כשגבי סיבוני, אלוף-משנה במילואים, דוקטור להנדסה ופרופסור לסייבר, מתאר את עצמו בחיוך כ״כנעני״, לא לזרם הרעיוני הוא מתכוון, אלא לילדותו בשיכון כנען בצפת. שם גדל, עוד לפני שפיקוד הצפון קבע את מפקדתו בראש ההר; בתי ההבראה הסמוכים סיפקו לנוער המקומי עבודות קיץ.

כדרך הטבע בגליל התגייס לגולני - לא לסיירת, כי פגיעה ברגליו קטעה את השתתפותו בגיבושה. אחרי שירות כרובאי, מ״כ, סמל מחלקה ומ״מ בגדוד 51, תפקידים נוספים בחטיבה ותחילת לימודים הגיע לסיירת, כמפקד. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא מספר על השוני בין הסיירת, הנבחרת ביחידות העלית בעיני אנשיה, איכותית בעליל אך גם חדגונית בהרכבה (״ועוד שמו מעליהם סיבוני״), לבין הגדודים, תבנית נוף המולדת.

בתקופתו כמפקד סיירת גולני התיידד עם מפקד יחידת ה״עורב״, גדי איזנקוט. ארבעה עשורים אחר כך, ברור שהידידות עמידה בפני הסכמות (על קווים לבניין כוחו של צה״ל והפעלתו) ומחלוקות (על ראיית הסכסוך ודרכי פתרונו; ״אם בכלל״, יוסיף כאן סיבוני).

ב-2020 נטל לעצמו האזרח סיבוני רשות לבלדר אל אמנון אברמוביץ בערוץ 12 את המסמך שנחזה אז כגלנט ונחשף במהרה כהרפז. אילו הבליג אז, אפשר שהיה משנה את תולדות ישראל, כולל את מסלולו הפוליטי של מי שנחשב זמן-מה לאיום ממשי על בכורת נתניהו - גבי אשכנזי. סיבוני, כדרכו, לא התאפק. הוא ציית לצו מצפונו, מנועים מלא קדימה. אתה איש ריב ומדון? ״יש מצב״.

לצד ביקורתו על דגשים שגויים במבנה צה״ל, בעדיפויות בין הזרועות ובגודל סדר-הכוחות, שבהסכמה לקיצוצו הוא תולה את האחריות בכל הרמטכ״לים האחרונים, ביניהם איזנקוט (אף שהוא רואה בו אחד החשובים והמשפיעים בראשי המטה הכללי של צה״ל בכל שנותיו), מתפעל סיבוני עמוקות מהרוח הנושבת מלוחמי החובה, הקבע והמילואים בעזה. זה דור אדיר, הוא מתמוגג, דור של נפילים. בשנות ה-80׳ וה-90׳, בלבנון, היו אש ומטענים ושחיקה, אבל בהשוואה לאתגרי המלחמה בחמאס, מעל לקרקע העזתית ומתחתיה, האיומים הקטלניים של אז היו כאקדחי צעצוע בפורים.

הפקה: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast, רשת הסכת/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב