריה, מן הסתם כל פעם השטח החליף ידיים.

כדי להבין את המקור של האפשארים צריך לחזור קצת אחורה אל תחילת התקופה הצפוית. השושלת השיגה את השלטון בעיקר בשל תמיכה של שבטים תורכים שחבשו אדומי-שפיץ עם 12 שוונצים כנגד 12 האמאמים, ולכן נקראו "קזלבאש" – אדומי הראש. רוצים את השמות של השבטים? הנה: אסתאג'לו, שאמלו, תכה-לו, רומלו, ד'ולקדר, אפשאר, קאג'אר.

קיזלבאשים צועדים. קליק למקור

הקזלבאשים היו ממש נאמנים לשושלת הצפוית. הבעיה הייתה שהם היו נאמנים לשושלת ולא לשליט מסוים ממנה, וכפי שאנחנו כבר יודעים, היריבויות בתוך המשפחה היו לא פחות עזות מהיריבויות עם המדינות השכנות. לכן השליטים התחילו פחות לסמוך על הקזלבאשים התורכים, ויותר על ע'לאמים – עבדים נוצרים שנלקחו בעיקר מגיאורגיה, התנצרו והיו נאמנים למלך עצמו. שאה עבאס הגדול הגלה את השבט הקזלבאשי אפשאר אל ח'ראסאן, והם התחילו לצבור שם כוח עצמאי. הם עדיין נשארו פחות או יותר נאמנים לשושלת הצפוית. המצביא האפשארי הנועז נאדר ח'אן אפילו הוסיף לשמו את הכינוי טהמספ-ע'לי "עבדו של טהמספ" כדי להוכיח את נאמנותו למלך הצפוי תהמספ – מלך שהוא העלה על כס המלכות ושלט בו כבובה בעזרת ראש השרים, פתח-עלי ח'אן קאג'אר – עוד שבט תורכי שעוד נשמע עליו.

קיצר, בסוף נאדר ח'אן הפך לנאדר שאה, מייסד שושלת אפשאר. הבעיה של נאדר הייתה שהוא היה קצת דפוק בשכל. טוב, זאת לא הייתה הגדרה כל כך אקדמית. הוא היה פרנואיד מטורף שרצח ו/או עיוור כל יורש אפשרי (עיוורון הוא מום שלא מאפשר מלוכה), ומה שקרה זה שכשהוא נרצח בסופו של דבר – נהיה בלגן גדול בירושה. המון דם… הצטמצמות בחזרה לגבולות ח'ראסאן עד לסוף המר ב-1796, כשבינתיים משתלטים על רוב איראן הגדולה שבטים – אתם יושבים?

שבט זנד ושבט בח'תיאר, שתמך במהלך והשתתף בשלטון, הם שבטים לורים – שבטים פרסיים שיושבים כיום בעיקר בדרום-מרכז איראן, אבל לקראת סוף התקופה הצפוית הוגלו לח'ראסאן כדי לא להוות בעיה. כרים ח'אן זנד כרת ברית עם הבח'תיארים, ביחד הם השתלטו על רוב הממלכה אבל אפשרו לאפשארים את השלטון בח'ראסאן. הוא העביר את הבירה לשיראז, שזה מצוין, כי זאת עוד עיר יפה ומעניינת לסיור ערי הבירה שלי. תירשמו לאירוע בפייסבוק ועד שנצא לדרך – אני נותנת פכים קטנים מהסיור במיני פודקאסט איראן בקטן.

קיצר, שושלת זנד. כרים ח'אן סירב לקרוא לעצמו מלך והעדיף את השם "וכיל אל-רעאיא" – נציג הנתינים, או פרקליט הנתינים. האמת, הוא נחשב אחלה מלך, גם במדיניות פנים – חלוקת מסים וכספים שהצעידה את המדינה ואת אזרחיה קדימה – וגם במדיניות חוץ – למשל, הוא הכניס את החברה הבריטית למזרח הודו אל איראן (צעד מבריק באותו זמן, אבל בדיעבד הוא יצר מפלצת שאת הקקי שלה אנחנו אוכלים עד היום). בתקופתו – שזה 1760-1779, היה לאיראן מעין תור זהב.

הוא כמובן לא היה כזה ממי. אפשר לומר שהוא היה טוב לאיראן אבל רע לאינדיבידואלים שלא באו לו בטוב. הוא הרג את שני בני בריתו העיקריים שעזרו לו לעלות לשלטון, ואסר את נכדיו של אויבו העיקרי – הזכרנו אותו קודם, פתחעלי ח'אן קאג'אר, ראש השרים בסוף התקופה הצפוית. אחד מהנכדים האלה הוא אקא מחמד ח'אן קאג'אר – תזכרו את השם.

Fun-fact השליט האחרון בשושלת זנד קבור בשתי ערים שונות. זה לא מסיבות מיתולוגיות או בגלל ציון קבר, אלא חלק מההתעללות שממשיכה גם אחרי המוות.

ביקשתי שתזכרו את השם אקא מחמד ח'אן קאג'אר, כי ב-1796, אחרי תקופה לא ארוכה של יורשים לא כל כך מוצלחים לבית זנד, קם אותו מחמד ח'אן קאג'אר, לקח פיקוד, וגם העביר את בירתו  לטהראן. שבט קאג'אר היה מעורב במלחמות ירושה ובניהול הממלכה עוד מהתקופה הצפוית ולאורך תקופות אפשאר וזנד. השושלת הקאג'ארית החזירה את היציבות לאיראן, ושלטה עד 1925.

כישוריו הצבאיים של מחמד קאג'אר היו מעוררי התפעלות: בשנה אחת של שלטון הוא איחד שוב את כל השבטים תחת דגל אחד והרחיב את גבולות הממלכה לכל כיוון. אבל הוא לא היה בנאדם שהייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה או בכלל. אחרי שהשתלט על הטריטוריה של ממלכת זנד, הוא החליט לקחת גם את מזרח איראן, שהיה בידי האפשארים, ואני לא רוצה לחזור על העינויים שהוא עינה את שאהרח', המלך האפשארי הזקן והקמצן שאמר שאין לו כסף לתת (יש אומרים שהוא באמת בזבז את כל האוצר שהיה בידיו, ויש האומרים שהוא סתם היה קמצן וחבל, כי הוא אחרי כל העינויים הוא כן גילה לו איפה האוצר, וגם העלה לו מס).

אקא מחמד ח'אן נרצח ליד העיר שושא בירת קרבאע' (קשישים כמוני עוד זוכרים את נגורנו-קרבאך. אז זה) בשנת 1797 – אחרי שנה אחת בלבד בשלטון – מהסיבה הכי טיפשית בעולם: בגלל מלון.

אגב, בפרסית יש שלושה סוגים שונים של מלון: יש ח'רבזה, שזה מלון ירוק מוארך יותר, שאין לנו בארץ, יש טאלבי, שזה honeydew – מלון כתום ומתוק יותר, וגרמכ, שדומה מאוד לח'רבזה, אבל הוא עגלגל ומבשיל קצת קודם. לשני האחרונים פשוט קוראים בארץ "מלון" בלי להבחין ביניהם (לטאלבי קוראים לפעמים "מלון דבש").

זה מתחיל בזה שהגיאורגים, שהיו גם אז נוצרים, החליטו שלא בא להם להיות תחת שלטון איראן ופנו לרוסיה לבקש הגנה. בדרך להראות להם מי פה בעל הבית, קיבל מחמד שאה כמה מלונים (ח'רבזה). הוא ידע בדיוק כמה הוא אכל וכמה אמורים להישאר, וכשהם נגמרו מהר מדיי, הוא שאל את שר המשקים שלו: מה נהיה? והשר התוודה שיחד עם עוד שני משרתים, הם אכלו ממלוני המלך.

האגדה היותר יפה אומרת שהוא קיבל מלון אחד, את חציו אכל לארוחת הערב, ואת חציו השני ביקש שישמרו לו לבוקר. שלושת המשרתים קלי הדעת אכלו את חצי המלון בעצמם, והמלך גילה זאת בבוקר. תיעוד נוסף, שאני ממש לא מתחברת אליו כי אין בו מלון, הוא ששני משרתים רבו בקולי קולות וזה הפריע לו לשלאף שטונדה.

כל האגדות מסתיימות בכך שהוא הבטיח להם שיכרות את ראשם. מכיוון שהיה זה יום שישי והוא לא רצה לחלל את קדושת היום – הוא קבע את ההוצאה להורג ליום המחרת. טעות גדולה. המשרתים, שידעו שהמלך הוא אדם שעומד במילה שלו – רצחו אותו בלילה.

אז בואו נסכם שהוא היה טוב לאיראן, אבל אכזר ביותר לאינדיבידואלים שלא באו לו בטוב.

יורשו, לעומת זאת – וא וי לא. לאקא מחמד ח'אן לא היו ילדים משלו. אחיינו באבא ח'אן היה יד ימינו, ואחר כך גם ירש אותו, ושינה את שמו לפתחעלי, שזה ניצחונו של עלי. שם קצת לא אינדיקטיבי. פתחעלי שאה קאג'אר היה אחד המלכים הגרועים ביותר בהיסטוריה, והסיבה שהאיראנים זוכרים את שושלת קאג'אר לרעה. טוב, אחת הסיבות. היה לו הרמון של – אתם יושבים? 500 נשים. חמש – מאות – נשים! איך אפשר ל… זה, נייננייניי כל כך הרבה נשים? ותחשבו כמה עולה להחזיק הרמון כזה! קיצר, זה כל מה שהוא עשה. ובכל הדברים האחרים הוא היה קמצן בן קמצן.

מלחמות רוסיה-איראן, או מלחמות פרס-רוסיה, היו בתקופתו. הוא שלח את בנו עבאס מירזא כמצביא לחזית בעודו פורה ורבה בהרמונו, ובכל פעם שהבן ביקש תחמושת או תגבורת, הוא אמר – אין כסף. אין כסף אין כסף אין כסף, תחתום על כניעה, תחתום על ויתור. בהסכמי תרכמנצ'אי וגלסתאן המשפילים ויתרה איראן על כל הקווקז, כולל חצי מאד'רבאיג'אן, ומאז אד'רבאיג'אן מחולקת: הראש של החתול (מפת איראן, כן?) היא אד'רבאיג'אן האיראנית, ומעל לראשו של החתול זו אזרבייג'אן הסובייטית. למה? כי אפילו כשהבן הצליח להדוף את הרוסים אבל היה צריך תגבורת, אבא שלו ענה לו: אין כסף, תחתום ויתור. וכשהרוסים דרשו גם כסף, אבא שלו ענה לו: אין כסף. אז הוא עשה מגבית בין החיילים ומכר את התכשיטים של נשות החיילים ושל נשותיו. הפסיד אדמות, נתן לרוסים לעשות בארצו מה שבא להם – פלא שהקאג'ארים נחשבים שושלת כושלת?

אגב, כשאני אומרת בעודו פורה ורבה, אני רצינית לגמרי. היו לו המון המון המון צאצאים. הוא היה ידוע בזקנו הארוך, במתניו הצרים ובצאצאיו הרבים. עד היום יש המון קאג'ארים וצאצאי קאג'ארים שמסתובבים בינינו. כשחברי הטוב ראמין אמר לי שסבתא רבתא שלו הייתה נסיכה קאג'ארית, התלהבתי שיש לי חבר נסיך. וחשבתי שהוא אומר שזה לא כזה שוס כי זה מה שפרסים צריכים להגיד כשמחמיאים להם או מתפעלים מהם. צריך לעשות פרק שלם על תעארף, ובינתיים אתם יכולים לשמוע כמה דקות על תעארף במיני פודקאסט שלי איראן בקטן ברדיו ת"א. קיצר, ראמין לא עשה תעארף. הבנתי שזה באמת לא כזה שוס כשסיפרתי את זה לאיראנים, והם צחקו עליי שמה אני מתלהבת, איראן מלאה צאצאי קאג'ארים. קצת מזכיר את החישוב של צ'נגיז ח'אן מפרק 14.

תראו תמונה:

Unknown painter [Public domain], via Wikimedia Commons

עבאס מירזא עצמו נפטר חצי שנה אחרי התבוסות המשפילות ושנה לפני אביו. למרות שהיו לאביו עוד 59 בנים חיים (מתוך 150 שנולדו), מי שמינה פתחעלישאה ליורש היה מחמד שאה, בנו של עבאס מירזא. זה כמובן לא עבר חלק, אבל בסוף, התקבל בתור השאה הלגיטימי, בזכות ראש השרים התותח שלו, מירזא אבו אלקאסם קאים מקאם פראהאני, להלן מירזא אבו אלקאסם. אחרי שייצב את ישבנו על כס המלכות, הרג ועיוור את כל מי שהעז להתנגד לו בהתחלה או עשוי להעז להתחרות איתו בעתיד. למירזא אבו אלקאסם, ראש השרים התותח שלו, הוא הבטיח שלעולם לא ישפוך את דמו, ולכן כשהוציא אותו להורג, זה היה בחנק. וזה פגע מאוד בפופולריות שלו, של מחמד שאה, כי בואו אסביר לכם למה אני אומרת שמירזא אבואלקאסם היה תותח ואהוב על כל האיראנים: הוא ארגן את מוסדות השלטון, חוקק חוקים, יצר נתיבי סחר חדשים, יצר קשרים עם מדינות זרות, ונתן לאיראנים ביטחון קיומי, דהיינו לחם, עבודה ושירותי בריאות. הוא גם שיפר את מנגנון גביית המסים וחשוב מכך – את ניצולם לטובת האזרחים. וזה עוד בלי לדבר על תרומתו לספרות ולשירה הפרסית. כל זה מירזא אבו אלקאסם, ראש השרים התותח.

באשר למחמד שאה עצמו –לא היה לו קל. הוא איבד את הראת וחלקים נוספים מח'ראסאן לשבטים אפגאנים, וכשכבש אותה בחזרה – נתקל באיומים מצד הבריטים, שחששו שהוא יישא פניו אל הודו. אז אנחנו כבר רואים שהבריטים שולטים בהחלטות של השליט – אמנם עדיין לא בתור מלך בובה אלא באמצעות איומים צבאיים, אבל בשורה התחתונה מחמד שאה נכנע לרצונותיהם. וכך נוצרה אפגאנסתאן כמדינה נפרדת מאיראן, והתקבעו גבולותיה הנוכחיים של איראן – שהם מזימה אימפריאליסטית של אויבינו ואינם מקיפים את כל איראן הגדולה, ואפילו לא את איראן האתנית והלשונית (על איראן הגדולה, האתנית והלשונית דיברנו גם עם מקס מלכיאל בפרק 16, ועל הלשונית נרחיב גם בפרק 23).

אפרופו איראן הלשונית, אם אתם קוראים במקומות אחרים שמפרטים יותר שמות, אולי אתם שמים לב שלכל הנסיכים קוראים משהו-מירזא ולכל המלכים קוראים משהו-שאה. זה בגלל שמירזא זה נסיך ושאה זה מלך. היה זה רגע של פרסית, ועכשיו אפשר לעבור לשליט ארוך הטווח הבא – נאצר א-דין שאה קאג'אר.

נאצר א-דין שאה מלך כמעט 50 שנה, היו לו 85 נשים בלבד, והוא היה אחלה אבא לבנות שלו. הבת המפורסמת ביותר שלו היא עצמת אלדולה, והיא מפורסמת בעיקר בגלל השפם שלה. שפם שגם אביה התגאה שהוא יותר עבות משל חברו הטוב ביותר.

אנחנו עכשיו במאה ה-19, נאצר א-דין שאה נדלק על אירופה, מתחיל לטייל שם, מתלהב, ומביא הביתה כל מיני דברים כמו בגדי בלט, גרביונים וחצאיות טוטו, וגם מצלמה. בביוגרפיה של בתו היא מספרת על תמונות של עצמו שפקד שיצלמו בזמן שהוא עושה דברים שלא ארחיב עליהם את הדיבור כי אולי יש פה ילדים. אבל אם נחזור לתמונות של בני אדם – הבנות שלו, וגם קצת נשות ההרמון, היו הדוגמניות הראשונות. אחת התמונות שאני הכי אוהבת היא של הנשים שמחליפות לבגדים נוחים אחרי סשן הצילומים עם גרביונים וחצאיות טוטו.

אני מציינת את התמונות של הבנות בין השאר כי התמונה הייתה מאוד ויראלית לאחרונה, וכמובן אוסיף אותה לפוסט. בעולם הווירטואלי האיראני היא ויראלית כבר הרבה זמן, ולכן אצרף גם לינק לתוצאות החיפוש של داف قاجار – כוסית קאג'ארית – בגוגל תמונות. אבל הסיבה העיקרית לכך שאני מדברת על התמונות האלה היא שזאת דוגמה לקטע שחוזר על עצמו די הרבה במאה ה-19 וה-20, אולי במידה מסוימת גם היום: מתלהבים נורא מדברים מערביים, אבל לא באמת יודעים מה עושים עם זה.

רק לפני שנמשיך, חשוב לי מאוד שתדעו שעצמת אלדולה לא רק הייתה הדוגמנית הראשונה, היא גם הייתה אחת הנשים הראשונות שידעו קרוא וכתוב, והפסנתרנית הראשונה באיראן. שמתי גם תמונה שלה עם הפסנתר. אחותה הנשית יותר תאג' אלסלטנה, הלכה בגילוי ראש, והייתה פמיניסטית לוחמת וממובילות המהפכה החוקתית בתחילת המאה ה-20, שעוד נגיע אליה.

לראש השרים של נאצר א-דין שאה קראו אמיר כביר, והוא היה לא פחות חזק ממנו, ובטח שיותר נערץ. עד היום הוא נחשב לסמל. והוא מקבל – ובצדק – יותר קרדיט מאשר נאצר א-דין שאה על ההתקדמות העצומה בתקופתו: חיסונים, שהעלו את תוחלת החיים באופן דרסטי; כתיבת קוד צבאי (להתנהלות הצבא); קיצוצים המוניים במשרות בלתי מועילות בחצר המלך (נאמר את זה ברמיזות: מוכרות ירקות שלא סיפקו את הסחורה); מערכת מיסוי חדשה; העדפת תוצרת איראן על תוצרת חוץ (עד כדי כך שלפקידי ממשלה אסור היה להשתמש בתוצרת חוץ); יצירת קשרים חזקים עם שכנים קרובים וחסימת הנפוד' מרוסיה, צרפת ובריטניה. וחשוב מכול – פריחת ההשכלה הגבוהה.

איראן הייתה מסוגרת למדיי רוב השנים, וזה השאיר את החברה מה שנקרא מפגרת אבל אופטימית. אנשים לא ידעו מה אין להם, וזה היה סבבה. אבל ברגע מסוים אתה מבין שלא מספיק לשלוט בנתינים – צריך גם לשמור על הגבולות ולנצח את האויבים, ואת זה עושים באמצעות עליונות אסטרטגית וטכנולוגית – והדבר הזה לא היה הצד החזק של האיראנים באותו זמן. ולכן התחילו לשלוח אנשים ללמוד באוניברסיטות בחו"ל. בעיקר רפואה, משפטים, הנדסה, כלכלה, וגם היסטוריה וגיאוגרפיה. בתקופתו של אמיר כביר גם נפתח המוסד הראשון להשכלה גבוהה באיראן – דאר אלפנון, בתרגום חופשי – טכניון, מה שהביא התקדמות נוספת לחברה.

להוריד את דמי הכיס של הקורטיזנות היה אולי טוב לאוצר הממלכה, להגביל את בחשנותה של המלכה האֵם בניהול הממלכה גם אולי היה טוב לאיראן, אבל לאמיר כביר זה עלה בתפקידו, ואחרי שהמלך השתכר וחתם על צו שהגישה לו אמו – זה עלה לאמיר כביר גם בחייו.

אחרי מותו התמנה ראש שרים שפשוט איין את כל הישגיו של אמיר כביר, כולל החיסונים – ודרדר את איראן לפי תהום. הדבר היחיד שנשאר מכל מאמציו של אמיר כביר היה דאר אלפנון.

במסגרת פינתנו "מתלהבים, מאמצים אבל לא יודעים מה עושים עם זה" – השימוש בהשכלה לא היה מושכל. קודם כול האנשים שנשלחו ללמוד בחו"ל היו כמובן מהאליטות, מה שהגביר את הפערים. אבל גרוע מכך, השכלה נהייתה (כמו בארץ בחלק מהמקרים, אני לא אומרת שההיסטוריה לא חוזרת) סעיף בקורות החיים שעוזר לקבל משרה בכירה, אבל לאו דווקא בתחום שאותו למד אדון מנהל. אז היו אנשים משכילים, אבל לא השתמשו בהם כדי לקדם את התחומים שהם למדו.

בתור מערביים נראה לנו שהשכלה זה אחלה, אבל ההשכלה גם פקחה כמה עיניים ואנשים התחילו לנטות קצת יותר לכיוונים חילוניים, לרצות חירויות שהיו באירופה ולא היו באיראן, וקצת להרים את הראש יותר מדיי, אם תשאלו את המעמד השליט.

אתם שואלים מאיפה הכסף לכל הטיולים של השאה בחו"ל והבזבוזים האחרים (למשל חשמל בארמון!). לחו"ל הוא מן הסתם נסע עם פמלייתו, כל פעם לכמה מדינות (בסך הכול היו רק שלושה מסעות כאלה, אבל כל אחד מהם היה מסע מסע!) והם לא ישנו אצל דודים או ב-AIRBNB. וגם הקידמה שהוא הביא לא הייתה בחינם. אז למזלו היו לו כמה משאבים שאפשר להפוך לכסף: משאבי הטבע של איראן, והעם האיראני. את המשאבים הופכים לכסף בכך שנותנים זיכיונות למעצמות זרות – בשלב הזה בעיקר בריטניה ורוסיה השתלטו על הכלכלה. הנפט האיראני, למשל, היה בידיים בריטיות והמלך קיבל על זה תמלוגים. והעם – בתור לקוחות. האירופים לא רק לקחו – הם סללו את הכבישים, הקימו את תשתית הטלגרף והרכבות – העם השתמש והפיק תועלת, המלך גזר קופון, והכי הרבה הרוויחו האירופים. גם אימוני הצבא והמשטרה הופקדו בידי זרים, ונוצר מצב שבו לקראת סוף המאה ה-19 כל הייבוא, הייצוא, הכלכלה, הביטחון, התשתיות ומה לא – היו בידיים זרות.

עד כאן הכול אחלה, נכון?

נכון עד 1890 בערך.

אז עשה המלך טעות. עד אז, האירופים באמת הקימו תשתיות ששיפרו את איכות החיים של האיראנים, או ניצלו משאבי טבע שהעם ממילא לא הרגיש בהיעדרם. אבל ב-1890 המלך חתם הסכם עם חברת הטבק הבריטית והעביר לה את כל הזיכיונות על משק הטבק תמורת סכום עצום. זה השפיע על כל אחד ואחד מהאיראנים: על המְגַדְּלִים, שפתאום היו חייבים למכור ללקוח אחד שקבע מחיר אחיד, שהוא לאו דווקא לטובתם. על הסוחרים, שפתאום נכנס עוד גורם בינם לבין המגדלים וגזר קופון מן הסתם. הצרכנים, שגם להם פתאום קבעו את מחיר הטבק – וכולם היו צרכנים באותו זמן. גם נשים. אמרתי זה השפיע על כולם, אולי כדאי לדייק ולומר שכולם נדפקו מזה.

חיש קל, באמצעות תשתית הטלגרף שהקימו הבריטים, עברה הפתווה החדשה, שהוציא איש הדת השיעי הבכיר מירזא שיראזי: טבק שעבר דרך ידיים של כופרים הוא חראם, ואסור לעשן אותו.

תוך שבוע, המיתוס אומר תוך יום – אומה שלמה הפסיקה לעשן במחאה על מכירת זיכיון הטבק.

אומה שלמה – כולל הנשים בהרמון המלך!

הזיכיון בוטל והמלך נאלץ לשלם לבריטים פיצויים בסכום דימיוני של כחצי מיליארד ליש"ט, שלקח לו כמה שנים טובות לשלם. הוא נרצח זמן לא רב לאחר מכן בידי מתנקש מאחת מקבוצות האופוזיציה שהתחילו לצמוח בזמן מלכותו.

מרד הטבק היה מהפכה לא אלימה שהצליחה מעל ומעבר. למעשה, הוא היה המהפכה הראשונה בסדרה שנעקוב אחריה לאורך כל המאה ה-20, ששיאה במהפכה האסלאמית של 1979. המרד התווה את התבנית שבאמצעותה מצליחות המהפכות: הובלה של אנשי הדת, תמיכה של כל קבוצות הכוח וההשפעה ובראשם הסוחרים – באזארי. גם אינטלקטואלים, לאומנים שראו איך רומסים את המדינה שלהם בהמשך יהיו גם קומוניסטים ועוד – וגם התגייסות של האנשים הפשוטים שאין להם קו אידיאולוגי ברור.

מרד הטבק גם מסמן את תחילתה של המלחמה בנפוד' – השפעת המערב, או חדירת המערב לאיראן. אחרי זמן מה שהמעצמות כבר בוחשות באיראן, פתאום נופל האסימון שמשהו לא בסדר בכך שמוכרים את אוצרות הטבע שלנו – ומתחילים להתקומם. אנחנו נראה שהנפוד'ופוביה האיראנית המשתקפת בנאומי הבכירים היום – נשענת על שנים ארוכות של ניצול בידי המעצמות.

המהפכה הבאה הייתה גם היא מהפכה לא-אלימה באותה תבנית: הובלה של אנשי דת, תמיכה של כל קבוצות הכוח, במיוחד הבאזאר אבל גם האינטלקטואלים, והתגייסות של כל העם. אני מדברת עכשיו על המהפכה החוקתית ב-1905-6, בתקופתו של מט'פר א-דין שאה קאג'אר. לעומת אביו, שהיו לו פלוסים ומינוסים, עושה רושם שלמט'פר א-דין שאה היו רק מינוסים. "אבג'י מט'פר" – סלנג ל-"האחות מט'פר", היה בזבזן בלתי נלאה והעם אשכרה מאס בשלטון המלוכני. הם ראו שלגויים יש חוקה ובית נבחרים, והחליטו שגם הם צריכים. כפי שקרה במקרה של חצאיות הטוטו וההשכלה, גם כאן זה לא בדיוק יצא כמו של הגויים.

הטריגר למהפכה החוקתית היה ניסיון לאכוף רגולציה במחירי הסוכר – מה שעצבן את הבאזארים וביאס את העם. האינטלקטואלים פשוט רצו להידמות יותר למערב, ואנשי הדת שאפו לעשות מה שטוב לעם, וגם לצמצם את כוחו של השאה.

תוצאת המהפכה החוקתית הייתה כתיבת חוקה, שהמלך עצמו חתם עליה, ושהגבילה את כוחו. וגם הקמת המג'לס – בית הנבחרים. החוקה שוכתבה מאז כמה פעמים, וגם בית הנבחרים גדל מ-X אנשים בשמלות וטורבנים בכיכר השוק ל-290 נציגים שחלקם בחליפות (בלי עניבות!) וחלקם בשמלות ועמאמה.

אני שמה לכם תמונה של חנוכת המג'לס הראשון כדי שתאמינו לי.

המלך שיתף פעולה עם החוקה החדשה, אבל הלך לעולמו כמה חודשים אחריה, ויורשו מחמד עלי שאה אמנם נשבע בקוראן שיהיה נאמן לחוקה, אבל מהר מאוד נפנף אותה, גייס לצדו כוחות של קוזקים רוסים, הפציץ את הפרלמנט, והמשיך בשלטון המלוכני. הוא הודח על ידי כוחות צבאיים של האופוזיציה, שהתאחדו נגדו (כמובן בתמיכה של הבאזארים ואנשי הדת, כבשו מידיו את טהראן והגלו אותו. הוא מת באיטליה 15 שנה אחר כך.

אחמד שאה קאג'אר עלה לשלטון בגיל 10 והמשיך למלוך באיראן החוקתית עם המון התערבות בריטית, עד להדחתו הסופית ב-1921 במהפכה שהוביל הקצין בדימוס רצ'א ח'אן מקסים, לפי האיראנים חובבי תיאוריות הקונספירציה – הוא פעל מטעם הבריטים. הוא היה אחלה ראש ממשלה בשביל הבריטים, ודאחקות על האנאלפביתיות שלו המשיכו לרוץ עשרות שנים לאחר מותו. רצ'א ח'אן חשב שאיראן צריכה בכלל להפסיק עם כל הקטע המלוכני ולכן לא הסכים להיות מלך, אבל בסוף התרצה, כשנבחר פה אחד למלך על ידי המג'לס, ב-1925. הוא שינה את שם משפחתו לפהלווי, כרמז לשפה הפרסית האמצעית ולעבר המפואר של איראן, ועמל קשה כדי להדגיש את הזהות האיראנית, את הקשר למלכי העבר, ואת הזיקה למערב. החוקה המשיכה להתקיים, אבל לאט לאט נשכחה מלב.

כפי שאנחנו כבר יודעים מפרק 14, האיראנים הם ארים, ולכן המלך הסתחבק עם היטלר ויש אומרים שהיה לו מיין קאמפף ליד המיטה. זו גם הסיבה שהוא ביקש גם ממדינות זרות לאמץ את השם "איראן" לארצו, כדי להדגיש את הקרבה לגזע הארי ולאירופה, במקום פרס. עד אז בתוך המדינה קראו לה איראן, ובחוץ – פרס, כי ההיסטוריונים החיצוניים כתבו על האימפריה הפרסית, שמרכזה היה במה שהיום הוא מחוז פארס. מצד שני, כאות לחילוניות ולנאורות – הוא ביטל את כל הגזרות על יהודי איראן שהיו נהוגות עד לתקופתו. אז הוא דווקא היה טוב ליהודים. עוד אות לחילוניות ולנאורות היה שהוא אסר על גברים להופיע בציבור בלבוש מוסלמי מסורתי, ובמקום זאת היה עליהם לחבוש מגבעות אירופיות. העם לא כל כך אהב את הכפייה החילונית והאירופית (נפוד', זוכרים?) והתקומם. זה לא נחשב מרד או מהפכה, אבל ביוני 1935 היה מאבק אלים בין שוטרים לבין מתפללים במסגד גוהר-שאד במשהד, שהסתיים במרחץ דמים על הרקע הזה. בדצמבר 2017 יקראו מפגינים מול המסגד הזה "רצ'א שאה, נוח בשלום על משכבך".

עוד אלמנט של כפייה חילונית נקרא כשף י חג'אב – גילוי חג'אב, והוא כלל איסור על כל הנשים להופיע בציבור עם חג'אב – כל סוג של כיסוי אסלאמי. כובע צרפתי אופנתי קטן מותר. מ-1936 עד 1941 משמרות אי-צניעות תלשו חג'אבים לנשים, והתוצאה הייתה, כמובן, שבמשך חמש שנים נשים מסורתיות פשוט לא יצאו מהבית. תחשבו על עצמכן, אילו היה יוצא חוק שאסור ללבוש חולצה ברחוב. כמה מכן היו נשארות בבית?

מה שקרה ב-1941 הוא שרוסיה ובריטניה, שלא כל כך אהבו את ההסתחבקות של רזא שאה עם היטלר, אמרו לו אנחנו צריכות את איראן עכשיו. לך בבקשה לדרום אפריקה, אבל נמשיך את השושלת שלך. והעלו על כס המלוכה את בנו, מחמד רצ'א שאה בן ה-22, שהיה להן יותר נוח. איראן שימשה מסדרון לבנות הברית – בריטניה להודו ורוסיה למדינות המפרץ, כשההסכם הוא שהן ייצאו ממנה חצי שנה אחרי סוף המלחמה. המערב מרוצה ממחמד רצ'א שאה, שמשתף איתו פעולה לגמרי. העם מרוצה, לדעתכם, מהנפוד' הזה?

אחרי מלחמת העולם השנייה המעצמות עקרונית יוצאות מאיראן, אבל המשאב הלאומי של איראן – הנפט – עדיין נמצא בידי חברת הנפט הבריטית. והפעם, בניגוד למאה ה-19, העם כבר מבין את זה וכבר שבע נפוד'.

ד"ר מחמד מצדק הוא אחד הנצרים הרבים לבית קאג'אר. אחרי נפילת השושלת הוא ישב בכלא על התנגדות לרצ'א שאה פהלוי, מה שכבר הופך אותו לחצי גיבור בעיני העם. אבל אנשים שישבו בכלא יש הרבה. הוא הפך לגיבור הלאומי של איראן – אדם שעד היום אנשים מכל קצווי הקשת הפוליטית מעריצים אותו – בזכות אירוע שמצוין עד עצם היום הזה ב-29 באספנד – יום הלאמת הנפט האיראני. אנחנו חייבים להקדיש לו פרק שלם, אבל בינתיים נסכם:

כשהתגלה הנפט באיראן, יותר ממאה שנה קודם לכן, המלך לא ידע מה זה בדיוק ומן הסתם העם עוד פחות ידע. הפקת הנפט בדרום המדינה הייתה בידיים בריטיות, וגם ארה"ב ורוסיה ניסו להיכנס לשוק הנפט האיראני במקומות אחרים במדינה. מצדק נבחר למג'לס וקודם כול אמר שזה שלמדינה אחת יש זיכיון על חלק מהנפט, לא אומר שצריך לתת לעוד מדינות להיכנס לשוק הזה. כמו בכל המהפכות המוצלחות, הוא הצליח לאחד סביבו את כל העם: הסוחרים, האינטלקטואלים, אנשי הדת, הקומוניסטים. ראשית הוא העביר חוק שאסר על ממשלת איראן לנהל מו"מ עם ברית המועצות ועם ארה"ב על ניצול הנפט כל עוד יש כוחות זרים על אדמת איראן, ולאחר מכן – ב-29 באספנד 1329 (20 במרץ 1951) – העביר את חוק הלאמת הנפט האיראני. במאי באותה שנה, ימים ספורים אחרי שנבחר לראשות הממשלה, נכנס החוק לתוקפו.

אם חשבתם שחרם על איראן זה משהו חדש – חשבו שנית – בריטניה ארגנה חרם על הנפט האיראני, אבל מצדק מכר את הנפט הגולמי בהנחה עצומה, ולמרות ההנחה, ההכנסות מנפט עלו (כאן הכנסתי משפט ספונטני על לקנות מהוצאות עצמאיות בשבוע הספר ולא דרך חנויות ומפיצים. ציינתי את הוצאת זרש, את הוצאת עוץ, את הוצאת אנכי ואת הוצאת פנק. אני מוסיפה כאן את הוצאת ארגמן ואת הוצאת גרף, ויש עוד המון שלא ציינתי וסליחה. מוזמנים לשלוח לי שמות וכתובות נוספים לקשר, אם אנחנו כבר בשוונג!)

ביולי 1952 הוא התעקש למנות בעצמו שרים, דבר שעד אז היה בידי המלך, וכשמחמד רצ'א שאה לא אפשר לו – הוא פרש מראשות הממשלה. וחזר אחרי חמישה ימים של הפגנות עם יותר מ-250 הרוגים ברחבי המדינה, שביתות בבאזאר ותמיכה עצומה מהעם. אבל זה לא עזר לו והוא הודח ב-1953, בהפיכה שה-CIA הכחיש כל מעורבות בה, עד שנחשפו הפרוטוקולים שהעידו שה-CIA לא רק היה מעורב אלא אשכרה יזם והנחה.

בכל אופן, מצדק נחשב עד היום לגיבור לאומי, בקרב אנשים מכל קצווי הקשת הפוליטית.

המהפכה הבאה היא מהפכה שלא הצליחה, כי לא היו בה המרכיבים הדרושים למהפכה מוצלחת: היא נעשתה ללא תמיכה של אנשי הדת, ללא תמיכה של הסוחרים, ולמעשה – ללא תמיכה מבפנים בכלל. למהפכה קראו המהפכה הלבנה של השאה והעם. לבנה כי היא ללא שפיכות דמים, של השאה – כי השאה הוא זה שהוביל אותה, ושל העם – כי השאה רצה שהעם ישתתף בה. היא הייתה עקרונית למען העם. למה מהפכה? כי היא הייתה אמורה להעביר את איראן מהפכה אמיתית ולשפר את כל תחומי החיים, להצעיד אותה קדימה ולהעמידה בשורה אחת עם כל האומות המתקדמות. המטרה הנסתרת הייתה להחליש קבוצות כוח בחברה וליצור אליטות חדשות שיתמכו במלך. זה לא קרה. גם ההצעדה קדימה קרתה רק חלקית.

המהפכה כללה רפורמות מרחיקות לכת בחלוקת האדמות, הענקת זכות הצבעה לנשים (עוד לפני שוויץ! הישג שאפילו המהפכה האסלאמית לא הצליחה למחוק), שיפור דרכי התחבורה, דיווידנדים לעובדים בתעשייה, רפורמה ענקית בחינוך שכללה תכני לימוד מערביים יותר (הפחתת התלות באנשי דת, ועל הדרך כל ספר לימוד התחיל בתמונה של השאה ודברי האדרה), חיל חינוך, חיל בריאות וחיל פיתוח ששירתו בכפרים והעניקו לכפריים השכלה, שירותי בריאות, והדרכה בשיטות יעילות יותר לעיבוד האדמה ולגידול בהמות. חלק מהמימון היה חיצוני, וחלק הושג על ידי הפרטה של מפעלים ממשלתיים, שגם היא הייתה חלק מהמהפכה – עידוד התעשייה.

מטרות טובות, סך הכול. וגם רוב התוצאות היו כמצופה – חינוך חובה חינם הקפיץ בעשרות עד מאות אחוזים את שיעורי האוריינות וההשכלה, התקדמות בתעשייה ובתחבורה, וכמובן התקדמות עצומה בזכויות נשים, שהמהפכה האסלאמית הצליחה למחוק רק חלק ממנה… אבל לא הכול הלך לפי התוכנית. גם ההצלחות שהיו לא היו של 100%. למשל שיעור אוריינות שגדל מ-26% ל-42% זה מדהים, אבל עדיין כמעט 60% נשארו אנאלפביתים, רק שעכשיו הם גם ממורמרים. אבל עזבו, יש יותר גרוע: הרפורמה בקרקעות, למשל, אמנם החלישה את בעלי האדמות אבל במקום לחזק את האיכרים, העלתה מעמד חדש של סוחרי קרקעות. מעמד האיכרים כמעט לא נהנה מהרפורמה. רבים מהאיכרים העדיפו לעבור לעיר. הערים הגדולות קלטו המוני כפריים שלא היו להם כלים וכישורים להתמודד עם חיי העיר, והגבירו את העוני. זה יצר קבוצת עוינות חדשה.

גם אנשי הדת נחלשו מספיק כדי לכעוס, אבל עדיין נשארה להם מספיק השפעה כדי לחמם גם את העם, והכי מחומם היה איתאללה אחד בשם רוחאללה ח'מיני, שיהיה גיבור הפרק האחרון של ציר הזמן. והחינוך, שהחליש את אנשי הדת, הגדיל את קבוצת המשכילים, שגם היא, בכל מערכת שלטון, ידועה בביקורתיותה על השליט.

בקיצור, המהפכה הלבנה, שהייתה אמורה לייצב את משטרו של המלך מחמד רצ'א שאה (שזה כמו לומר המלך קינג ג'ורג', כן?), בעצם קוממה עליו את העם והביאה עליו את המהפכה האסלאמית, שאת ציר הזמן שלה ואחריה, ניתן בחלק ג' של איראן – ציר זמן, או פשוט בפרקים מפורטים יותר על המהפכה, על ההגנה המקודשת (מלחמת איראן-עראק), ועל הרפובליקה האסלאמית. אחרת פשוט לא הייתי יכולה להעלות את זה היום…

בפרק האחרון של ציר הזמן, או בפרקים נפרדים לכל עניין, נדבר על: המהפכה האסלאמית, משאל העם, מלחמת איראן-עראק, מות ח'מיני והשינויים שאחריו, נשיאי הרפובליקה האסלאמית: רפסנג'אני, ח'אתמי, אחמדי-נז'אד ורוחאני.

אולי כדאי לציין שיש לנו גם עמוד פייסבוק וגם קבוצה סגורה למאזינים, שנמצאת בתהליכי התמלאות ואני מקווה שבקרוב גם תהיה בה יותר פעילות…

לפני שנעבור לשיר של קיוסק, לפרידות ולקרדיטים, אני רוצה להזכיר שאם אהבתם, אתם מוזמנים לשתף עם איזו מילה טובה. אם לא אהבתם – שתפו עם איזו מילה רעה, פרסום זה פרסום. ומי שרוצה להביע את הערכתו לכל מה שאני עושה בשבילכם, יכול לעשות זאת במגוון דרכים: לרכוש ספרים של הוצאת זרש, ולעודד את חבריו לעשות כמוהו. יש לנו שני ז'אנרים עיקריים – ספרי חנונים וספרי בישול טבעוניים. חלק מהספרים שנמכרים באתר הם לא של ההוצאה, אבל זו עדיין דרך להביע הערכה… אפשר ומומלץ גם להמליץ למנהלת הרווחה הקרובה אליכם או לוועד העובדים שלכם לרכוש מאיתנו ספרים או שוברים כמתנות חג ויומולדת. אפשר לשלב עם שוקולד של יער הקקאו.

הדרך השנייה היא להזמין אותי להרצאות למסגרות שמשלמות היטב, והדרך השלישית היא פשוט לקנות לי קפה, תודה לאלה שכבר קנו לי קפה – היה טעים, מעורר ומחמם-לב!

השיר של קיוסק שבחרתי נקרא "כל המספרים נמצאים", כי נראה לי שכשאני מדברת על היסטוריה, במיוחד ביעף, אני מרגישה כמו שאנשים נורמלים בטח מרגישים לגבי מתמטיקה. אני מבינה מה אני אומרת, אבל בעוד שנייה אשכח (מתמטיקה, לעומת זאת, ממש מרגשת אותי. נו, צריך לעשות פרק על מרים מירזאח'אני…).

ברוכים הבאים לפינתנו למאזינים נאמנים בלבד, או כאלה ששומעים באפליקציה בזמן נהיגה ולא יכולים להעביר – תקציר הפרקים הבאים, וזכרו שכל תוכנית היא בסיס לשינויים:

פרק 18 (11.6) הוא מעין קרוסאובר עם הפודקאסט "חיות כיס" של כאן כלכלי. מעין קרוסאובר כי דיברתי עם שאול אמסטרדמסקי במשך 49 דקות, ופחות מ-10 דקות מהן ייכנסו לתוכנית שתעלה מחרתיים, על כלכלת איראן. מכיוון ש-49 דקות זה ממש כלום, וגם שם יהיה גם חלק קצר על המונדיאל.

פרק 19 (18.6) הוא ספיישל מונדיאל! שיחות עם שרון אחדות ושי לוי, שני אוהדים שרופים של הכדורגל האיראני, ושי גם יביא קולות ממשחק איראן-מרוקו ב-15.6!

בפרק 20, ב-25.6, נארח את קווין לים מאוניברסיטת ת"א לשיחה על מדיניות החוץ של איראן עם הקישורים הנחוצים למה שיהיה אקטואלי. לא לדאוג – קווין מדבר עברית היטב למרות שאינו יליד הארץ!

ופרק 21, ב-2.7 הוא הקרוסאובר השני בסדרת הפרקים המשותפים עם הפודקאסט של התנ"ך עם ד"ר ליאורה רביד ודברי הימים – הסכת על התנ"ך והמזרח הקדום עם ד"ר אילן אבקסיס, שגם קרא את הקרדיטים היום ישר והפוך! הפרק יעסוק בדריווש הגדול, שסיפור עלייתו לשלטון הוא בין הסיפורים האהובים עליי!

בפרק 22, שיעלה ב-9.7 נארח אורי גולדברג ונמשיך לדבר על השיעה, הפעם נתמקד בשיעה בימינו ובמענה לשאלות ששאלו בקבוצת הפייסבוק אחרי ההקלטה הקודמת.

ופרק 23 (16.7) יהיה פרק לשוני בעקבות שאלתו של המאזין יעקב לויפר – אתם מוזמנים לשלוח לי עוד שאלות!

פרק 24 (23.7) יהיה קרוסאובר עם הפודקאסט "שרת התרבות", של עידו קינן, שזה משעשע כי יוצא שעידוק עושה קרוסאובר עם עצמו. כנראה נדבר על אתרים ויוזרים עבריים של הרפובליקה האסלאמית, עם הרבה אינסרטים משעשעים, אבל זה עדיין לא סגור.

בפרק 25 (30.7) אדבר עם סיוון ברלין ואולי גם הושנג באבאא'י על… פופ איראני בשנות השמונים! סיוון כבר מכינה פלייליסט

ועכשיו באמת – ח'דא חאפט'!

The post פרק 17 | מהפכות באיראן ועוד | ציר-זמן 2 appeared first on איראניום מועשר.

אחרי כמעט חמש שעות (מהן כשעתיים הקלטה) שאנחנו מדברים על בוכארה, בלשנות ובשלנות ועדיין יש טעם של עוד, מקס פתאום שואל אותי אם זאת לא פחיתות כבוד לפודקאסט לארח אורח כמוהו, שאין לו שום השכלה פורמלית. אני משאירה לכם לשפוט (ולהגיע למסקנה שממש לא!)

אז היום, ה-7 בחודש חֹ'רְדָאד 2577 לכורש הגדול, 1397 להיג'רה של מחמד על פי הספירה האיראנית, יש לי הכבוד והעונג להביא לכם את מקס יהודה מלכיאל מלאקנד(וב), בעל ה-Vלוג מתכונים מאלף ועד תיו עם מקס מלכיאל

לשלב השיחה המקדימה הזמנתי שני מעריצים של מקס שהם במקרה גם תלמידי פרסית שלי במרכז האקדמי שלם – און דגן ואלון נוה. הם לא נשארו להקלטת השיחה, אבל שלחו את שאלותיהם כאינסרטים בווצאפ. בתמונה הזאת אנחנו אומרים פַּנִיר, שזה גבינה בפרסית.

מפה (שאנחנו מדברים עליה מאוחר יותר בפרק) של האזור, כדי שתבינו מה בערך איפה. הקליקו לגודל מלא.

map by Xerxes – Ars Luminis cc-by-sa

רודכי – אבי השירה הפרסית – פֶּדַרֶ שֶׁעְרֶ פָארְסִי.

Rudaki. From zibakho.com (cc-by-sa)

Photo by Jamal Nazareth, cc-by, through Wikimedia

בית השיר של רודכי שהילדים ציטטו (מתוך כלילה ודמנה/עלילות סנדבאד) הוא:

פרסית:              هیچ شادی نیست اندر این جهان        برتر از دیدار روی دوستان

שמעון חכם, סבא רבא של סבא של מקס. כבוד!

עמוד הפתיחה של ליקוטי דינים (לתצוגה קריאה הקליקו על התמונה ועברו לאתר "אוצר התורה")

ארדשיר נאמה של המשורר הפרסי-יהודי הנודע שאהין י שיראזי.

בית שיר של משוררנו הלאומי חאפט' שיראזי שמזכיר את סמרקנד ואת בח'ארא (בוכארה):

ועוד בית שיר של משורר בלתי ידוע, שאומר:

לקראת סוף הפרק יש עוד בית שיר של חאפט':

شکرشکن شوند همه طوطیان هند                  زین قند پارسی که به بنگاله می‌رود

עשינו קצת סדר בכל הסתאנים שמבלבלים את הישראלים (מפה למעלה): בוכארה היא בעצם ארץ בין הנהריים – הנהריים הם אָמוּ-דַרְיָא, הנקרא ביוונית Oxus, וסִיר-דַרְיָא, הנקרא ביוונית Jaxartes. דריא בפרסית זה ים, אבל שני אלה הם נהרות. ברית המועצות חילקה אותה לחלק טורקי – אוזבכסתאן ולחלק פרסי – תאג'יכיסתאן.

בוכארה שייכת לאיראן-זמין – ארץ איראן, הנקראת איראן הגדולה, או Greater Iran. אני מדברת עליה גם בפרקי ציר הזמן: עד הצפוים (פרק 14) ואחרי הצפוים (פרק 16, אקשר כשיעלה). השוואה טובה תהיה מדינת ישראל לעומת ארץ ישראל השלמה (יש אומרים כולל השטחים, ויש המרחיבים מהנילוס עד הפרת).

דושנבה זה יום שני בפרסית, כי זה היה יום השוק. זה כמו לקרוא לרמלה "יום שלישי".

בישול תאג'יכי ואוזבכי הוא בעצם אותו דבר, והוא יותר דומה לבישול סיני מאשר לבישול איראני. דווקא האוכל של יהודי בוכארה דומה יותר לאוכל איראני. מצאו, למשל, את ההבדלים בין אוֹשִ בַּחְ'ש של יהודי בוכארה, זַמַרֻד פלאוּ של אפגאנים ושִׁוִיד פֹּ'לוֹ איראני.

מה שדומה בין תורת המטבח הפרסית והבוכארית הוא החלוקה בין מזון חם וקר (לא קשור לטמפרטורה), וגם חלוקה של בני האדם לחמים וקרים (לא קשור לעצבנות ורוגע), והשימוש בחלוקה הזאת ברפואה עממית. אני צריכה ללמוד את זה קצת יותר, ואז להזמין את נעמי זיו ממדע בצלחת כדי להסביר את זה

התחלה של כל מתכון תאג'יכי: קח שומן כבש, תמיס בדיג (ווק, בערך). ההפרדה של חלבי-בשרי אצל יהודי בוכארה לא נקראת "חלב-בשר" אלא "אוכל-תה". כי אוכל זה בשר (ולארוחת בוקר הם קוראים במילה הפרסית של "ארוחת צהריים"!)

למעשה, ההבדל היחיד בין התאג'יכים והאוזבכים הוא שהתאג'יכים מדברים דיאלקט של פרסית (או שפה איראנית), והאוזבכים מדברים שפה תורכית. אבל גם ההבדל הלשוני לא כזה ענק. אחרי כל כך הרבה שנים של חיים משותפים, הן הפכו דומות אחת לשנייה. כמו בני זוג שחיים הרבה זמן ביחד. מקס נתן כמה דוגמאות ממש יפות להשפעות התורכיות על הפרסית התאג'יכית.

עוד כמה דוגמות שהיו בשיחה המקדימה ולא נכנסו לתחקיר, כוללות כינוי גוף תורכי ל"אתם" בלי כבוד: בפרסית "את/ה" פמיליארי (יחסי קרבה או חוסר כבוד) זה תוֹ, ועם כבוד זה "שֹׁמָא" – אתם. בשביל גוף שני רבים אין הבדל בין פנייה מכובדת ולא מכובדת, אז בתאג'יכית לקחו את הכינוי התורכי סָן "אתה" (פמיליארי, בניגוד ל-סיז המכובד/רבים), הצמידו לו סיומת רבים "לָאר", וסֶנְלָאר זה "אתם" בלי כבוד. מגניב, לא?

הזכרנו את המונח שפראכבונד (Sprachbund), אגד לשונות: שפות שאין להן מוצא משותף, אבל יש להם מכנה משותף אחר (לרוב, כמו כאן, זה בגלל שכנות), שגורם להן להתפתח באופן דומה או להידמות אחת לשנייה.

דיברנו גם על כמה הבדלים מביכים בין פרסית תאג'יכית ופרסית טהראנית, על כישוף ועל תַּעָארֹף (מונח שדיברנו עליו גם בפרקים הראשונים וגם עם הולי דגרס), ועל משחק בזכשי. אל תקליקו על הלינק לפני שאתם שומעים מה זה ומחליטים שאתם באמת רוצים לראות.

בתקופת ברית המועצות, הייתה הרבה השפעה רוסית על השפה, שמקס קורא לה ניוספיק (ישן, כי זה לא שרד את התפרקות ברית המועצות והמקום היחיד שבו עדיין מדברים בניוספיק תאג'יכי זה קול ישראל בבוכרית, או כאן בוכארית).

למשל Universit'eti devlati tojikiston ba nomi vladimir ilich lenin:

דיברנו על ה-Vלוג של מקס ועל המבטא שלו ועל תגובות של צופים מושבעים. החל מגברים שהתחילו לעזור במטבח, דרך השכנת שלום בית בין צופה לבין בעלה שאיים להתגרש, ואפילו החתונה של מקס עצמו!

הנה השיר זוּלְפִי פַּרֵישוֹן (היה אחד יותר יפה עם זמר שמחופש למלך, אבל לא הצלחתי לעמוד בסאונד שלו). כששר אותו בוכארי ישראלי, הוא תואר כ"תרבות יהודית בוכארית".

מחבר השיר הזה, בֵּידִל (בִּי-דֶל, חסר לב) הוא מוסלמי, במקור תורכי מארץ בין הנהריים, שנולד בבנגלדש. המלחין הוא מונגולי מוסלמי שחי בבוכארה, וכמו כל בני התרבות שניהם דיברו פרסית. ביחד זה יוצא – תרבות יהודית בוכארית (מקס אומר במבטא ישראלי).

היחסים בין יהודים ומוסלמים היו ממש טובים. לטשקנט קוראים "עיר הלחם" כי המוסלמים נתנו לפליטים היהודים מאירופה את פרוסת הלחם האחרונה שלהם. ראו מה כתוב בתפסיר ויקרא הפרסי-יהודי הזה אחרי "חֻקַת עוֹלָם לדורותיכם": "וגם בספרם של הישמעאלים בסורת אלפאטר מובא…" (הציטוט הוא מפסוק 43).

מקס קיבל בווצאפ, אנחנו לא יודעים מה המקור

בגדול, בגלל ברית המועצות דת הייתה אסורה או מוצנעת. מי שלא היה לו תפקיד בכיר ומשפיע היה יכול לקיים את מנהגי הדת שלו.

המתכון בסוף הוא אחד המתכונים הוותיקים בערוץ, הנה הוא ביו-טיוב, ומיד אחר כך גם אתן את המתכון בכתב.

לא חשוב איזה דג ואם פרוסות או פילה.

נשמע קליל וטעים!

הפעם לא נתתי למקס לבחור את השיר של קיוסק, כי אם מדברים על בישול חייבים את השיר "אהבת המהירות" שהפזמון שלו מסתיים ב"פיצה קורמה סבזי". זה שיר על כל הסתירות בתרבות של איראן המודרנית, ופיצה קורמה סבזי לא רק שקיימת אלא גם זכתה בפרסים בינלאומיים!

חדי הזיכרון מביניכם בוודאי שמו לב שגם בפעם הקודמת שהחלפתי בין פרק בן-זמננו ופרק תרבות/היסטוריה קדומה, זה היה בפרק של ציר זמן. הפרקים המוקראים דורשים תחקיר וכתיבה, ולוקחים לי הרבה יותר זמן מפרקי ראיונות. והיום יש לי דדליין להגשת תסריט ל-TED-Ed אחרי שעברתי את שלב הסינון השני!

(כל תוכנית היא בסיס לשינויים, כפי שנוכחנו לדעת כבר בפרק זה!)

פרק 18 (11.6) יהיה קרוסאובר עם הפודקאסט שֹׁרת התרבות, של עידו קינן, שזה משעשע כי יוצא שעידוק עושה קרוסאובר עם עצמו. כנראה נדבר על אתרים ויוזרים עבריים של הרפובליקה האסלאמית, עם הרבה אינסרטים משעשעים.

בפרק 19 (18.6) אדבר עם סיוון ברלין ואולי גם הושנג באבאא’י על… פופ איראני בשנות השמונים! סיוון כבר מכינה פלייליסט ?

פרק 20 (25.6) תהיה שיחה פוליטית-אקטואלית עם קווין לים, מומחה למדיניות חוץ של איראן מאונ' ת"א. לא לדאוג, השיחה בעברית!

פרק 21, ב-2.7 הוא הפרק המשותף השני (הנה הראשון) בסדרת המשותפת עם הפודקאסט של התנ”ך עם ד”ר ליאורה רביד ודברי הימים – הסכת על התנ”ך והמזרח הקדום של ד”ר אילן אבקסיס – על דריווש הגדול, שסיפור עלייתו לשלטון הוא בין הסיפורים האהובים עליי!

בפרק 22 (9.7) נארח שוב את ד"ר אורי גולדברג, כדי לענות על כמה שאלות ששלחו החברים בקבוצת הפייסבוק אחרי הקלטת הפרק, ולדבר על השיעה היום.

פרק 23 (16.7) יהיה סוף סוף פרק לשוני, בעקבות שאלתו של המאזין יעקב לויפר! נדבר על ענייני מבטא, ונראה מה עוד. אתם מוזמנים לשלוח לי שאלות נוספות על שפה!

אם אהבת, אני מזמינה אותך לשתף עם איזו מילה טובה. אם לא אהבת – אפשר לשתף עם איזו מילה רעה, פרסום זה פרסום.

אם עדיין אינך שם, אני מזמינה אותך לעמוד הפייסבוק וגם לקבוצה הסגורה למאזינים, שנמצאת בתהליכי התמלאות וכבר עוזרת לי לקבל החלטות כמו פיצול הפרק הזה או השארתו כפרק ארוך אחד של שעתיים (בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא התקבלה ההחלטה…)

אם ממש אהבת ובא לך להביע את אהבתך ו/או את הערכתך, אז אפשר לעשות זאת במגוון דרכים:

ועד הפעם הבאה – ח'דא חאפט'!

The post פרק 16 | בוכארה, בלשנות ובשלנות עם מקס מלכיאל appeared first on איראניום מועשר.

היום יום שני, 31 בארדיבהשת שנת 2577 לעליית כורש הגדול, או 1397 להיג'רה של מחמד, ואתם מוזמנים לשיחתי עם ד"ר אורי גולדברג מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ומחלוצי הפורום לחשיבה אזורית. תכננו לדבר על האסלאם השיעי, על השיעיזציה של איראן במאה ה-16, ועל השיעה כיום. אבל היה כל כך מעניין שבקושי הספקנו להגיע לצפווים. אז יהיה פרק המשך.

אז מה הקשר בין האסלאם השיעי לבין הדרדסים, האוונג'רס, פסיפלורה, הכהן הגדול, הנביא יחזקאל, זהות יהודית חילונית, אריה דרעי ונטע ברזילי? בואו תקשיבו.

את הפרק כולו ליווה הנביא יחזקאל:

הקעקועים של אורי

חשמל בחזון יחזקאל, שאף אחד לא יודע מה זה, אבל מכיוון שהוא תורגם ליוונית elektron "ענבר", אז כשקראו לחשמל על שם הענבר (שפשפו ענבר ותיהנו מחשמל סטטי חינם. רגע, אז זה אומר ששרשרת ענברים עושה לתינוק קרינה? לדעתי צריך לבדוק את הדבר הזה).

האם האמאמים של האסלאם השיעי הם כמו האוונג'רס או כמו הדרדסים?

Photo by Pat Loika cc-by

כשדיברנו על האמאם ג'עפר קצת פישלנו ולא זכרנו את השם של בר-מוח

image by Premier Photo, cc-by-nc-sa

Photo by Crazy with Kids, cc-by-nc-sa

הסצנה הזאת מתוך "סימפסונס – הסרט"

פסיפלורה – ממש לא פרי התאווה.

Taken by fir0002 | flagstaffotos.com.auCan

 יותר כמו…

מיתוס הקרבת האל (או נציג האל)

הכהן הגדול ביום כיפור

עאשוראא' ותעזיה – יום האבל המרכזי של האסלאם השיעי, והמחזת מות הקדושים של האמאם חסין (בהתאמה).

תהלוכת העאשוראא' בלונדון (יש מלא סרטים ביו-טיוב)

שאלות של זהות יהודית חילונית, והדמיון העצום בין היהדות והאסלאם השיעי, בין יהודים ושיעים (לא רק בקטע הזה)

משיחיות, הַקְבָּלָה בין סיפור כרבלא לבין סיפור בני פרידון במיתולוגיה האיראנית.

שמות שונים של האמאם ה-12: האמאם הנעלם, אמאם הזמן, וליעצר (שהוא גם שמה של השדרה הארוכה ביותר בטהראן).

הנה וידאו של וליעצר בעצרת האו"ם (אתם לא רואים אותו אבל אחמדי-נז'אד מרגיש אותו)

איך הצדיק ח'מיני את לקיחת השלטון אם האמאם ג'עפר אמר שלאנשי דת אסור לשלוט?

וגם הצפוים, ובפרט שאה אסמאעיל – שהפך את האסלאם השיעי לדת הרשמית של איראן, ושאה עבאס הגדול שהרחיב את גבולות המדינה והטיל חתתו באזור.

Shah Esmail I by an unknown venetian artist [Public domain], via Wikimedia Commons

Shah Abbas By Unnamed Italian painter [Public domain], via Wikimedia Commons

אצפהאן – העיר הכי יפה בעולם, ואחת היפות באיראן (כמובן, אחת האטרקציות בסיור ערי הבירה שאתם יכולים להצטרף אליו בפייסבוק, וגם בהסכת שלי איראן בקטן ברדיו תל-אביב):

ועוד קעקועים של אורי:

נשארו לנו המון נושאים! כשאעלה את הפרקים הבאים אקשר מכאן.

השיר של קיוסק הפעם הוא "הדרך אל האושר", כיאה לתוכנית על דת.

אם אהבתם, שתפו עם איזו מילה טובה! אם לא אהבתם, שיתפו עם איזו מילה רעה, פרסום זה פרסום! ואתם מוזמנים גם לחבב את דף הפייסבוק של הפודקאסט ולהצטרף לקבוצת המאזינים.

* לרכוש ספרים מהוצאת זרש, לעודד את חבריכם לעשות כמוכם וגם להמליץ למנהלות הרווחה שלכם על אחד הספרים שלנו או על שובר לספרי ההוצאה בתור שי לחג, משלוחי מנות או מתנות יומולדת, עם או בלי שוקולד.

בפרק 16 (28.5) נשלים את ציר הזמן, מנפילת הצפוים ועד ימינו.

פרק 17 (4.6) הוא מאוד מרגש, כי זו פעם ראשונה שאפגוש בחיים האמיתיים את חברי הווירטואלי הטוב מזה כשש שנים (יותר?) יהודה מקס מלכיאל, בעל ה-Vלוגמתכונים מאלף עד תיו ובערך המורה הפרטי שלי לתאג’יכית, ונדבר על בלשנות ועל בשלנות.

פרק 18 (11.6) יהיה קרוסאובר עם הפודקאסט שֹׁרת התרבות, של עידו קינן, שזה משעשע כי יוצא שעידוק עושה קרוסאובר עם עצמו. כנראה נדבר על אתרים ויוזרים עבריים של הרפובליקה האסלאמית, עם הרבה אינסרטים משעשעים.

בפרק 19 (18.6) אדבר עם סיוון ברלין ואולי גם הושנג באבאא’י על… פופ איראני בשנות השמונים! סיוון כבר מכינה פלייליסט ?

פרק 20 (25.6) תהיה שיחה פוליטית-אקטואלית עם קווין לים, מומחה למדיניות חוץ של איראן מאונ' ת"א. לא לדאוג, השיחה בעברית!

פרק 21, ב-2.7 הוא הקרוסאובר השני בסדרת המשותפת עם הפודקאסט של התנ”ך עם ד”ר ליאורה רביד ודברי הימים – הסכת על התנ”ך והמזרח הקדום של ד”ר אילן אבקסיס – על דריווש הגדול, שסיפור עלייתו לשלטון הוא בין הסיפורים האהובים עליי!

עדיין לא החלטנו עם מי נדבר בפרק 22 (9.7) על איראן של העת החדשה.

פרק 23 (16.7) יהיה סוף סוף פרק לשוני, בעקבות שאלתו של המאזין יעקב לויפר! נדבר על ענייני מבטא, ונראה מה עוד.

ועכשיו באמת – ח’דא חאפט’!

The post פרק 15 | עם ד"ר אורי גולדברג על האסלאם השיעי, דרדסים וקעקועים appeared first on איראניום מועשר.

היום יום שני, 24 באֹרְדִיבֶּהֶשְׁת 2577 לעליית כורש הגדול או 1397 להיג'רה של מחמד, והפרק של היום מרגש במיוחד, כי הוא הפרק הראשון שנעשה לבקשת מאזין! אביעד שם-טוב, תודה על הבקשה לתת ציר זמן של איראן – כמעט 3000 שנה ביעף, מחולקות לשני פרקים וקצת.

Iran timeline by Xerxes – Ars Luminis. cc-by-sa www.arsluminis.com

אחד הקטעים בפודקאסט, האמת גם בבלוג ובכלל – הוא שאין לי מושג אם אנשים באמת צורכים את התכנים שלי. בבלוג ובפייסבוק יש תגובות, בפודקאסט מגיבים הרבה פחות, כי הרוב צורכים דרך אפליקציות. אז תמיד כיף לי לקבל תגובות מאנשים שאני לא מכירה, וגם מכאלה שכן, שהאזינו לפודקאסט ואהבו ואפילו כאלה שהאזינו ויש להם ביקורת בונה והצעות ייעול (כמו להעביר את התאריך משם הפרק לגוף הפוסט, הצעה של מאזין שהצבענו עליה בקבוצת הפייסבוק הסגורה של המאזינים, ובעקבות הסקר גם יהיה מתישהו פרק שיסביר את שמות החודשים).

אנחנו מתחילים את ציר הזמן שלנו בעצם בזמן לא ידוע. השבטים שהיום קוראים להם הודו-אירופים, משום שצאצאיהם יושבים כיום בארצות מהודו ועד אירופה, ישבו באותו זמן במקום שהוא איפשהו צפונית-מזרחית לאיראן, בערבות רוסיה הדרומית או משהו כזה. אף אחד לא יודע בדיוק, וזאת גם אחת הסיבות שאני לא משתמשת בהרצאות במפה מדויקת.

בשלב מסוים, חלק מהשבטים האלה – להלן השבטים הארים – החלו לנדוד דרומה. משמעות השם אריא היא "אציל", ויותר מדויק – "מכניס אורחים". במאה ה-20 נעשה שימוש בשם על ידי עם שהוא לא ארי ולא היה ממש מכניס אורחים. נראה לי שזה שווה תוכנית נפרדת, כי יש לנו יותר משלושת אלפים שנה לכסות עכשיו. השבטים הארים החלו לנדוד דרומה, ואז התפצלו: חלק המשיכו דרומה וכבשו את הארץ שמעבר לרכס ההרים הגדול שהם קראו לו הימאליה. הימאליה זה משכן השלג בסנסקריט, וסנסקריט היא הנציגה הבולטת של הענף ההודי של השפות האריות הקדומות. חלק אחר מהשבטים האלה התפזרו מנקודה צפונית והמשיכו בעיקר מערבה, ולארץ שיישבו קראו אריאנאם –"של הארים". כלומר זוהי ארצם של הארים. השם התקצר במהלך אלפי השנים, והפך, כמובן, ל-איראן. אריאנאם זה "של הארים" גם באווסטית, שתיכף נדבר עליה, שהיא שפה איראנית מזרחית, או מרכזית – תלוי לפי איזה סיווג אתם הולכים – וגם בפרסית עתיקה, המייצגת את הענף המערבי, או ליתר דיוק הדרום-מערבי, של השפות האיראניות. אני אפסיק כאן, כי בתור בלשנית איראנית מן הראוי שאקדיש פרק שלם לשפות איראניות (ואקשר מכאן כשהוא יעלה). בואו נתקדם לזמנים הכמעט-היסטוריים.

כמעט-היסטוריים, כי יש סיפורים עליהם והדברים כנראה מבוססים על משהו שקרה באמת, אבל אנחנו לא באמת יודעים מתי, כי הדברים הועלו על הכתב יותר מאלף שנים מאוחר יותר, כשהבינו שאם ימשיכו להעביר אותם בעל-פה בזמנים של מלחמות ומגיפות, הם עלולים ללכת לאיבוד לגמרי.

אז השבטים הארים התפצלו, סנסקריט אווסטית ופרסית עתיקה הן שפות אחיות, והדת שהייתה להם באותו זמן היא הדת שהתפתחה להיות ההינדואיזם. כלומר הדת של הודו היא התפתחות של אותה דת. כמו בנדודים, ההודים המשיכו ישר, אבל באיראן הלכו לכיוון אחר: מתישהו, כנראה בין 1800-1000 לפנה"ס, קם נביא בשם זרתושטרה, שאנחנו עוד נקדיש לו פרקים רבים – והפך את הדת לגמרי: בסנסקריט, ובשפות הודו אירופיות אחרות, Deva זה אל. מאותו שורש של Divine, Diva. זרתושטרה הפך אותם לשדים. בשפות איראניות, Daeva – dēv – div  זה שד. בסנסקריט Asura זה השדים – באווסטית אהורה מזדא הוא האל הטוב. קיצר, זרתושטרה עשה שלושה דברים:

(מי שאין לו סבלנות לחכות, אני מדברת על זה בהרחבה בספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית)

האיראנים עולים על בימת ההיסטוריה בשנת 612 לפנה"ס – כאשר מָדַי, בשיתוף פעולה עם בבל, כובשת את נינוה מידי אשור. המדים הם עם איראני שישב בצפון איראן של היום, ורוב הדיאלקטים האיראנים שאינם פרסים הם מדים. הרחבנו על קרב נינוה בפרק 11 עם ד"ר אילן אבקסיס מדברי הימים – הסכת על המזרח הקדום, וד"ר ליאורה רביד, מהפודקאסט של התנ"ך, ועל שפות ברור שיהיו פרקים נפרדים.

בפרק 11, ובפרקים המשותפים הבאים של שלושת ההסכתים, אנחנו מתמקדים בתקופה הבאה: האימפריה האח'מנית, שבה שבט איראני אחר – הפרסים – עולים על המפה, ומשנים את העולם. שנת ההתחלה שנויה במחלוקת: השאה התחיל את מניין השנים מעלייתו של כורש הגדול לשלטון בתור מלך מקומי. זה היה בשנת 559 לפנה"ס. ב-550 הוא כובש את אימפריית מדי מידי אסטיאגס, סבו מצד אמו. זאת השנה שבד"כ תמצאו באנציקלופדיות וכאלה, כי זו השנה שבה פרס הפכה לאימפריה. ב-ג' בחשוון בשנת 539 לפנה"ס הוא נכנס לבבל וכובש אותה, ובספר עזרא "שנת אחת לכורש מלך בבל" היא שנת 539-8.

מהשושלת האח'מנית אתם אולי מכירים גם את דריווש, שעלה לשלטון ב-521 והוא יהיה הגיבור של פרק 19, את אחשוורוש שמלך בין 486-465 ועליו גם אדבר עם אילן וליאורה בפרק 27 (בלי נדר), וגם עם מעיין אשכולי בפרק 5 שעלה בפורים, ומתישהו נעלה כאן גם עדכון לספרנו המשותף המלכה, שעוסק בתקופה הזאת. מה לעשות שהוא הכי מעניין! מיטיבי לכת מכירים גם את ארתחשסתא, בנו של אחשוורוש.

ידה ידה ידה ב-330 לפנה"ס מקיץ הקץ על האימפריה האח'מנית, כאשר אלכסנדר מוקדון, המכונה אלכסנדר י גיזיסתג, כובש אותה מידי דריווש השלישי. (ומי שידה ידה ידה לא מספיק לו – תקשיבו לפרקים עם אילן וליאורה, אנחנו נדבר גם על דריווש השלישי).

עכשיו, עזבו היסטוריה. מה שבאמת מעניין אותי כאן, הוא שדריווש השלישי, המלך האח'מני האחרון, הוא המלך ההיסטורי הראשון שמתועד במיתולוגיה האיראנית – גם בבונדהישן, שנכתב בפרסית אמצעית וגם בשאה נאמה, האפוס המפורסם ביותר בשפה הפרסית שחייבים לתת לו כמה וכמה פרקים, אין שום תיעוד למלכים האח'מניים חוץ מדריווש השלישי, הנקרא שם דארא בן דאראב (בפרסית אמצעית – דאראי י דאראיאן). אני חוזרת : אין שום תיעוד למלכים האח'מניים!

אם נרצה לצייר ציר זמן לפי המיתולוגיה האיראנית, שנחשבה בזמנה היסטוריה, זה יהיה ציר זמן לגמרי אחר, שאולי שווה להקדיש לו פרק נפרד כי ציר זמן ביעף זה מספיק מבלבל גם בלי לערבב היסטוריה ומיתולוגיה.

אז דריווש השלישי, המלך האח'מני האחרון, הודח על ידי אלכסנדר מוקדון, ובמיתולוגיה זהו דאראי י דאריאן, או דאראי בן דאראב. אביו דאראב, אמו חסרת השם, וגם הורי אביו המא ובהמן (בכוונה אני לא מבלבלת אתכם עם זה שסבא שלו הוא גם סבא רבא שלו) – הם כולם דמויות שאינן מתועדות היסטורית, ושונות מהדמויות ההיסטוריות. מי שרוצה לשמוע את הסיפור, שמתי קישור בגוף הפוסט לסיפור דאראב בתיבה מתוך האודיובוק של ספרי המצוין גיבורים מלכים ודרקונים מיתולוגיה איראנית לכל גיל, הנה לכם רק ההתחלה שלו: (אינסרט מתוך דאראב בתיבה).

אלכסנדר מוקדון – שהשאה נאמה מסדר לו דם איראני כדי שיהיה בסדר שהוא כבש את איראן – נקרא בפרסית אמצעית גם אלכסנדר י גיזיסתג, אלכסנדר המקולל, והוא אחת הדמויות הכי שנואות והכי טראומטיות בספרות הפרסית האמצעית. כלומר, חוץ מהדרקון המיתולוגי דהאג.

כיבוש אלכסנדר פותח את התקופה ההלניסטית, או היוונית, אם תרצו, בתולדות איראן. אגב, זה באמת לא משנה שהם היו מקדונים, כי בכתבים בפרסית אמצעית וגם בשאה נאמה – כל מה שממערב לאיראן זה רומא, ולא משנה אם זה יוון, ביזנטיון או באמת רומא. אחרי מותו של אלכסנדר ב-312 לפנה"ס, עובר השטח שהיה האימפריה האח'מנית, לידי בית סלווקוס. התרומה של בית סלווקוס להיסטוריה לא רק האיראנית אלא בכלל האנושית, היא שהם לא ספרו שנות מלכים, אלא גם כשהתחלפו מלכים המשיכו לספור את השנים כש-312 לפני הספירה היא שנת 1.

אז היו לנו זרתושטרה, בתקופה הפרה-היסטורית, ואז אימפריית מדי מ-612, האימפריה הפרסית – האח'מנית מ-550 אבל יש כאלה שסופרים גם מ-559 או מ-538, והתקופה ההלניסטית שמתחילה ב-330 לפני הספירה, ובה הייתה איראן תחת שלטון בית סלווקוס. יוונים זה משהו שמעניין את ניל בר שהתארח פה בפרק 3, ואולי את הולי דגרס שהתארחה בפרק 13 וציינה שהיא תוצר של מלחמות פרס-יוון. אבל בגדול אנחנו, האיראנים, מעדיפים לשכוח שפעם היינו תחת שלטון יווני.

תקופת הזוהר של היוונים/ההלנים/בית סלווקוס מתחילה להתעמעם באמצע המאה השנייה לפני הספירה, והסוף הסופי בהחלט מגיע בשנת 64 לפני הספירה. אבל באיראן זה עוד קודם: בזמן שהסלווקים היו עסוקים בדיכוי מרידות בסוריה, הם קצת איבדו שליטה באיראן, ואל הוואקום הזה נכנסים ככה בהדרגה החל משנת 250 לפני הספירה – הפרתים!

אז עכשיו אנחנו באימפריה הפרתית, הידועה גם בשם השושלת הארשקית Arsacid Dynasty, ובפרסית – אשכאנים Aškāniān. מבלבל?

עוד לא ראיתם כלום!

נכון שפרתיה היא מדינה איראנית השוכנת בצפון איראן של ימינו, לא רחוק ממדי (אולי אשים שוב בתיאור הפוסט את המפה מפרק 11, של האימפריה האח'מנית? תוכלו לראות שם את פרתיה). אבל הפרתים שכבשו את איראן מידי הסלווקים היו בכלל שבט איראני אחר בשם פָּארְנִי, שהשתלט על פרתיה וממנה השתלט על כל האזור. אנחנו נכנסים ליותר מדיי פרטים בשביל פרק שהוא רק ציר זמן, אז בואו רק נזכור שמככה קצת אחרי אמצע המאה השלישית לפני הספירה ועד 224-6 לספירה, אנחנו מדברים על התקופה הפרתית.

מתוך "מגילת אסתר מאחורי המסכה" (קליק לעמוד הספר)

שוב שבט איראני שולט על הטריטוריה, אבל הוא לא משאיר טקסטים אלא רק מטבעות, אז אנחנו יודעים עליו מעט יחסית. לפי היסטוריונים שכתבו על הפרתים מבחוץ אני יכולה לסכם את 474 השנים שלהם בשלטון כך: מלחמות מלחמות מלחמות… האויבים התחרטו שהכריזו מלחמה אבל פרתיה לא ידעה מה לעשות עם הניצחון… בלגן פנימי וחיצוני… יאללה פסט פורוורד למאה השלישית לספירה.

אההההה…. סוף סוף תקופה מתועדת ומסודרת. אפשר לנשום לרווחה, הסאסאנים הגיעו. לארדשיר ולעלילותיות מגיע פרק נפרד, הרי יש עליו ספר שלם! בגיבורים מלכים ודרקונים, מיתולוגיה איראנית לכל גיל, תרגמתי משם סיפורון אחד, על ארדשיר והתולעת – בגוף הפוסט תוכלו לראות את האיור של ענתי, ונתתי גם קישור לפוסט עם הסיפור, שכתבתי בשעתו בהיסטוריה גדולה בקטנה.

על פי כארנאמג י ארדשיר י פאבגאן, ספר עלילות ארדשיר בן פאבג (השם העכשווי הוא באבכ), אחרי שיצא דארא בן דאראי לגלות (זה בן דמותו המיתולוגי של דריווש השלישי) נולד לו בן בשם סאסאן, ובאופן מאוד נוח לכל הבנים בשושלת קראו סאסאן, עד סאסאן שהוא אבא של ארדשיר אבל לא ידע על ייחוסו.

רגע, שנייה, למה קוראים לו ארדשיר בן פאבג אם לאבא שלו קראו סאסאן? אז זהו, שהמקורות חלוקים, האם פאבג היה האדון שאימץ אותו וסאסאן האב הביולוגי, או להיפך, או שסאסאן התחתן עם בתו של פאבג – בכל מקרה, היו לו שני אבות, ואחר כך גם המלך הפרתי אימץ אותו, עד שהוא עשה מעשה שלא ייעשה, וצד ראשון במסע ציד עם הנסיכים. פףףףף, נו באמת. אלף בית של הישרדות בחצר המלך: לא מצילים את המלך מחיה רעה, לא צדים לפני המלך או הנסיכים, ואם בטעות עשית את זה והם אומרים שהם ירו ראשונים – אתה לא מתווכח!

בכל מקרה, ב-224 לספירה, בעוד הפרתים עסוקים במלחמות ברומאים, במלחמות פנימיות ובמלחמה באבעבועות השחורות, בא ארדשיר בן פאבג ו/או בן סאסאן הפרסי, המלך הלגיטימי בעצם, ומשתלט על האימפריה. אבל בחוכמה רבה: הוא גם נשא לאישה את בת המלך הפרתי וגם שילב פרתים במערכת הממשל שלו.

טוב, אני שוב יורדת לפרטים. יהיה לנו פרק או אולי אפילו כמה פרקים עליו. נצא לאתנחתא מוסיקלית קצרה שמסכמת את סיפור ארדשיר והתולעת מתוך האודיובוק של גיבורים מלכים ודרקונים, ונחזור.

האימפריה הסאסאנית הייתה מאוד מוצלחת יחסית, שלטה על שטח עצום והיא נשארת בשלטון עד שנת 651 לספירה, כאשר ב-20 השנים האחרונות היא כבר לא ממש האימפריה הסאסאנית. המלך בורח ומתחבא מהערבים, עד שאחד מנאמני השלטון הערבי מוצא אותו והורג אותו. נורא בא לי לעשות פרק על הקבלות בין זהאכ וג'משיד המיתולוגיים, סוף התקופה הסאסאנית על פי השאה נאמה/בונדהישן, והמהפכה האסלאמית. ומכיוון שאני מחליטה מה עושים כאן, אז יהיה כזה פרק.

לא נמנה כאן את כל המלכים כי היו מלא מלא מלא, אז רק שמות שחוזרים על עצמם, המלכים הבולטים, וכמה מההישגים ומהשינויים החשובים. השמות הנפוצים בשושלת היו ארדשיר, כמובן, שאפ'ור, ח'סרו, בהראם (שזה אל הניצחון), יזדגרד, הורמוזד (שזה אהורה מזדא בפרסית אמצעית). פֵּירוֹז, כַּוָאד ועוד.

אמרנו שארדשיר, מייסד האימפריה, שילב פרתים בממשל. הממשל הסאסאני היה הרבה יותר מסודר, בדומה לאימפריה האח'מנית. עם מלכי משנה ומלך המלכים – נו, כמו שצריך.

בנו, שאפ'ור הראשון, היה מאוד סובלני לדתות אחרות ואפילו מוזכר בתלמוד בשם שבור מלכא. חוץ מהרחבת גבולות המדינה וביסוס האימפריה והשלטון, הוא גם דאג לתרגום מיטב יצירות הספרות והמדע ההודיות והיווניות לפרסית אמצעית (אז לא קראו לה אמצעית, היא הייתה סתם פרסית). הוא לא היה המלך הסאסאני היחיד שדאג לתרגומי יצירות מופת, אבל הוא היה הראשון. וכך האיראנים התחילו להיות כל כך משכילים. תזכרו את זה בעוד כ-400 שנה כשהערבים כובשים אותנו.

אמנם המלכים הסאסאנים הצדיקו את מלוכתם גם בקשר גנטי לדאראי י דאראיאן וגם בתמיכתו של האל אהורה מזדא; אמנם על מטבעותיהם הם לא כתבו "שנת X למלך ארדשיר" אלא "שנת X לאש הקדושה של ארדשיר" – כלומר מהתחלה היו אדוקים ויראי אהורה מזדא; אבל למרות כל זאת בהתחלה לא הייתה דת רשמית למדינה. גם אצל האח'מנים יש פלורליזם יחסי והפרדה בין דת ומדינה. עד גבול מסוים, כן? כי אמנם לא הייתה דת רשמית, אבל מכיוון שהמלכים היו זורואסטרים, מעמדם של כהני הדת עלה בהתמדה.

המאה השלישית לספירה היא גם הפעם הראשונה שיהודים נזכרים בכתבים איראניים כלשהם – בכתובת של כהן הדת כירדיר, שמציין שהוא הרג המון כופרים, ביניהם יהודים.

הדת הזורואסטרית הפכה לדת הרשמית של המדינה רק בימיו של שאפ'ור השני, במאה הרביעית לספירה (רוצים מספרים? קרציות. הוא מלך בין 309-379), כנראה כקונטרה לנצרות שהייתה הדת של האימפריה הרומית השכנה. אבל קישור דת למדינה זה כנראה לא רעיון ממש טוב: זוכרים מה קרה לאיראן אחרי המהפכה האסלאמית במאה ה-20? מאומה מוסלמית אדוקה, היא הפכה לאחת האומות הכי חילוניות בעולם, בגלל הכפייה הדתית. דיברנו על זה גם עם רז צימט בפרק 12. אז אותו דבר. אחת הסיבות שמונים לנפילתה של הדת הזורואסטרית אחרי הכיבוש הערבי, היא שהיא הייתה קשורה באופן כל כך הדוק לשלטון הסאסאני, שלא היה לה סיכוי לשרוד אחרי התחלפות השלטון. מה גם שהשלטון החדש הביא איתו דת חדשה. אבל זה לקח איזה 300-350 שנה עד שזה קרה, אז בואו נשאיר את זה לעתיד, שיבוא בעוד מספר דקות.

אמרו לי שהיסטוריה זה מלחמות. אני לא מבינה למה זה מעניין, אבל בואו ננסה: האויבים העיקריים של הסאסאנים היו רומא ממערב – וכשאני (או איראנים קדומים) אומרים רומא, הם מתכוונים לביזנטיון ומערבה. לא כל כך מבחינים בין יוונים, רומים, ביזנטים וכו'. ממזרח היו בני תור – שזה שם מבוסס מיתולוגי, אבל בעיקרון – שבטים תורכים ומונגולים. זה קצת מבלבל כי טורקיה של היום נקראה אז רומא, והתורכים היו דווקא ממזרח לאיראן (אם הכתיב טורקים-תורכים מבלבל אתכם, הנה קישור לפוסט שבו הסברתי את האיותים השונים: הטורכים באים), אבל האמת היא שתורכיה של היום היא רק אחת המדינות שיושבים בה תורכים, כפי שאיראן של היום היא רק אחת המדינות שיושביה איראנים, או ארים. וכמו שערב היא לא המקום היחיד שיושבים בו ערבים. נראה לי שהבנתם. מקומם של הערבים לא נפקד מרשימת האויבים, אבל הם לא נחשבו לאויב מאוד רציני, מה שכנראה שיחק לטובתם. הערבים שמסביב למפרץ היו נתינים שיש לדכא ולהראות להם מי בעל הבית, אבל הסאסאנים לא טרחו לכבוש את כל חצי האי ערב. טעות גדולה!

וכפי שאתם יכולים לשער, היו במהלך השנים גם המון המון המון מלחמות ירושה, לעתים עקובות מדם, בין אחים ובני דודים, בתמיכת פלגים שונים של אצילים וכהני דת.

אני מקווה שזה היה מספיק מלחמות בשבילכם, כי לי זה כבר היה יותר מדיי.

בואו ניתן לכם עוד כמה מלכים בולטים או סתם מעניינים –  יזדגרד הראשון מוזכר בשאה-נאמה כמלך רשע במיוחד. למה? כי כך רצו אלה שכתבו את ההיסטוריה, כלומר בני האצולה והכמורה. למעשה הרשעות שלו הייתה שהוא היה פלורליסט להפליא ואפשר גם לנוצרים וגם ליהודים חופש דת. היהודים כל כך אהבו אותו שקראו לו כורש השני, ולפי מקורות זרים (מקורות לא-יהודים בפרסית אמצעית), הוא אפילו נשא לאישה את שושן-דח'ת, בתו של ריש גלותא – ראש הקהילה היהודית. אז ברור שבני האצולה הרגו אותו ולא הסכימו שאף אחד מבניו ישלוט, אבל בסוף הם כן בחרו את בנו בהראם החמישי, המכונה בהראם-גור. בהראם-גור הוא השלמה המלך של השאה נאמה – מלך שיש עליו המון סיפורים שנשמעים כמו אגדות עם. אצל שלמה המלך האגדות היו על חוכמתו, ובמקרה של בהראם גור משבחים את נדיבותו, את טוב לבו, ואת היותו מלך צודק ורב חסד. גם עליו כתבתי חמשירים! (אינסרט מוסיקלי)

עוד מלך שיש המון אגדות על חוכמתו וטוב לבו הוא ח'סרו אנושירואן, או בפרסית אמצעית – אנושג-רואן, "זה שנשמתו נצחית". הוא גם היה בקטע של עידוד יצירה ותרגום יצירות מופת, ונודע כמלך צודק ורב חסד, גם במקורות פרסיים וגם במקורות זרים. הוא היה המלך המעולה האחרון. אחרי מותו ב-579 הממלכה התחילה לקרטע ולהתפורר, בעיקר בגלל מלחמות פנימיות בין קבוצות כוח, אצילים ואנשי דת שהצליחו או לא הצליחו לשלוט במלך, יורשים שרוצחים ומעוורים את המתחרים שלהם, שהם במקרה אחיהם, וסיאוב של השליטים. בין כל השליטים קצרי המועד שהיו, נמנה רק שלושה – פוראןדח'ת ואזרמידח'ת, שמעניינות אותנו בעיקר כי הן היו בנות – ואומרים שהן היו מלכות טובות, אבל הממלכה כבר הייתה בדרך למטה. יזדגרד השלישי, שהומלך בגיל שמונה, היה המלך האחרון.

בעוד הסאסאנים מתקוטטים מבפנים, ערבי אחד בשם מחמד היגר בשנת 621/2 מעירו מכה לעיר מדינה, והתחיל להפיץ את הדת החדשה שלו – האסלאם. בתקופתו של יזדגרד הממלכה כבר התפוררה, אויבים מכל הצדדים פלשו אליה ועשו בה כבשלהם, והערבים – הכוח העולה החדש, מחוזקים באמונה חדשה, ניצחו בקרב קאדסיה. קרב קאדסיה נחשב הקרב הגורלי שבו בעצם נפל הפור, הערבים ניצחו והאיראנים הפסידו. הערבים כבשו את איראן גל אחר גל, אבל המלך עדיין נקרא מלך בזמן שהמשיך לברוח, עד שנמצא ונרצח בשנת 650-1. לקח עוד כמה מאות שנים עד שהאסלאם כבש את כל איראן, אבל האימפריות הגדולות כבר לא יחזרו.

עכשיו אתם בטח מבינים למה האיראנים כל כך גאים במורשת הישנה שלהם, וגם למה יש להם מנטליות של אימפריה אפילו עכשיו כשהם כבר עמוק בתוך האסלאם. האימפריה הסאסאנית אמנם נפלה, אבל המורשת הארגונית שלה (אוי, זה נשמע כל כך אנכרוניסטי לומר מורשת ארגונית. הכוונה למערכת השלטון והביורוקרטיה) השפיעה גם על האימפריות הבאות. גם אחרי מותו, וגם בקרב הערבים, יזדגרד שמר על מעמד מלכותי, ורבים מהשליטים הערבים והאיראנים-מוסלמים שיבואו אחריו, טענו שהם צאצאים שלו בשביל ההצדקה הגנטית.

כאן מסתיים השאה נאמה, והאיראנים אומרים – השאה נאמה – אחריתו טובה. הבונדהישן ממשיך עד אחרית הימים.

אז היו לנו זרתושטרה, בתקופה הפרה-היסטורית, ואז אימפריית מדי מ-612, האימפריה הפרסית – האח'מנית מ-550 ככה, תקופה הלניסטית קצרה שמתחילה ב-330 לפני הספירה, פרתים מ-250 לפני הספירה ועד 224 לספירה, ומ-224 לספירה עד ככה 650 לספירה – האימפריה הסאסאנית. ואז הכיבוש הערבי הראשון, שאיראנים רבים מסכמים אותו במילים "הערבים הרסו לנו את המדינה". "הכיבוש הערבי השני", אגב, הוא שמה של המהפכה האסלאמית ב-1979 בפי רבים ממתנגדי המשטר.

עכשיו כמה מאות שנים איראן מקבלת בשמחה את הערבים ואת האסלאם, כי כל דבר יותר טוב מהסאסאנים. אמרתי לכם שאני חייבת לעשות פרק שמקביל בין הכיבוש הערבי הראשון והשני! וגם בינם לבין הסיפור המיתולוגי של ג'משיד וזהאכ, אבל יש מצב שפרדוסי הושפע מהכיבוש הערבי הראשון.

עד המאה העשירית איראנים כותבים יצירות מופת רק בערבית. בכל פעם שאני מרצה לערביסטים ומבאסת אותם על כך שהם לא למדו פרסית (אפרופו לא למדו פרסית: יש לי קורס פרסית מקוון ואומרים שהוא ממש טוב ומושקע, ולארבעת התלמידים הבאים הוא במחיר פיילוט. אשים לינק בפוסט). אז בכל פעם שאני מרצה לערביסטים ומבאסת אותם על כך שהם לא למדו פרסית, הם מנחמים את עצמם באמרם: אבל אנחנו המצאנו את האלגברה. ואז אני אומרת להם מי המציא את האלגברה? מי כתב את אלג'בר ואלמקאבלה? אלח'ורזמי! איפה זה ח'ורזם? באיראן. אז כל היצירות הגדולות של ימי הביניים בערבית – אסטרונומיה, מתמטיקה, היסטוריה, פילוסופיה, מדע המדינה – זה הכול איראנים שכתבו בערבית. אז סתמו. לא, את זה אני לא אומרת להם. הם סותמים כבר לבד…

במאה העשירית בא משוררנו הגדול פרדוסי, שנחשב למחייה השפה הפרסית, וכתב את האפוס הגדול מכולם – השאה נאמה, ספר המלכים – המספר את תולדות העולם החל מבריאתו (לפי האסלאם, באסוש) ודרך כל השושלות המיתולוגיות, וכמו שאתם בטח זוכרים – החל מדארא בן דאראב גם את המלכים ההיסטוריים עד הכיבוש האסלאמי. אחר כך אומרים שאה נאמה – אח'רש ח'ושה: לשאה נאמה יש סוף טוב. לכו תבינו. בכל אופן, פרדוסי לא ממש החיה את השפה הפרסית כי היא לא מתה. אבל בניגוד לעברית, שבמשך כ-2000 שנה הייתה רק שפת אב ולא שפת אם, לפרסית קרה דבר הפוך: שפת האב הפכה להיות ערבית, אבל בבית עדיין דיברו את הדיאלקטים המקומיים, ורוב השליטים הבינו פרסית אבל לא ערבית. פרדוסי החזיר לשפה את מעמדה כשפה של ספרות, תרבות ומחקר. מה היה קורה לולא היה פרדוסי? אין לדעת. מגיע לו לפחות פרק אחד משלו, אולי נעלה שם ספקולציות.

אבל אביעד ביקש אז נעבור ממש בקצרה על מי שלט באיראן בתקופה שהיא נשלטה בידי זרים, אז יאללה. מהר כי זה מבאס אותי.

בין 661-750 לספירת הנוצרים, איראן היא חלק מח'ליפות בית אומיה שמרכזה בדמשק. אחר כך למשך די הרבה זמן – עד אמצע המאה השלוש עשרה לספירה – היא תחת שלטון בית עבאס שבירתו בע'דאד (שזה שם פרסי! חכו לפרק על מילים פרסיות או חפשו בסרטונים שלי ביו-טיוב).

בעשרה במחרם (החודש הראשון) בשנת 61 להיג'רה – 680 בשבילכם ובשביל הנוצרים – מתחולל בכרבלא קרב שבו סיעה קטנה – סיעתו של עלי – שנדבר עליה בהרחבה בפרק הבא, עם ד"ר אורי גולדברג – מתפצלת סופית מהאסלאם המיינסטרימי, המסורתי. בערבית מסורת זה סונה ו-סיעה זה שיעה, אז אתם מבינים למה זה חשוב. לאיראנים זה עדיין לא חשוב בשלב זה, אבל תזכרו שזה קרה.

בחזרה לשליטים הערביים שהרסו לנו (לאיראנים, כן?) את המדינה הסיבה שבית עבאס החזיק כל כך הרבה זמן היא שהשליטים העבאסיים אפשרו למלכים מקומיים להיות ממש חזקים כל עוד הם מעלים לו מס.

למשל השושלת הצפרית במזרח במאה העשירית פלוס כמה שנים לכל צד. השושלת הצפרית שלטה רק בחלק ממה שהוא היום איראן המדינית, רוב השטח שלה הוא אפגאנסתאן, אבל אנחנו בתקופה שאין עדיין הפרדה בין איראן לאפגאנסתאן. ההפרדה היא די מלאכותית ומבוססת יותר על דת מאשר על דברים אחרים. אוכל אפגאני הוא הכלאה מוצלחת בין אוכל איראני והודי, ודרי – אחת משתי השפות הרשמיות של אפגאנסתאן – היא פרסית ששמרה על פונולוגיה עתיקה יותר. אני מבינה אותה בלי בעיה, ואחרי 10 דקות שיחה גם מדברת בה עם נהג המונית. אבל גם זה זה לפרק (פרקים?) על השפה.

כמעט בו זמנית עם השושלת הצפרית יש לנו מצפון את השושלת הסמנית – הן רבות בערך על אותו שטח. מאמצע המאה העשירית ואל תוך המאה ה-11, יש לנו במערב את הבויידים והזיארידים, ובמזרח את הע'זנוים. הע'זנוים הם הכי מוצלחים מהשושלות המקומיות, כי הם משתלטים על רוב הטריטוריה, ונשארים בשלטון, לפחות במזרח, כמעט עד סוף המאה ה-12.

תאמינו לי אין לי מושג איך אתם הולכים לזכור את זה וגם למה, אבל נו, שייאמר. בגוף הפוסט גם אשים לכם סרטון עם מוסיקה דרמטית שיראה לכם בערך מי היה איפה מתי. בלגן גדול.

מה שחשוב בשושלות האלה, שנקראות "השושלות העצמאיות", היא שהשלטון מתחיל לחזור לאיראנים. לפחות בחלק מהשושלות. הע'זנוים, למשל, הם ממלוכים ממוצא תורכי, אבל הזהות שלהם איראנית. ממלוכ בערבית זה מי ששייך למישהו אחר (משויך, אם תרצו), והכוונה היא למעמד של עבדים שלחמו בשורות הצבא. ומה קורה כשנותנים לאנשים נשק? נכון. הם צוברים כוח. אז העבדים האלה הפכו למלכים, בתקופה הע'זנוית ואחר כך גם מלכי ח'ורזם שנדבר עליהם עוד מעט. וגם בעוד מקומות אחרים במזרח התיכון. אז ממלוכים זה אשכרה עבד כי ימלוך (ואשכרה זה בפרסית "גלוי").

או, סוף סוף אימפריה גדולה ויחסית ארוכה. הסלג'וקים מ-1034 ועד כמעט סוף המאה ה-12, כובשים את רוב הטריטוריה. הסלג'וקים הם שבט תורכי, אבל הם מפורססים – כלומר אימצו את התרבות ואת השפה וכמעט את הזהות שלנו – שפת הממשל הייתה פרסית, הם לקחו תחת חסותם אמנים פרסים – אז זה סבבה. גם היום העומד בראש המדינה הוא תורכי. זה לפרק אחר.

בשלהי המאה ה-11 מתחילים הח'ורזמים להשתלט – גם ממלוכים, כאמור, והם יישארו כמעט עד אמצע המאה ה-13.

טיפ: אם יש ח'ור בשם – זה כנראה במזרח, כי ח'ור מקביל מבחינה אטימולוגית ל-SVAR בסנסקריט, SOL בלשונות רומאניות ו-SUN באנגלית. שמש. אז כל מה שמתחיל ב-ח'ור: ח'ורזם, ח'וראסאן – זה במזרח. ח'ורזמים מצלצל לכם מוכר במיוחד. זוכרים? המתמטיקאי הידוע אלח'ורזמי, שעל שמו נקראים גם לוגריתמים וגם אלגוריתמים, שכתב את הספר אלג'בר ואלמקאבלה, שעל שמו נקראת האלגברה? הוא משם. לא מאותה תקופה – הוא חי ופעל בתקופה העבאסית (איזה מוזר זה לומר חי ופעל. כאילו, יכול להיות שהוא פעל בזמן אחר ממה שהוא חי? לא משנה). ח'ורזם זה צפון מזרח איראן, מקום שהיום נמצא מחוץ לגבולות איראן המדיניים.

