קלידי הפסנתר, הכלי של דפנה הולץ לכנר טרם המעבר ממוסיקה למשפט, שחורים ולבנים. גם כעורכת-דין, שמומחיותה בייצוג מבקשי תיקון לעוולות, היא מתונה בסגנונה אך רחוקה מהתחום האפור, המאפיין את רודפי האיזון בין הרע והטוב (ואין בכך כדי לומר שבטבע, להבדיל מתרבות המערב, קיימת הטייה גזענית נגד הצבע השחור; וכבוד הדגל השחור במקומו).

דפנה, הנערה מתיכון ״אליאנס״ ברמת אביב שהתקוממה כשמורה שנואה השחיתה קניין פרטי שלה וסילקה אותה מכיתתה, היתה לעו״ד הולץ לכנר, היועצת המשפטית של מרצ ועותרת סידרתית, קוץ בבשר מימסדים אטומים.

שגיאה אופיינית לאנשי-ציבור היא הנפקת תגובה לאמירה המוטחת בהם, כך שהתגובה נחקקת כמשקפת אותם, ולא לחיוב. ״הם לא נחמדים,״ השיבה גולדה מאיר כשנאמר לה שנציגי הפנתרים השחורים, בפגישה שהסלימה לעימות מילולי, נחמדים; מי זוכר את מכת הפתיחה.

במאי 2020, בבג״ץ ה-11:0, ציטטה הולץ לכנר את מליצת בגין על המשפט, ״המבצר האחרון של חירות האדם…בנפול מבצר המשפט אין עוד מציל״. הנשיאה אסתר חיות חרגה מאיפוקה וטמנה לעצמה פח. ״שום מבצר לא נפל,״ התרעמה והוכיחה ששופטים אינם מצויידים יותר מזולתם בראיית הנולד. חמש השנים הבאות העמידו את חיות בפני ברירה מרה: להתכחש לאסונות שחוללה הכשרת הנאשם נתניהו כראש ממשלה או להתחרט - בחוגה הקרוב, אם לא פומבית - ולהודות שבאזהרה לא היתה הגזמה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספרת הולץ לכנר על המודעה שהביאה אותה לעבודה עם שולמית אלוני, יוסי שריד וזהבה גלאון; על תיקים בולטים; על הישגים ותיסכולים; על גאוותנותה הנחרצת של מירב מיכאלי שמנעה מיזוג בשמאל בבחיירות 2022 ותרמה להקמת הרעה בממשלות נתניהו; ועל הגורמים להערכתה שיכול להיות, ויהיה, מפנה חברתי-פוליטי לטובה.

אולפן: אמנון האס