ב"עושים תנ"ך" דיברנו על לא מעט נשים חזקות ומשפיעות - מרחב ואיזבל, דרך תמר ועד יעל ודבורה. והנה, הפעם נעסוק בסיפור נוסף שאוהבים להתייחס אליו כסיפור של העצמה נשית במקרא: סיפורן של בנות צלפחד.

האמנם מדובר בסיפור המעיד על המקרא כפמיניסטי ומתקדם לתקופתו?דרך אחת להסתכל על הסיפור היא כסיפורן של חמש נשים חזקות (ויתומות מאב) ששכנעו את משה לבצע רפורמה חוקתית שבבסיסה אישור לנשים לרשת את נחלת אביהן. אך האם זו הקריאה הנכונה של הטקסט? האם יש כאן יותר מפמיניזם? איך הסיפור קשור לסביבתו ולמציאות חייהם של אבותינו במזרח הקדום? מה בין דיכוי נשי לחוק מקראי? מה בין תעוזה נשית, חוק ומסורות עתיקות? ואיך כל זה קשור לדיני נדרים?

בפרק זה, שבו מתארח חוקר המקרא שחר ענבר, נדון בין השאר בשאלות הבוערות: מדוע הסיפור שובץ דווקא בסוף ספר במדבר? מה היה דין הירושה בחברה הפטריארכלית כאשר לאב המשפחה לא היו בנים? מה דרשו מחלה, נעה, חגלה, מלכה וּתִרְצָה ממשה, ומדוע? האם מדובר ברצון אמיתי לרשת נחלה או שמא במשהו אחר? מה עונה משה בשם ה', ואיזו בעיה קשה טומנת בחובה התשובה הזו – בעיה שמתגלה רק מספר פרקים לאחר מכן? ואיך הפתרון שמציע המקרא מחזק את טענותיו של שחר?ולבסוף, האם מדובר, אחרי הכל, במעשה פמיניסטי ומתקדם? האם אלו נשים יוזמות ששינו מציאות חוקתית קיימת? מדוע שחר טוען ש"לא מיניה ולא מקצתיה"? אמנם המסגור הכללי הוא נשי, אך החברה הקדומה שהיוותה את הרקע לכתיבת התנ"ך הייתה חברה פטריארכלית המוטה בבירור לטובת הגברים. התנ"ך אמנם מציג לא מעט תפיסות מתקדמות לתקופתו, אך האם כך הדבר גם במקרה זה? על כך ועוד בפרק שלפנינו.

אזנה נעימה, ונחלה שבטית ראויה! 
יותם