לפני שנעבור לאסון הגדול, אני רוצה להרגיע רגע את אלה שכמוני קצת מתבלבלים מזה שיש המון שליטים באותו זמן בערך באותו מקום. זה בגלל שאין לי כוח לייגע אתכם בשנים מדויקות, אבל באמת יש הרבה שליטים ששולטים בו זמנית, ואדמות שעוברות מיד ליד. כמו שסבא שלי נולד במקום שהיה באותו זמן רוסיה, היום זה בלארוס אבל עדיין יש רוסיה, הסבא השני נולד ברומניה אבל מי שבאמת מבין אומר שזה לא רומניה זה בסרביה, אבל רומניה קיימת כל הזמן במקביל.

אז היו לנו זרתושטרה, בתקופה הפרה-היסטורית, ואז אימפריית מדי מ-612, האימפריה הפרסית – האח'מנית מ-550 ככה, תקופה הלניסטית קצרה שמתחילה ב-330 לפני הספירה, פרתים מ-250 לפני הספירה ועד 224 לספירה, ומ-224 לספירה עד ככה 650 לספירה – האימפריה הסאסאנית. ואז הכיבוש הערבי הראשון, שלטון בית אומיה, שלטון בית עבאס, ותוך כדי כך כמה מאות שנים שבהן אותם שטחים מתחלקים באופן שונה בין שושלות שונות, סלג'וקים שהם עם תורכי אבל מזדהים עם התרבות הנעלה שלנו, ממלכת ח'ורזם, ואז – האסון הגדול.

בהנהגת צֶ'נְגִיז ח'אן האימתני. שמו האמיתי היה Temüjin, אבל תודו שזה פחות מפחיד.

המונגולים מגיעים לאיראן בסערה בתחילת המאה ה-13, כחלק מכיבוש אסיה כולה, למעט תת היבשת ההודית. הם יגיעו לשם מאוחר יותר, אל תדאגו. הורגים, רוצחים, הורסים ערים שלמות, מַגלים קהילות שלמות – בוקה ומבוקה ומבולקה. אני שוב מקדימה משהו מאחד הפרקים המאוחרים יותר, שיעסוק בשפה: במאה ה-13 אין כל כך יצירה בפרסית כי אנשים היו עסוקים יותר בהישרדות. גם טקסטים בפרסית יהודית קדומה (כלומר פרסית חדשה מלפני המאה ה-13) אבדו עד סוף המאה ה-19, אז התחילו להתגלות גניזות – שהמפורסמת ביניהם היא גניזת קהיר, ועמה התגלתה כל היצירה היהודית הפרה-מונגולית.

אגב, בפרסית קוראים למונגולים مغول, אז אם אתם שומעים על המוגולים או המגולים בהודו או אפילו באיראן – זה תרגום מאנגלית של המונגולים. כשאתם מחפשים בגוגל תמונות מע'ול בפרסית, אתם מקבלים בעיקר תמונות של לוחמים אכזריים מלוכסני עיניים (יש קישור מהפוסט, כמובן), וכשאתם מחפשים מונגול, אתם מקבלים תמונות של תינוקות חמודים עם תסמונת דאון, וקצת גם של מבוגרים.

אז יש לנו תקופה ארוכה של כיבוש מונגולי, שכולל גם את האימפריה המונגולית וגם את האימפריה האילח'אנית, שמלכיה היו חלק מצאצאי צ'נגיז ח'אן (היו לו המון המון המון צאצאים! כנראה גם חלקנו! לפי מחקר גנטי שהתחקה אחרי כרומוזומי Y אצל גברים בכל העולם, נמצא שכ-1 מכל 200 גברים בעולם הוא צאצא שלו דרך שושלת ישירה של גברים, כלומר בנים, אבות וסבים. אם הייתה אפילו אמא או סבתא אחת בדרך שהתחתנה עם מישהו שהוא לא צאצא ישיר – זה כבר לא ייכלל בתוצאות המחקר.

רגע. אם… 750 שנה פלוס מינוס… נגיד בנדיבות שדור זה 25 שנים למרות שזה בקלות יכול להיות גם 13… וההסתברות לבן זכר זה נגיד בנדיבות חצי, למרות שזה קצת פחות… אז יש 30 דורות באמצע, ו-30 דורות שכולם גברים זאת רק אחת ממיליארד ומשהו אופציות. בכל יתר האופציות יש בדרך בת. מצד שני, איך מחשבים את ההסתברות בהינתן שבטח לפחות חלק מהבנות התחתנו עם מישהו אחר שהוא צאצא ישיר של צ'ינגיס ג'אן? טוב, סטינו אבל ממש. אם למישהו יש תובנות אשמח לקרוא אותן בתגובות או בפרטי, והנה גם קישור למאמר קצר בנושא. אבל נראה לי שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שבערך כולנו צאצאים שלו. סבא רבא לא כל כך סימפטי היה לנו. ואני בכלל בסוגריים! אז סגור סוגריים ונמשיך מאיפה שהפסקנו.

אז יש לנו תקופה ארוכה של כיבוש מונגולי, שכולל גם את האימפריה המונגולית וגם את האימפריה האילח'אנית קצרת המועד, שמלכיה היו חלק מצאצאי צ'נגיז ח'אן. בטח שמתם לב שבשם של האימפריה האילח'אנית יש ח'אן, כמו צ'נגיס ח'אן. זה תואר מונגולי, איל-ח'אן זה בערך ח'אן-משנה, אז זו האימפריה של ח'אני-המשנה, והיא הייתה מחולקת לח'אנויות – לא כמו shops או stores אלא כמו khanate – סוג של מדינה שהשליט שלה הוא ח'אן.

הכיבוש המונגולי היה קשה לאיראנים במיוחד, כי הם מאוד הזדהו עם התוקף והיה להם קשה עם זה שיש לא מוסלמים ששולטים עליהם, וגם גוזרים גזירות שלא מאפשרות להם לשמור על חוקי הדת שלהם, למשל טבילה בנהרות בעונות מסוימות ושחיטת חיות. מזכיר לי קצת את אירופה של היום, רק שאז אף אחד לא העמיד פנים שזה מנאורות.

רק בסביבות 1300 התאסלם השליט האילח'אני, האסלאם הפך לדת האימפריה ובא לציון גואל. אחר כך יש כמה עשרות שנים של ממלכות קטנות ועצמאיות, והשליטים המונגוליים הבאים, עד סוף המאה ה-15, היו התימורידים, בראשות תימור לנג. תימור לנג (תימור הצולע) היה ממוצא תורכי-מונגולי, הסברה המקובלת היא שהוא לא היה צאצא של צ'נגיז ח'אן, שזה עושה אותו מאוד ייחודי כפי שראינו, אבל בכל מקרה הוא ראה את עצמו כממשיך דרכו ולכן למרות שכבר היה שלטון תורכי באזור, הוא עדיין נחשב – והחשיב את עצמו – לשליט מונגולי, והאימפריה עדיין נחשבת מונגולית. אבל כאמור מוסלמית. סונית, כי איראן הופכת לשיעית רק בפרק הבא. את רוב איראן הפסידו התימורידים לשבט האק-קויונלו שתיכף נדבר עליו, אבל הם המשיכו לשלוט ככה בקטנה באזורים סמוכים, מלכים מקומיים קטנים, עד שבמאה ה-16 אחד מהם הרים את הראש, התחזק, כבש את הודו והקים בה את האימפריה המונגולית, אבל עכשיו בשם הפרסי של המונגולים – Mughal.

של הפרק, כן? לא של ציר הזמן כולו, זה יסתיים רק בפרק 16.

אק קויונלו, בתורכית "הכבשים הלבנות" וקארא-קויונלו "הכבשים השחורות" הם שני שבטים תורכים גנטית – אבל פרסית תרבותית – שהשתלטו על הטריטוריה האיראנית לקראת סוף המאה ה-15, וכבשו אותה מהתימורידים. בזאת הקיץ הקץ על השלטון המונגולי באיראן.

על השבטים האלה אמר לי פעם פרופ' זאב מגן, ראש תחום איראן במרכז האקדמי שלם: איזה שבטים טיפשיים! מי קורא לעצמו בשמות של חיות?! ועל כך עניתי לו: נכון, זאב.

הו וואו, טוב. זה היה קשה. בואו נסכם.

אז היו לנו זרתושטרה, בתקופה הפרה-היסטורית, ואז אימפריית מדי שעולה על בימת ההיסטוריה ב-612 לפנה"ס. האימפריה הפרסית – האח'מנית מ-550 ככה, תקופה הלניסטית קצרה שמתחילה ב-330 לפני הספירה, פרתים מ-250 לפני הספירה ועד 224 לספירה, ומ-224 לספירה עד ככה 650 לספירה – האימפריה הסאסאנית. ואז הכיבוש הערבי הראשון, איראן מתאסלמת ברובה, שלטון בית אומיה, שלטון בית עבאס, שושלות עצמאיות, סלג'וקים שהם תורכים אבל עם זהות פרסית, מונגולים מהמאה ה-12 עד המאה ה-15, ואז אק קויונלו וקארא קויונלו שגם הם תורכים אבל משלנו. עד לנקודה זו איראן עדיין סונית. בפרק הבא נדבר עם ד"ר אורי גולדברג על השיעה בכלל, על השיעה באיראן בפרט, ולכן יוצא שבין שני צירי הזמן – הטרום-שיעי ואם אפשר לומר המודרני – נקדיש פרק שלם לאימפריה הצפוית. אבל נדבר גם על השיעה עד היום.

ומה למדנו היום חוץ מזה? שאיראן משתרעת הרבה מעבר לגבולותיה המדיניים של היום, ובדרך כלל כללה גם את מה שהיום אפע'אנסתאן, חלקים גדולים מעראק, קווקז, בוכארה ועוד. לזה קוראים "איראן הגדולה" או Greater Iran. וגם שהטריטוריה נשלטה על ידי עמים שאינם איראנים – ערבים, מונגולים ותורכים, אבל ההבדל הוא שהשושלות התורכיות היו סבבה: בד"כ שלטון תורכי ופקידות איראנית, והזדהות תרבותית ולשונית פרסית. עד עצם היום הזה יש המון תורכים באיראן, עד כדי כך שאני לא בטוחה שאפשר לקרוא להם מיעוט. הם גם לא מקופחים כמו מיעוטים אתניים אחרים.

אני מקווה שהצלחתם להבין משהו מציר הזמן הזה,  אני גם מקווה שאני אזכור אותו, בכל מקרה, סרטון הווידאו המסכם נמצא בסוף הפוסט, לגישה נוחה.

לפני שנעבור לשיר של קיוסק בשם "אדם רגיל", מהאלבום הראשון, לפרידות ולקרדיטים, אני רוצה להזכיר שאם אהבתם, אתם מוזמנים לשתף עם איזו מילה טובה. אם לא אהבתם – שתפו עם איזו מילה רעה, פרסום זה פרסום.

אולי כדאי לציין שיש לנו גם עמוד פייסבוק וגם קבוצה סגורה למאזינים, שנמצאת בתהליכי התמלאות ואני מקווה שבקרוב גם תהיה בה יותר פעילות.

אם ממש אהבת ובא לך להביע את אהבתך ו/או את הערכתך, אז אפשר לעשות זאת במגוון דרכים:

יאללה, קיוסק, "אדם רגיל". בווידאו מצאתי רק עם תרגום לטורקית, אבל היו לנו כל כך הרבה תורכים בפרק, אולי זה דווקא מתאים – טורקים שמעריכים את התרבות שלנו…

ועד הפעם הבאה – ח'דא חאפט'!

היי, אתם עוד פה! ברוכים הבאים לפינתנו למאזינים נאמנים בלבד, או כאלה ששומעים באפליקציה בזמן נהיגה ולא יכולים להעביר – תקציר הפרקים הבאים, וזכרו שכל תוכנית היא בסיס לשינויים:

אז בפרק 15 (21.5) אדבר עם ד"ר אורי גולדברג על האסלאם השיעי באיראן, החל בתקופה הצפוית ועד היום. כשאמרתי שני פרקים וקצת לציר הזמן, זה הקצת. כי את הצפוים נכסה בפרק הזה, אבל יהיו עוד נושאים.

בפרק 16 (28.5) נשלים את ציר הזמן, מנפילת הצפוים ועד ימינו.

פרק 17 (4.6) הוא מאוד מרגש, כי זו פעם ראשונה שאפגוש בחיים האמיתיים את חברי הווירטואלי הטוב מזה כשש שנים (יותר?) יהודה מקס מלכיאל, בעל ה-Vלוג מתכונים מאלף עד תיו ובערך המורה הפרטי שלי לתאג'יכית, ונדבר על בלשנות ועל בשלנות.

פרק 18 (11.6) יהיה קרוסאובר עם הפודקאסט שֹׁרת התרבות, של עידו קינן, שזה משעשע כי יוצא שעידוק עושה קרוסאובר עם עצמו. כנראה נדבר על אתרים ויוזרים עבריים של הרפובליקה האסלאמית, עם הרבה אינסרטים משעשעים.

בפרק 19 (18.6) אדבר עם סיוון ברלין ואולי גם הושנג באבאא'י על… פופ איראני בשנות השמונים! סיוון כבר מכינה פלייליסט

פרק 20 טרם נסגר, אבל אחרי כל כך הרבה זמן בלי אקטואליה ופוליטיקה, זה בטח יהיה משהו פוליטי-אקטואלי.

ופרק 21, ב-2.7 הוא הקרוסאובר השני בסדרת המשותפת עם הפודקאסט של התנ"ך עם ד"ר ליאורה רביד ודברי הימים – הסכת על התנ"ך והמזרח הקדום של ד"ר אילן אבקסיס – על דריווש הגדול, שסיפור עלייתו לשלטון הוא בין הסיפורים האהובים עליי!

ועכשיו באמת – ח'דא חאפט'!

The post פרק 14 | איראן על ציר הזמן – חלק א appeared first on איראניום מועשר.