איתי ברון ואיתי חימיניס דנים זוויות שונות ומעניינות לניתוח הטלטלה שחווה המזרח התיכון מאז שלהי שנת 2010: מהי המסגרת שבתוכה ניתן לנתח את האיזור כיום, ולאור כך – מהם הלקחים לגיבוש מדיניות הביטחון והחוץ של ישראל במזרח התיכון מכאן והלאה. מקץ שמונה שנים, אין תמימות דעים בין חוקרי המזרח התיכון לגבי תוצאותיה של הטלטלה עד כה. בהנחה שבעיות היסוד של מדינות האזור, ביניהן בעיות כלכליות ותלות בנפט, שחיתות וקיטוב פוליטי, לא נעלמו ואף החריפו - האם האזור עדיין חווה טלטלה (אי-יציבות, אי-ודאות ונפיצות) או שישנה חזרה לסדר (ישן או חדש)? האם רעיון מדינות הלאום, שלטון המשטרים האוטוריטריים והשפעת מעצמות באזור ניצחו? מהן שלוש הפרספקטיבות שבמסגרתן ניתן לנתח את המזרח התיכון של שנת 2019, וכיצד הן משפיעות על האסטרטגיה הישראלית – האם צריכה להמשיך במדיניות זהירה תוך זיהוי הזדמנויות לחופש פעולה והשפעה, ובתוכה ניהול "המערכה שבין המלחמות", או שנכון לאמץ גישה שאפתנית ומדיניות לקיחת סיכונים תוך ראיה ארוכת טווח?