הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

By אורי בריליאנטReligion & SpiritualityJudaism
Download on the App Store

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא episodes

  • זבחים קה – שיעור דף יומי

    לעילוי נשמת הסבתא מנוחה בת דוד ע"ה

    שזכתה והעמידה משפחה עניפה, יהודית וערכית

    להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

    https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/zevahim_105.mp3

    Download

     

    לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

    להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
    להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת זבחים לחץ כאן
    להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

    סיכום הגמרא, דף יומי זבחים קה

    (קד: באמצע עד קו. במשנה)

    תזכורת – אתמול התחלנו לעסוק בחטאות הנשרפות.

    כדי לשרוף היו מוציאים אותם מהעזרה – ובשלב הזה הנושאים אותם נטמאים, והמשנה אומרת שרק כשהבמה עצמה יצאה + הנושאים אותה נטמאים, ואם חלק יצאו וחלק לא – רק אלו שיצאו נטמאים.

    את השריפה עושים בבית הדשן מחוץ לירושלים,

    אבל אם נפסלו שורפים במקום אחר –

    אם נפסלו בשלב א – נשרפים בבית הדשן בעזרה

    נפסלו בשלב ב  (רב נחמן – אחרי זריקת הדם, תני לוי – אחרי היציאה) – נשרפים בהר הבית).

     

    חלק א – איבעיות על דברים הפוסלים חטאות הנשרפות כשהם בדרך לשריפה

    ואז לא ישרפו בבית הדשן שמחוץ למחנה אלא בהר הבית/עזרה, כמו שראינו אתמול.

    א. בעי ר' ירמיה – האם לינה פוסלת?

    כלומר אם לא שרפו בלילה הגיע הבוקר. האם לינה פוסלת רק במה שמיועד לאכילת (אדם/מזבח) או גם במה שמיועד לשריפה?

     ראיות:

    1. אביי – לא פוסלת
      2. ברייתא שלכו"ע אם חשב לשרוף את הבשר חוץ לזמנו – אינו פיגול (כי זה הולך לשריפה ולא לאכילה (אכילת אדם/מזבח).
      ולכאורה – אם מחשבה על לינה (=מחשבת פיגול) לא פוסלת, גם לינה בפועל לא פוסלת.

      דחייה – אולי צריך לחלק: מחשבת לינה לא פוסלת (כי צריך דבר הראוי לאכילה), אבל לינה בפועל פוסלת.

      1. כן פוסלת –
        2. משנה מעילה (ט, א) – אחרי שחיטת החטאות הנשרפות – "הוכשרו להיפסל בלינה" (וגם במגע של טמאים בכל הדרגות).

        דחייה – שם הכוונה לא לבשר הנשרף אלא לאימורים.

        (ואמנם בהמשך המשנה עוסקים בבשר (לגבי מעילה),

        אבל זה לא אומר שגם החלק הזה עוסק בבשר).

        3.כן פוסלת –

        תני לוי (שראינו אתמול) – אם החטאות הנשרפות נפסלו אחרי שיצאו מהעזרה – שורפים בהר הבית (ולא בעזרה).
        ולכאורה במה נפסלו – בלינה.

        דחייה – אולי נפסלו מדברים אחרים – כמו טומאה, או יציאה מהעזרה לפני זריקת הדם.

        (קד: 11-)

        ב. בעי ר' אלעזר – האם באמת יציאה לפני הזריקה פוסלת את החטאות הנשרפות?

        (שואל רק לדעה שבשר קודשים קלים שיצא מהעזרה קודם הזמן – נפסל).

        ראיה שפוסל –

        שוב הברייתא של לוי – אם החטאות הנשרפות נפסלו אחרי שיצאו מהעזרה – שורפים בהר הבית (ולא בעזרה).
        ולכאורה במה נפסלו – ביציאה קודם הזמן.

        דחייה – אולי נפסלו מדברים אחרים – כמו טומאה או לינה (אם לינה פוסלת).

        (לסיכום – טומאה פוסלת, אבל לגבי לינה ויציאה – נשארנו בלי תשובה).

         

        (קד: 4-)

        חלק ב – שאלות על חטאות הנשרפות שיצאו כדין מהעזרה – מתי נחשב שיצאו מהעזרה?

        שאז הנושאים אותה ייטמאו (וגם שאם תיפסל – לפי לוי תישרף בהר הבית ולא בעזרה)

        א. בעי ר"א – לגבי רוב ומיעוט – 3 גרסאות לשאלה –

        1. יצאה רוב הבהמה, אבל יש איבר אחד שמיעוטו בחוץ (ובלעדיו אין רוב בהמה), ורובו בפנים?
          2. אם המיעוט שלו מצטרף לרוב הבהמה שבחוץ – ויש רוב וטמאים,
          אם שהמיעוט שלו מתבטל לרוב האיבר שלו שבפנים – ואז אין רוב בחוץ ולא טמאים?

          תשובה (ודחייה) – ברור שמצטרף לרוב ונחשב בחוץ,

          ולא על זה שאל ר"א.

          1. חצי בהמה בחוץ, ויש איבר שרובו בחוץ ומיעוטו בפנים,
            2. האם מיעוט האיבר בטל לרוב האיבר שלו שבחוץ – ונחשב שיש רוב בחוץ אפילו שבאמת אין.

            תיקו.

            1. רבה בר רב הונא – יצאה רוב הבהמה, ויש 5 אנשים שמחזיקים אותה, 3 יצאו ו2 עוד לא –

              2. הבהמה עצמה ודאי נחשב שיצאה,

              השאלה לגבי האנשים – האם ה2 בטלים לרוב ונחשבים שגם הם יצאו (וטמאים), או שרק ה3 נחשבים שיצאו?

              תיקו.

              (קה. 6+)

              ב. בעי ר' אלעזר – אם יצאו מהעזרה וחזרו –

              הבנות שונות בשאלה –

              (נפרש לפי תוס' וכס"מ (פרה ה, ה), ודלא כרש"י)

              לגבי אלו שהוציאו את הפרה וחזרו – זה ברור שהם נטמאו ונשארים טמאים.

              אלא השאלה היא:

              1. A. אם אחרי שהפרה חזרה, באו אנשים אחרים בתוך העזרה והרימו אותה – האם עכשיו גם הם טמאים, או שכיוון שהפרה חזרה – כבר לא מטמאת את המתעסקים בה עד שתצא שוב.

                2. ועונה הגמרא שברור שהם לא טמאים כי צריך שגם הבהמה תצא וגם האנשים, והגמרא מביאה 2 הוכחות:

                1. ממשנתנו – שאם הפרה יצאה, וחלק יצאו וחלק לא – אלו שבפנים עדיין טהורים, כי צריך שגם הפרה תצא וגם האיש יצא.
                2. רבינא – זה גם עולה בפסוק של טומאת השורפים – "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת  שְׂעִיר הַחַטָּאת… יוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ… וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי־כֵן יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה (טז, כז-כח) – כלומר שמדובר שהוא יצא.
                3. B. אלא השאלה היא – אם הפרה יצאה וחזרה, ויש אנשים אחרים שעומדים בחוץ, ונושאים את הפרה כשהיא עוד בפנים ע"י מקלות – האם טמאים?

                  4. במקרה זה – הפרה היתה בחוץ (וכבר לא)

                  והאנשים עכשיו בחוץ (אבל לא הוציאו את הפרה),
                  והגמרא לא עונה, והרמב"ם אומר שזה ספק.

                   

                  (קה. שליש עליון, ת"ר)

                  חלק ג- דברים המטמאים אנשים בנסיבות מיחדות – מתי מטמאים גם במגע

                  א. ת"ר –

                  1. A. החידוש והמקור – אמנם הם לא מטמאים אדם במגע, אבל כן מטמאים אוכלים ומשקין (כמו 1 לטומאה)
                  2. B. ארבעת המקרים שבהם זה נאמר –
                    3. (מקרים שלא מטמאים אדם במגע, אבל יש מצב שבו כן מטמאים אדם, וממילא גם אצלם נחדש שאם נגעו באוכלין ומשקין – מטמאים)

                    חטאות הנשרפות – שמטמאות את המוציאם לשריפה ואת השורפם

                    פרה אדומה – מטמאת את האדם השורפה

                    שעיר המשתלח – מטמא את המשלחו

                    (ועוד מעט נראה – גם נבלת עוף טהור – שמטמאת אדם רק בבית הבליעה)

                    1. C. החידוש והמקור – אמנם הם לא מטמאים אדם במגע, אבל כן מטמאים אוכלים ומשקין (כמו 1 לטומאה)

                      2. ר"מ – זה נכון בשלושתם.

                      וזה כתנא דבי רי"ש לגבי עוד תחום – נבלת עוף טהור:

                      אוכל אחר (זרעים) – שאין סופו לטמא טומאה חמורה (אין מצב שהוא אב הטומאה) – כדי לטמא אחרים צריך הכשר במשקה.

                      אבל נבלת עוף טהור – שסופה לטמא טומאה חמורה (מטמאת אדם בבית הבליעה) – כדי לטמא אוכלין ומשקין לא צריכה הכשר,

                      ולענייננו רואים שגם נבלת עוף טהור מטמאת אוכלין ומשקין במגע.

                      רבנן – כולם חוץ משעיר המשתלח, כי בעל חי מת לא מטמא.

                      ומקשים – הרי בברייתא של רי"ש משמע שאין חילוק, וכל עוד סופו לטמא טומאה חמורה – מטמא גם במגע, אז איך רבנן מחלקים?

                      תשובה – הם מבינים את הברייתא אחרת,

                      ש"הכשר" – אין הכוונה הכשר במים לקבל טומאה, אלא שמוכשרים לטמא מעצמם – בלי לקבל טומאה ממקום אחר:

                      כלומר –

                      אוכל, שאין מקרה שמטמא כאב הטומאה, לא מטמא מעצמו אלא רק מבחוץ,
                      אבל דבר שסופו לטמא כאב הטומאה (-נבלת עוף טהור) – לא צריך לקבל טומאה מבחוץ,

                      אבל (וכאן ההבדל העקרוני בין רבנן לר"מ) – אמנם לא צריך לקבל טומאה מבחוץ, אבל צריך להיות ראוי לטומאה, ולכן בעל חיים חי – לא.

                      לסיכום:

                      לר"מ – יש כאן דילוג על הגדרים הרגילים, והם תמיד מטמאים גם במגע.

                      לרבנן – הם מטמאים במגע, אבל בגדרים הרגילים של טומאה (רק בע"ח מת).

                       

                      (קה. רבע תחתון)

                      ב. בעי ר' אלעזר – האם חטאות הנשרפות מטמאות במגע עוד לפני שיצאו מהעזרה?

                      ועונה בעצמו – לא מטמאות,

                      כי זה מחוסר מעשה מהותי (עוד לא הגיע לשלב שיכול לטמא טומאה חמורה).

                      (קה. 6-)

                       

                      ג. שאלת ר' אבא בר שמואל – לגבי נבלת עוף טהור

                      בשאלה שלו יש בעצם שני חידושים/דיונים:

                      1. A. שיעור הטומאה –
                        2. נקדים – אוכל מטמא אחרים רק אם יש בו כביצה, נבלת בהמה מטמאת גם בכזית.
                        מה השיעור כאן כדי לטמא אוכלין ומשקין?

                        לפי רבנן – גם כאן זה יטמא רק בכביצה, כי הולכים לפי הגדרים הרגילים.

                        לפי ר"מ – מחדש ר' אבא ב"ש – מדלגים על הגדרים הרגילים ויטמא בכזית.

                        (נדלג קה: 2+)

                        איתיביה – משנה בטהרות – נבלת עוף טהור שמטמאת בכביצה ולא בכזית! (וסביר שזה ר"מ כי בסיפא יש דין של ר"מ שטריפה לא נחשבת נבילה)

                        תשובה – הרישא זה כרבנן, אפילו שהסיפא זה ר"מ.

                         

                        (חזרה לסוף עמוד א)

                        1. B. לגבי מחוסר מעשה –
                          2. כלומר איפה האוכל צריך להיות כדי לטמא במגע אוכלין ומשקין –

                          במצב הרגיל (יש כביצה) – אין צורך שהנבלה תהיה בפיו, מספיק שהיא בידו

                          [והרי לעיל (סעיף ב) אמרנו שמחסור מעשה לא מטמא?

                          הסבר (שלנו) – צריך לחלק בין שני סוגי מחוסר מעשה –

                          חטאות הנשרפות שעוד לא יצאו מהעזרה – לא מטמאות – כי זה מחוסר מעשה מהותי (עוד לא הגיע לשלב שבכלל יכול לטמא)

                          כאן לעומת זאת בנבלת עוף טהור – מפסיק שהיא בידו ומטמאות – כי זה מחוסר מעשה לא מהותי (ההכנסה לפה).

                          אבל – לפי ר"מ – במצב המחודש שיש רק כזית – שואל ר' אבא ב"ש ומכריע – כאן מקלים יותר וגם מחוסר מעשה לא מהותי (בידו) מונע את הטומאה, ולכן:

                          אם הנבלה על הריצפה או בידו – עוד לא מטמאת,

                          ורק אם הנבלה כבר בפיו – ושם נגעה באוכל אחר – מטמאת.

                          ומסביר הגרי"ז – שבמצב של כזית – זה לא שהנבלה עצמה נעשית ראשון לטומאה, אלא שיש לה דין שמטמאת כראשון, ולכן מקלים בה יותר.

                          (קה: שליש)

                          ד. שאלת רב המנונא – האם לר"מ הנבלה אב הטומאה או ראשון?

                          הסבר השאלה: כאמור – ר"מ מדלג על הגדרים הרגילים:

                          • שעיר המשלח (חי) מטמא,
                          • נבלת עוף טהור מטמאת גם בכזית.

                            • ולכן אז הוא שואל – האם לר"מ הנבלה מטמאת אוכל כאב, ואז האוכל ראשון, או כראשון – ואז האוכל שני?

                            ועונה ר' זירא – גם לר"מ, הנבלה אינה אב הטומאה אלא רק ראשון, והאוכלין ומשקין יהיו שני,

                            כי יש לנו כלל: רק דבר שמטמא אדם במגע – נחשב אב, ואילו כאן זה מטמא אדם רק בבית הבליעה.

                            [והגמרא מביאה דיון דומה, שאולי התשובה של ר' זירא אולי מבוססת עליו:

                            הקדמה – אם יש משקה שמחבר בין שני חצאי זיתי נבלת בהמה – זה נחשב חיבור (ויש שיעור) לטמא אוכלי ומשקין, אבל לא אדם.

                            ושאל ר' זירא – האם זה מטמא את האוכלין ומשקין להיות ראשון או שני?

                            וענה לו ר' אמי בר חייא – רק שני, כי כאמור – יש לנו כלל: רק דבר שמטמא אדם במגע – נחשב אב].

                            (קה: שליש תחתון)

                            חלק ד – המקור לשריפה מחוץ למחנה ושהמוציא נטמא

                            (קצת נהפוך את הסדר)

                            א. המקור לשריפה מחוץ ל-3 מחנות

                            ת"ר – בפר משיח ופר הציבור – מזה שמוזכר 3 פעמים מחוץ למחנה

                            (ומהם לומדים גם לשאר החטאות הנשרפות (יש גז"ש ביניהם בדף פג.)) –

                            1. בפר משיח – "וְהוֹצִיא אֶת־כׇּל־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר אֶל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל־עֵצִים בָּאֵשׁ עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף" (ד, יב)
                              2. 2. בפר הציבור – "וְהוֹצִיא אֶת־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן" (ד, כא)

                              תחילת הפסוק מיותר, שהרי בהמשך הפסוק כתוב שזה כמו פר המשיח, אלא שזה מוסיף עוד מחנה.

                              1. בהוצאת הדשן (למקום שבו שורפים את הפרים) – "וְהוֹצִיא אֶת־הַדֶּשֶׁן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר" (ו, ד)

                                2. שגם זה מיותר, כי בפסוק של פר משיח כבר כתוב ששם נמצא הדשן, אלא שזה מוסיף עוד מחנה.

                                 

                                ב. המקור לרבנן שנטמא כשמוציא מהעזרה –

                                בפר ושעיר של יו"כ כתוב – "וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת  שְׂעִיר הַחַטָּאת… יוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ" –

                                לכאורה משמע רק מחנה אחד,

                                והרי למדנו שגם אצלם צריך מחוץ ל3 מחנות?
                                אלא שזה מלמד – שהמוציא מחוץ למחנה אחד נטמא.

                                 

                                (קה: 5-)

                                ג. ר"ש חולק על רבנן, ולדעתו נטמא רק כשיוצת האור ברובן.

                                1. A. המקור – ? (הגמרא לא כותבת, ואולי זה פשוט פשט הפסוק)
                                2. B. מה לומד מהמקור של רבנן ("אל מחוץ למחנה" ביו"כ) –

                                  3. לומד מזה גז"ש שגם פרה אדומה נשרפת מחוץ ל3 המחנות,

                                  וגם לומד להפך – כמו שפרה אדומה נשרפת במזרח העיר – כך גם החטאות הנשרפות במזרח.

                                  ואילו לרבנן – שהמקור של יו"כ כבר תפוס, אין להם גז"ש לפרה אדומה, ולכן –

                                  1. A. שנשרפת חוץ ל3 מחנות – ? (הגמרא לא כותבת).
                                    2. B. לגבי המיקום – אכן לא נשרפת במזרח אלא בצפון.

                                    (קו. 3+)

                                    ד. הייתור של "עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן" –

                                    כאמור כתוב בפר משיח – "וְהוֹצִיא אֶת־כׇּל־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר אֶל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל־עֵצִים בָּאֵשׁ עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף" (ד, יב)

                                    "עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף" לכאורה מיותר, אלא מלמד:

                                    רי"ס הגלילי – על בית הדשן, כלומר שכבר יש שם דשן (צריכים להביא דשן מהמזבח)

                                    ראב"י – שיהא מקומו משופך (מדרון)

                                    רבא – רק משופך, ולא צריך שיהא שם כבר דשן.

                                    אביי – אולי גם משופך וגם שיהא שם דשן.

                                     

                                    (קו. 10+)

                                    ה. ת"ר – ברייתא כר"ש שנטמא רק משיוצת האור ברובן –

                                    רק השורף נטמא (ששם באש, או כשהבשר באש מהפך הבשר או מוסיף עצים)

                                    ולא המסדר את המערכה או המצית.

                                     

                                    ו. עד מתי נטמא

                                    (כלומר שאם מישהו חדש אחרי שלב זה עזר לשריפה – כבר לא נטמא)

                                    "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם" (טז, כח) – רק כל עוד יש "אותם" –

                                    ר"ש (במשנה ובברייתא) – עד שיותך הבשר

                                    ת"ק בברייתא – יותר זמן – עד שיעשו אפר.

                                    השיעור זבחים קה – שיעור דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                    44 min
                                  2. זבחים קד – שיעור דף יומי
                                    https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/zevahim_104.mp3

                                    Download

                                    (זבחים קג: במשנה – קד: באמצע)

                                    חלק א – המשך הזכאות בעור הקרבן
                                    א. מחלוקת רבי ור"א בר"ש
                                    דברים מוסכמים:
                                    אם הקרבן נפסל אחרי זריקת הדם – מקבלים את העור.
                                    אם נפסל אחרי זריקת הדם – אם העור מחובר – לא מקבלים.
                                    המחלוקת:
                                    הפסול קרה בין ההפשט לזריקה. האם ניתן לזרוק כשכבר הבשר פסול –
                                    ר"א בר"ש – לא (ולכן לא יקבלו את העור), רבי – כן (ויקבלו את העור).
                                    ב. תלייה במחלוקת ר"א ור' יהושע
                                    ר"א – גם כשאין בשר – זורקים – כרבי.
                                    ר' יהושע – בלי בשר לא זורקים – בפשטות כר"א בר"ש,
                                    אך ניתן לומר שר' יהושע גם כרבי, ושבדיעבד אם זרקו – הדם לכהנים (בין אם הבשר נפסל, ובין אם נעלם לגמרי).
                                    ג. תלייה בשתי המשניות:
                                    המשנה הקודמת – הכל תלוי בזריקה – כר"א בר"ש. דחיית אביי – אולי כרבי, אך לא הזכירה הפשט כי אינו מצוי שייעשה לפני הזריקה.
                                    משנתנו – תלוי גם בהפשט – כרבי. דחיית רבא – אולי כר"א בר"ש, והמשנה רק מכנה את הזריקה כ"הפשט" כי בדר"כ אחרי הזריקה מפשיטים.

                                    ד. נמצא טריפה – מחלוקת ר' חנינא סגן הכהנים ורבנן

                                    רבנן – לא מקבלים, כי נחשב כפסול שהיה לפני הזריקה וההפשט.
                                    ר' חנינא – מקבלים את העור (נחשב כפסול שאחרי ההפשט), ולכן מימיו לא ראה עור שנפסל אחרי ההפשט ונשרף (ומוסיף ר"ע – גם בגבולין (בכור בע"מ שנמצא טריפה – הכהן עדיין מקבל את העור)).

                                    חלק ב – מיקום שריפת החטאות הפנימיות שנפסלו

                                    א. שלושת בתי הדשן –
                                    בית הדשן שמחוץ לירושלים – לחטאות הנשרפות שלא נפסלו.
                                    שאר הקרבנות שנפסלו – בבית הדשן שבעזרה.
                                    חטאות הנשרפות שנפסלו –
                                    אם נפסלו בשלב א – שורפים בעזרה, בשלב ב – בהר הבית.
                                    מתי מתחיל שלב ב – רב נחמן – זריקת הדם, תני לוי – ביציאה בפועל מהעזרה.
                                    ב. במשנה – שורפים בבירה.
                                    מה זה הבירה – ר"ל – כל העזרה (שלב א), רי"ח – מקום בהר הבית (שלב ב).

                                    השיעור זבחים קד – שיעור דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                    20 min
                                  3. זבחים קג – שיעור דף יומי

                                    השיעור מוקדש לעילוי נשמת ר' שמואל ב"ר בצלאל בזק ז"ל, שהיום, ו' טבת, הוא יום הזיכרון שלו

                                    להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

                                    https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/zevahim_103.mp3

                                    Download

                                     

                                    לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                    להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                    להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת זבחים לחץ כאן
                                    להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

                                    סיכום הגמרא, דף יומי זבחים קב
                                    סיכום הדף היומי, זבחים קג

                                    (קג. במשנה – קג: במשנה)

                                    מתי הכהן מקבל את העור
                                    הפסוק – (בעולה) – "והכהן המקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב, לכהן לו תהיה".
                                    חלק א – המשנה וביאורה
                                    א. רק בקרבן כשר (ולא פסול מחשבת חוץ לזמנו/מקומו) – "עולת איש", גם אם לא עלה לשם חובה (שלא לשמה) – "עור העולה".
                                    ב. גם של נשים – "עור העולה".
                                    ג. גם בחטאת ואשם, אך לא בקדשים קלים.
                                    1. ת"ק – "אשר הקריב" – גם בשאר הקרבנות, אך רק בדומה לעולה (ק"ק).
                                    2. רי"ש – קל וחומר מעולה, ששם לא מקבלים את הבשר. (ולמרות שיש קל וחומר, יש גם לימוד.
                                    3. רבי – ברירת המחדל היא שהעור עם הבשר, ורק עולה יוצאת דופן.
                                    ד. רק כהן שראוי לעבודה – "לו יהיה"/"אשר הקריב".

                                    חלק ב – ההגבלות של הברייתא

                                    א. "עולת איש"
                                    רי"ס בר"י – ולא עולת גר (שנפטר).
                                    ר"י – ולא עולת הקדש.
                                    ב. ביאור כוונת ר"י
                                    A. עולת נדבה שבאה ממותרות
                                    [דיונים: 1. לחכמים כי זה של איש שהפך לציבור, לר"א – כי לא הוקדש ישירות על ידו. 2. רב המנונא – ר"י חזר בו וסובר שהעור כן לכהנים בעולה ממותרות].
                                    B. קרבן/עור של בדק הבית
                                    1. שהקדיש עולה לבדק הבית.
                                    [גם לעולא שלא תופס, בעור כן תופס].
                                    2. שהקדיש סתם, ולר' יהושע העור לבדק הבית והבהמה לקרבן עולה.

                                    השיעור זבחים קג – שיעור דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                    19 min
                                  4. זבחים קב – שיעור דף יומי

                                    השיעור מוקדש לעילוי נשמת אריה בן שלום ורות בת יפת כהן ז"ל,

                                    ולהבדיל
                                    לרפואה שלמה ומהירה לחבר היקר מאוד עידן בן דורית, שבשל מצב רפואי מורכב מאושפז כרגע וזקוק לרחמי שמיים.
                                    מאחלים לו שישוב לאיתנו הראשון במהרה ויזכה לראות עוד הרבה ימים טובים עם אורטל רעייתו, הילדים והמשפחה.

                                    להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

                                    https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/zevahim_102.mp3

                                    Download

                                     

                                    לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                    להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                    להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת זבחים לחץ כאן
                                    להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

                                    סיכום הגמרא, דף יומי זבחים קב

                                    (זבחים קא: 2 שורות לפני השורות הרחבות – סוף קב:)

                                    חלק א – כהונת משה רבינו
                                    א. רב  – משה רבינו נשאר כהן אחרי ימי המילואים
                                    A. קושיות:
                                    1. מזה שר"ש ור"ש הקשו על ר' נחמיה שיתנו לפנחס לאכול ולא למשה, מכאן שלא היה כהן.
                                    דחיה – היה כהן אך היה טרוד.
                                    2. בברייתא – מצינו שבקדשי קדשים זר אוכל. מתי – לכאורה הכוונה למשה.
                                    דחייה – הכוונה למנחה בבמה, שנאכלת על ידי זר.
                                    3. משה לא יכל להסגיר את מרים כי היה זר.
                                    דחייה – אולי זה רק לעניין צרעת, שצריך אהרן וזרעו.
                                    4. אהרן היה כהן ומשה מלך.
                                    דחייה – משה היה גם מלך (וגם כהן).
                                    B. זאת מחלוקת תנאים
                                    האם היתה תוצאה מעשית מחרון האף של ה, והאם משה נשאר כהן:
                                    ר' יהושע – כאן לא היתה תוצאה.
                                    לא נשאר כהן –
                                    ר"ש – היתה תוצאה – שמשה לא נשאר כהן.
                                    חכמים – מראש לא היה אמור להישאר כהן.
                                    נשאר כהן –
                                    יש אומרים – החרון אף גרם שזרעו לא יהיו כהנים (2 פסוקים).

                                    ב. האם תמיד לחרון אף יש תוצאה מעשית?

                                    A. והרי משה יוצא בחרון אף בלי תוצאה.
                                    ר"ל – סטר לפרעה.
                                    B. צריך לומר שלר"ל לא צריך לכבדו ולרי"ח כן,
                                    (ואכן – רי"ח למד מזה שאליהו רץ לפני אחאב – לעולם תהא אימת מלכות עליך).
                                    ג. מלכותו של משה –
                                    A. עולא – ביקש להיות מלך (הלום) ולא קיבל.
                                    קשה מהברייתא שנקרא מלך.
                                    תשובה – הכוונה שביקש גם לזרעו ולא קיבל.
                                    B. למה אצל שאול כתוב הלום?
                                    1. בנו מלך אחריו. 2. מלכותו היתה אמורה להימשך אך נפסקה כי הגיס דעתו.

                                     

                                    חלק ב – המשך ביאור המשנה
                                    (ע"א נקודותיים למטה)
                                    א. מקור שבעל מום חולק –
                                    ריבוי פסוקים המתירים לו לאכול, סיכום 3 ברייתות:
                                    היתר האכילה – ויקרא כא,כב – "לֶחֶם אֱלֹקיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן-הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל".
                                    חלוקה – ויקרא ו,יא – "כָּל-זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה" (לגבי מנחה)
                                    גם בע"מ מעיקרו – ויקרא ו,כב – "כָּל-זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא" (לגבי חטאת).
                                    לבעל מום עובר/לא עובר – ויקרא ז,ו – "כָּל-זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ" (לגבי אשם).
                                    [רב ששת – החידוש לבע"מ קבוע (חמור יותר), רב אשי – החידוש לבע"מ עובר (אולי על קבוע התורה חסה, אך על עובר – שיחכה שיעבור (כמו טמא)].
                                    ב. כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק
                                    מקור – "הכהן המחטא אותה יאכלנה" (ויקרא ו,יט, לגבי חטאת).
                                    A. מה הקריטריון לזכאים לחלוקה
                                    בפשט – – תלוי בעבודה.
                                    קשה: 1. בעל מום חולק. 2. נדייק – מי שראוי לעבודה כן חולק (והרי טמא בקרבן ציבור עובד ולא חולק).
                                    תשובות:
                                    1. תלוי באכילה.
                                    פותר את קושיא 1 + 2.
                                    אך עכשיו 2 קשה מחדש – קטן אוכל ולא חולק. תשובה – לא צריך לדייק הפוך.
                                    2. תלוי בעבודה.
                                    קושיא 2 – לא נדייק.
                                    קושיא 1 (בע"מ) – יוצא דופן.
                                    B. ראוי בשעת הקטר חלבים
                                    1. האם צריך להיות ראוי –
                                    ממשנתנו – לא (כתוב רק שראוי בשעת זריקת הדם)
                                    אבא שאול – צריך להיות טהור גם בשעת ההקטר.
                                    2. בעי רב אשי – לפי אבא שאול – האם צריך רצף? תיקו.
                                    C. למה יש שני פסוקים (חטאת ומנחה)?
                                    1. בחטאת (כאמור) – "הכהן המחטא אותה יאכלנה", 2. במנחה – "לכהן המקריב אותה לו תהיה". 3. שלמים – "לכהן המקריב את דם השלמים לו יהיה".
                                    הקדמה לצריכותא – לגבי הקרבת קרבן פרטי יש הבדל – בחטאת הכהן המקריב מקבל את הבשר, במנחה לא. (שתי זויות הסתכלות: מצד הכהן המקריב – חטאת>מנחה. מצד כהנים אחרים – מנחה>חטאת).
                                    ממילא:
                                    a. אם היה כתוב רק בחטאת –
                                    ניתן היה לטעון למנחה שלא בקל וחומר  (בהנחה שחטאת>מנחה – מצד הכהן המקריב), אם בחטאת טבו"י לא חולק כל שכן במנחה.
                                    דחייה – (את אותו כוח ניתן להפנות לכהנים הטהורים), דווקא בחטאת לא – כי גם לשאר הכהנים יש כוח, אך אולי במנחה כן?
                                    לכן צריך פסוק במנחה.
                                    b. ולהפך – אם היה כתוב רק במנחה –
                                    ניתן היה לטעון לחטאת שלא בקל וחומר (בהנחה שמנחה>חטאת) –  אם במנחה לא חולק, כש"כ בחטאת.
                                    דחייה – (את אותו כוח ניתן להפנות לכהנים הטהורים), דווקא במנחה לא – כי גם לשאר הכהנים יש כוח, אך אולי בחטאת כן?
                                    לכן צריך פסוק בחטאת.
                                    c. אם היה כתוב רק חטאת ולא שלמים –
                                    ניתן היה לטעון לשלמים שלא בקל וחומר (חטאת>שלמים – שכהנים מקבלים כל הבשר) – אם בחטאת לא, כש"ש שבשלמים.
                                    דחייה – (דחייה אחרת משני המקרים האחרים) – שלמים>חטאת – (שמחלק לבני נשיו ועבדיו).
                                    לכן צריך פסוק בשלמים.
                                    למה לא הוזכר מקרה דומה של בכור –
                                    ניתן היה לטעון לבכור שלא בקו"ח מחטאת (בהנחה ש בכור>חטאת בזה שהכהן נותן לנשיו ועבדיו) – מזוית הכהן הטהור – אם בחטאת טבו"י לא מקבל, קל וחומר בבכור.
                                    ודחייה – (את אותו כוח יש להפנות לכהן הקריב) – שבבכור כן יקבל.
                                    ואז נביא פסוק שלא מקבל – "את דמם תזרוק על המזבח… ובשרם יהיה לך".
                                    ואידך – דחיית הפסוק – לא כתוב שמי שמקריב מקבל.
                                    ממילא – כאן באמת מקבל.

                                    השיעור זבחים קב – שיעור דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                    23 min
                                  5. זבחים קא – שיעור דף יומי

                                    השיעור מוקדש לעילוי נשמת אריה בן שלום ורות בת יפת כהן ז"ל,

                                    ולהבדיל
                                    לרפואה שלמה ומהירה לחבר היקר מאוד עידן בן דורית, שבשל מצב רפואי מורכב מאושפז כרגע וזקוק לרחמי שמיים.
                                    מאחלים לו שישוב לאיתנו הראשון במהרה ויזכה לראות עוד הרבה ימים טובים עם אורטל רעייתו, הילדים והמשפחה.

                                    להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

                                    https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/zevahim_101.mp3

                                    Download

                                     

                                    לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                    להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                    להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת זבחים לחץ כאן
                                    להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

                                    סיכום הגמרא, דף יומי זבחים קא

                                     

                                    (קא. 2+ עד 3 שורות לפני השורות הרחבות בקא:)

                                    הרחבה לגבי החטאת שנשרפה אחרי מיתת בני אהרן ואנינות לילה

                                    תזכורות מאתמול:

                                    1. אונן לא אוכל קודשים מהתורה.
                                    2. לגבי אנינות לילה – ראינו מחלוקת –

                                      3. אהרן אומר למשה ביחס לאפשרות לאכול את הקרבנות בלילה – "הן היום הקריבו" –

                                      ר"י – דווקא היום מותר, אך לדורות אסור מהתורה,

                                      רבי (ור"ש) – אנינות לילה דרבנן.

                                       

                                      א. תזכורת על ימי המילואים –

                                      סדר הזמנים:

                                      כג אדר בשנה ה2 – התחילו שמונת ימי המילואים,

                                      למשך 7 ימים משה הקים ופירק את המשכן
                                      ביום השמיני (ר"ח) ניסן – יום חנוכת המשכן, והעבודה עוברת לאהרן הכהן,
                                      ומאותו יום יש 12 ימים של קרבנות הנשיאים, כשהנשיא של היום הראשון הוא נחשון.

                                      יוצא שליום השמיני היו שלושה כובעים, ולכל אחד קרבנות שונים, נזכיר את אלו שהכהנים אמורים לאכול:

                                      1. היום השמיני (יום חנוכת המשכן) –

                                        2. שעיר לחטאת

                                        שור ואיל לשלמים, וקרבן מנחה (ואפילו שהם של ציבור – נאכלים ע"י הכהנים)

                                        1. ראש חודש ניסן

                                          2. שעיר ראש חודש

                                          1. היום הראשון של קרבנות הנשיאים.

                                            2. שעיר נחשון

                                            אחרי שנדב ואביהוא מתים, ואהרן אלעזר ואיתמר נהיים אוננים –

                                            לגבי המנחה והשלמים – משה אומר להם לאכול,

                                            לגבי החטאת –

                                            משה לא אומר להם,

                                            ואח"כ מתברר שאת החטאת לא אכלו אלא שרפו – "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה", ואהרן מסביר שזה בגלל מה שקרה – "ותקראנה אותי כאלה", ומשה מסכים.

                                            הגמרא דורשת שהפסוק מתייחס ל3 השעירים (חנוכת המשכן, ראש חודש, שעיר נחשון)

                                            אבל שרפו רק את שעיר ראש חודש

                                             

                                            ב. הבנת הדיון בין משה ואהרן

                                            למה משה חשב שלא צריך לשרוף ולמה אהרן חשב שכן, ולמה דווקא את חטאת ראש חודש.

                                            1. A. מבנה הסוגיה – יש שלוש ברייתות, ולכאורה יש סתירה בין ברייתא א וברייתא ב:
                                              2. (לקרוא רק אחרי לימוד המשך הסיכום מB והלאה).
                                              ברייתא א – ה' ציווה שיאכלו באנינות
                                              ברייתא ב – שרפו בגלל האנינות

                                              ונראה שתי תשובות:

                                              שמואל – זאת מחלוקת תנאים בברייתא ג בין ר"י ור"ש מול ר' נחמיה –

                                              למה שרפו את החטאת –

                                              ר"י ור"ש – כברייתא א

                                              שלא שרפו בגלל האנינות (כי ה' ציווה לאכול)

                                              אלא בגלל הטומאה.

                                              ר' נחמיה – כברייתא ב

                                              בניגוד לאיך שהסברנו לאורך השיעור,

                                              א"א לחלק בין קודשי שעה לקודשי דורות – ובאמת כולם אסורים באכילה, ולכן שרפו.

                                              ולמה שרפו רק את של ר"ח?

                                              1. אולי אכן לברייתא זו שרפו את כולם.
                                              2. ראו בטהרת הקודש.

                                                3. רבא –

                                                ר"י ור"ש – כברייתא א

                                                כנ"ל

                                                ר' נחמיה – מסתדר עם שתי הברייתות (כפי שהסברנו לאורך השיעור)

                                                כי אכן ה' ציווה לאכול באנינות (כברייתא א) אבל רק קודשי שעה

                                                אבל את חטאת ר"ח ה' לא ציווה – ולכן שרפו (ברייתא ב)

                                                 

                                                (קי. 7+)

                                                1. B. נתחיל בברייתא ג –

                                                  2. ר' נחמיה – כי היו אוננים ואסורים באכילת הבשר (אבל רק בחטאת, כי לגבי השאר שמיוחדים לאותו יום – ה' ציווה לאכול)

                                                  ר"י ור"ש – החטאת בטעות נטמאה (כי מצד האנינות אין בעיה – ה' ציווה לאכול).

                                                  (קי. שליש)

                                                  הרחבה: משה מעלה כל מיני אפשרויות:

                                                  1. הכניסו את הדם להיכל או הוציאו מהעזרה,

                                                    2. אך אהרן עונה שזה לא קרה

                                                    1. אולי בני אהרן עבדו במקום אהרן, והם הרי אסורים לעבוד באנינות

                                                      2. אך אהרן עונה שזה לא קרה,

                                                      אלא אהרן עצמו עבד, והוא עובד גם באנינות.

                                                      1. אולי חשבתם שצריכים לשרוף כי אתם אוננים, אבל הרי ה' ציווה להקריב ולאכול אפילו שאתם אוננים!

                                                        2. ועונה אהרן: נכון, אבל ההיתר הזה מוגבל:

                                                        ר' נחמיה – צריכים לאכול רק את הקרבנות המיוחדים ליום, כלומר חנוכת המשכן והנשיאים, אבל לא את של ראש חודש, ולכן שרפנו – בגלל האנינות

                                                        ר"י ור"ש – ה' אכן ציווה לאכול הכל, אבל לא ביום אלא בלילה (ר"ש – אנינות לילה דרבנן, ר"י – דאורייתא, אבל קל יותר מהיום), ולכן שמנו בצד ובטעות זה נטמא.

                                                        (קי: 4+)

                                                        1. C. שלושה דיונים קצרים על זה:
                                                        2. למה כתוב פעמיים "היום" – בתשובת אהרן למשה – "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם וְאֶת־עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?" (י, יט)

                                                          3. "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם" –

                                                          ר"י ור"ש – הכוונה שרק ביום אסור אבל בלילה מותר

                                                          ר' נחמיה – הכוונה שמותר רק קודשי שעה, אבל חטאת ראש חודש שבאה פשוט כי היום ראש חודש – אסור.

                                                          "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת־חַטָּאתָם"

                                                          ר' נחמיה – אותו הסבר, שכיוון שזה קרבן של היום (ראש חודש) – לא אוכלים.

                                                          ר"י ור"ש – כאן א"א להסביר שהכוונה ליום ולא בלילה, כי כאן הנושא אינו האכילה אלא ההקרבה,

                                                          אלא הכוונה – שאהרן עונה שלא הבנים הקריבו אלא הוא – "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ?!" לא הם הקריבו אלא אני (כה"ג).

                                                          (קא: 7+)

                                                          1. שתי תוספות:
                                                          2. a. כאמור – היו 3 חטאות (חנוכת המשכן, חטאת נחשון, ראש חודש), והנושא זה ראש חודש.
                                                          3. b. למה יש כפלות "דרוש דרש" –

                                                            4. לר' נחמיה – למה את חטאת ראש חודש שרפתם ואת שאר החטאות אכלתם?

                                                            לר"י ור"ש – שאת שלושתם לא אכלו – שאל למה את של ר"ח שרפתם, ולמה את השאר אינכם אוכלים ביום?

                                                            (קא: באמצע)

                                                            1. טענות ר"י ור"ש כלפי ר' נחמיה –
                                                            2. a. אם שרפו בגלל האנינות, למה לא שרפו את כולם?

                                                              3. ועונה (כאמור) ר' נחמיה – שרפו רק קודשי דורות (ר"ח) ולא קודשי שעה.

                                                              1. b. למה שרפו ולא חיכו לאכול בלילה?

                                                                2. ועונה ר' נחמיה – לדעתו אנינות לילה דאורייתא

                                                                (ולא מסכים לר"י שאמר שזה דאורייתא אלא שכאן ה' הקל)

                                                                1. c. למה שרפו ולא נתנו לפנחס לאכול?

                                                                  2. תשובה – פנחס עוד לא היה כהן אלא –

                                                                  ר' אלעזר – רק מכשהרג את זמרי ("והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם")

                                                                  ולמה לא כתוב "פנחס הכהן" עד ספר יהושע?

                                                                  תשובה – אכן היו שני שלבים:

                                                                  בהריגת זמרי – כהן הדיוט
                                                                  בספר יהושע – כהן גדול

                                                                  רב אשי – רק מספר יהושע כשבאו לבדוק את המזבח בעבר הירדן, ומנע מלחמת אחים ("וישמע פנחס הכהן")

                                                                  ומה יעשה עם הפסוק בזמרי?

                                                                  תשובה – שם זה רק הברכה, אבל זה עוד לא התחיל.

                                                                  השיעור זבחים קא – שיעור דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                  19 min
                                                                2. זבחים ק – שיעור דף יומי

                                                                  השיעור מוקדש לעילוי נשמת אריה בן שלום ורות בת יפת כהן ז"ל,

                                                                  השיעור מוקדש לעילוי נשמת רבקה שטיין ז"ל שיום פטירתה חל ב ד' טבת

                                                                  להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

                                                                  https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/zevahim_100.mp3

                                                                  Download

                                                                   

                                                                  לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                  להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                                                  להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת זבחים לחץ כאן
                                                                  להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

                                                                  סיכום הגמרא, דף יומי זבחים ק

                                                                   

                                                                  (זבחים צט: רבע עליון – קא. שורה 2)

                                                                  הקדמות לגבי אונן
                                                                  1. A. מתי הוא אונן

                                                                    2. ביום המיתה – דאורייתא

                                                                    בלילה שאחרי המיתה – מחלוקת: ר"י – דאורייתא, ר"ש – בפשטות דרבנן.

                                                                    אם נקבר למחרת – ביום הקבורה אנינות מדרבנן

                                                                    בלילה שאחרי הקבורה – מחלוקת אם דרבנן או כלום.

                                                                    יום שמועה, יום ליקוט עצמות – דרבנן, ורק ביום.

                                                                    1. B. לגבי קודשים –

                                                                      2. אונן מהתורה לא עובד ולא אוכל

                                                                      ולר"ש – אפילו אסור לשלח קרבן (דרבנן, אך יש דעה שזה מהתורה).

                                                                       

                                                                      א. האם אונן אוכל קודשים בלילה?

                                                                      כאמור – אונן אסור גם בלילה (ר"י – מהתורה, ר"ש – מדרבנן, וכן במשנה בפסחים (חוץ מפסח שמותר))

                                                                      אז למה במשנתנו משמע שמותר? (כי כתוב שלא חולק, משמע שאם יקבל – מותר)

                                                                      תשובות – עקרונית אסור,

                                                                      וזה שבמשנתנו מותר זה יוצא דופן:

                                                                      1. ר' ירמיה מדפתי – אצלנו מדובר בערב פסח, שכיוון שהתירו לו פסח התירו את השאר, ושם מדובר בשאר השנה.
                                                                      2. רב אסי – אצלנו מדובר בליל יום הקבורה, וכדעה שאין איסור כלל.

                                                                        3.  

                                                                        (קט: אמצע)

                                                                        ב. אנינות לילה – דאורייתא או דרבנן?

                                                                        במשנה בפסחים – דרבנן (שהרי בפסח מותר, כי זה דרבנן ולא גזרו מול עשה שיש בו כרת), וזה כר"ש, ולא כר"י (שאמר דאורייתא).

                                                                        קושיא על ר"ש – שתי ברייתות שלר"ש אונן לא משלח קרבנותיו ביום (ומשמע – גם לא פסח).

                                                                        וזה קשה משתי סיבות:

                                                                        אם לא משלח פסח – איך אוכל את הפסח?
                                                                        ויותר מזה – משמע שאנינות לילה דאורייתא, ולכן גם לא אוכל פסח!

                                                                        הרחבה: והרי כשר"ש אמר שלא משלח, יכולות להיות שתי סיבות:

                                                                        1. כי לא יכול לאכול בלילה – אנינות לילה דאורייתא, ולכן אסור גם בפסח.
                                                                          2. 2. איסור עצמאי לשלח קרבנות כשהוא טרוד – זה דרבנן ולא גוזרים בפסח.

                                                                          הנחות היסוד של הקושיא:

                                                                          1. A. ר"ש אכן סובר שאוכל קרבן פסח בלילה (כלומר אנינות – דרבנן).
                                                                          2. B. כשר"ש אסר לשלח קרבנות – כלל גם את פסח.
                                                                          3. C. הסיבה של האיסור העצמאי רק מדרבנן,
                                                                            4. ולכן חייבים לומר שהסיבה שלא אוכל זה כי אנינות לילה דאורייתא ולכן לא משלח.

                                                                            (צט: 5-)

                                                                            תשובות – מספיק לשלול אחת מההנחות:

                                                                            1-2 – הנחה B לא נכונה

                                                                            כלומר אנינות לילה דרבנן, ומותר לשלוח את הפסח

                                                                            וכשר"ש אסר לשלוח – הוא לא דיבר על הפסח.

                                                                            בברייתא הראשונה זה פשוט – כי לא כתב פסח

                                                                            בברייתא השנייה שכתוב במפורש גם פסח –

                                                                            רב חסדא – פסח "כדי נסבא"

                                                                            רב ששת – הכוונה לשלמי פסח ולא לפסח עצמו

                                                                            3 – הנחה A לא נכונה

                                                                            רב מרי – אכן אסור לשלוח גם פסח, כי אנינות לילה דאורייתא

                                                                            ומה שר"ש התיר לאכול בלילה – הכוונה לא לליל המיתה אלא לליל הקבורה (שזה או מותר או דרבנן).

                                                                            דוחה רב אשי – אם כן, לא מובן הויכוח בין ר"י לר"ש, הרי כל אחד דיבר על לילה אחר.

                                                                            4-5 – הנחה C לא נכונה

                                                                            אביי ורבא – אנינות לילה דרבנן,

                                                                            וסיבת איסור שליחת הפסח בגלל האיסור העצמאי (והוא מדאורייתא), ואכן אנינות לילה דרבנן.

                                                                            אבל עדיין קשה בין הנחה A להנחה B –

                                                                            שבהנחה A אוכל את קרבן פסח, ובהנחה B אסור לו לשלוח אותו?

                                                                            תשובות:

                                                                            אביי – הברייתות שאסרו – כשהאנינות קדמה לפסח (חצות),

                                                                            הברייתא שהתירה – שהפסח קדם לאנינות.

                                                                            (קי. באמצע)

                                                                            ראיות להבדל בין לפני ואחרי חצות:

                                                                            מת לו מת בערב פסח, לכאורה יש סתירה –

                                                                            ברייתא א – יקבור ויטמא, ולא יעשה פסח
                                                                            ברייתא ב – לא יקבור, ויעשה הפסח

                                                                            ההנחות של אביי לגבי שתי הברייתות:|

                                                                            1. יש מצוות קבורה (ר"ע).
                                                                            2. פסח>מצוות קבורה.

                                                                            וההסבר לברייתות:

                                                                            ברייתא א – גם ככה אונן אסור בהקרבה, לכן יקבור – זה במת לפני חצות
                                                                            ברייתא ב – אונן מותר בהקרבה, ולכן הפסח גובר – זה מת אחרי חצות.

                                                                             

                                                                            ניסיון לדחיית הראיה, הסבר אחר לברייתות –

                                                                            1. אין איסור לאונן להקריב.
                                                                            2. אם יש מצוות קבורה: מצוות קבורה>פסח.

                                                                            וההבדל בין הברייתות:

                                                                            ברייתא א – יש מצווה (ר"ע), ולכן המצווה>פסח.
                                                                            ברייתא ב – אין מצווה (רי"ש), ולכן לא יטמא ויעשה פסח.

                                                                            דחיית הדחייה – מפורש בברייתא ב שהיא דברי ר"ע ולא רי"ש.

                                                                             

                                                                            (קא: 1+)

                                                                            רבא – לא מחלק, ובכל מקרה אסור להקריב קרבן אונן

                                                                            ולפי זה שתי הברייתות האוסרות מובנות,
                                                                            ולגבי הברייתא הראשונה שהתירה לאכול – זה כשמת אחרי שכבר זרקו את הדם, (רבינא) –

                                                                            מקשה רב אדא בר מתנא – והרי הכרת זה על ההקרבה אין כרת,

                                                                            וכאן א"א לומר שלא גזרו שמא גם לא יקריב – כי הרי כבר הקריב?

                                                                            עונה רבינא – צריך לומר שגם על האכילה יש כרת.

                                                                            וכן אמר רבה בר רב הונא.

                                                                             

                                                                            (ק: 7+)

                                                                            ג. אכילת הפסח מעכבת

                                                                            איפה אמר רבה בר רב הונא שאכילת הפסח מעכבת ויש בה כרת

                                                                             

                                                                            1. a. כדתניא –רואים את זה בתירוץ לסתירה בברייתא:

                                                                              2. ברישא –

                                                                              ביום קבורה – לא אוכל פסח גם בלילה,
                                                                              ביום ליקוט – אוכל בלילה
                                                                              וביום שמועה – לעניין פסח – כיום ליקוט (אוכל), לעניין 7 ו-30 כיום קבורה,

                                                                              בסיפא – "אחד זה ואחד זה" – אוכל בלילה (יום קבורה ויום ליקוט).

                                                                              הא גופה קשיא!

                                                                              תירוצים (נשים את רב חסדא בסוף) –

                                                                              1. רבה בר רב הונא – בלילה שאחרי מותר לאכול. אלא ש –

                                                                                2. בסיפא – קבר לפני השקיעה – שכבר זרקו הדם ושמע אחרי השקיעה (ולכן אוכל, כי אכילת הקרבן מעכבת ודוחה אנינות דרבנן).

                                                                                ברישא – קבר אחרי השקיעה ע"י גויים – נחשב כיום קבורה עצמו – ולכן לא אוכל (רש"י – כאן העמידו דבריהם במקום כרת, כדי שלא יבואו לאכול ביום מיתה).

                                                                                והרי אמר זאת גם לגבי יום שמועה וליקוט – שקברו בלילה, והרי זה כמו יום הקבורה, אז למה מותר?

                                                                                אלא מכאן שהאכילה מעכבת ויש בה כרת – ולכן לא גזרו – שזה מה שרצינו להוכיח.

                                                                                (ק: באמצע)

                                                                                1. רב אשי – "אחד זה ואחד זה" – הכוונה ליום ליקוט ושמועה, ולא ליום קבורה ששם באמת אסור.

                                                                                  2. דחייה – היה צריך לכתוב "זה וזה", ולא "אחד זה ואחד זה".

                                                                                   

                                                                                  1. רב חסדא – זו מחלוקת תנאים – האם יש אנינות לליל קבורה

                                                                                    2. ברישא – יש, ולכן לא אוכל (בהנחה שהאכילה לא מעכבת),

                                                                                    ובסיפא – אין ולכן אוכל.

                                                                                     

                                                                                    לאיזה מחלוקת התכוון – דתניא –

                                                                                    "עד מתי מתאונן עליו –
                                                                                    ת"ק – כל היום, רבי – כל זמן שלא נקבר".

                                                                                    הבנה שנדחית – הכוונה לעד מתי יש אנינות ביום הקבורה:

                                                                                    ת"ק – רק ביום (ולא בלילה, גם לא מדרבנן)
                                                                                    רבי – עד הקבורה.

                                                                                    דחייה – הרי לפי כולם יש אנינות לפחות מדרבנן בלילה, ושמהתורה כל היום ("ואחריתה כיום מר").

                                                                                    שאר ההבנות – הכוונה ליום הקבורה (דרבנן):

                                                                                    1. רב ששת –
                                                                                      2. ת"ק – כל יום הקבורה,
                                                                                      רבי – רק עד הקבורה.

                                                                                      דוחה רב יוסף – והרי ראינו ברישא בברייתא שגם בליל קבורה לא אוכל – מי יסבור כשיטה זו או לא ת"ק ולא רבי?

                                                                                      1. רב יוסף –
                                                                                        2. ת"ק – כל יום הקבורה והלילה,
                                                                                        רבי – רק ביום הקבורה (רש"י – לא יתכן שנגמר באמצע היום)

                                                                                        דחיית ר' ירמיה – ברייתא –

                                                                                        רבנן – כל יום הקבורה.
                                                                                        רבי – גם בלילה, ואפילו שנקבר רק אחרי 10 ימים.

                                                                                        1. ר' ירמיה – שזה מה שחיפשנו:
                                                                                          2. ת"ק – יום בלי לילה
                                                                                          רבי – ביום הקבורה – תופס גם לילו.

                                                                                          קושיית רבא –

                                                                                          אם יום קבורה תופס לילו מדרבנן,
                                                                                          יום מיתה תופס לילו מהתורה, שהרי רבנן מתקנים כעין דין התורה (=אנינות לילה דאורייתא),
                                                                                          והרי – ברייתא – אהרן אומר למשה ביחס לאפשרות לאכול את הקרבנות בלילה – "הן היום הקריבו" –

                                                                                          ר"י – דווקא היום מותר, אך לדורות אסור מהתורה,

                                                                                          ורבי – אנינות לילה דרבנן.

                                                                                          תשובה – אכן שם זה דרבנן, ובכל זאת עשו חיזוק לדבריהם ואסרו גם ליל קבורה.

                                                                                          השיעור זבחים ק – שיעור דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                          33 min
                                                                                        2. זבחים צט – שיעור דף יומי

                                                                                          השיעור מוקדש לעילוי נשמת רבקה שטיין ז"ל שיום פטירתה חל ב ד' טבת

                                                                                          להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

                                                                                          https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/zevahim_99.mp3

                                                                                          Download

                                                                                           

                                                                                          לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                          להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                                                                          להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת זבחים לחץ כאן
                                                                                          להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

                                                                                          סיכום הגמרא, דף יומי זבחים צט
                                                                                          אכילת הבשר על ידי הכהנים

                                                                                          חלק א – אכילת וקבלת הבשר

                                                                                          א. למי מותר או אסור לאכול

                                                                                          קטן ובע"מ – מותר, טמא ואונן – אסור.

                                                                                          מי מקבל מהחלוקה –

                                                                                          רמה 1 – טבו"י, מחס"כ, אונן בערב – למרות שבערב מותרים, לא מקבלים (כיוון שביום היו אסורים באכילה/בעבודה)

                                                                                          רמה 2 – קטן, מותר לאכול אך לא מקבל.
                                                                                          רמה 3- בע"מ – מותר לאכול ומקבל בחלוקה (אפילו שאסור בעבודה).

                                                                                          ב. המקור

                                                                                          1. קטן – בגמרא במנחות.

                                                                                          2. בעל מום – שני פסוקים שמתירים לו לאכול (מכאן שגם אוכל וגם מקבל).

                                                                                          3. טבו"י, מחס"כ ואונן

                                                                                          "הכהן המחטא אותה יאכלנה" – כלומר שמחלקים בשר רק למי שבזמן זריקת הדם היה ראוי ל:

                                                                                          גישה 1 – עבודה (ובעל מום הוא יוצא דופן, כי יש לימוד)
                                                                                          גישה 2 – (רב יוסף) – אכילה.

                                                                                          ג. נפקא מינות לשתי הגישות והכרעה

                                                                                          1. ר"ל – בע"מ שגם היה טמא. 2. רב אושעיא – טמא בקרבנות ציבור.

                                                                                          בשתי השאלות: אם תלוי בעבודה – מקבל, אם באכילה – לא מקבל.

                                                                                          הכרעה – תלוי באכילה (שהרי כה"ג אונן, שהראוי לעבודה ולא לאכילה, ולא מקבל).

                                                                                          חלק ב – אונן

                                                                                          טואמת אונן

                                                                                          במשנה – אונן נוגע, (אך לא עובד ואוכל),
                                                                                          אך במשנה בחגיגה – אונן צריך טבילה לקודשים (אך לא צריך הערב שמש, ולא לתרומה).
                                                                                          תשובות:
                                                                                          1. מדובר אצלנו שטבל.
                                                                                          דחייה – צריך לטבול אחרי האוננות.
                                                                                          2. במשנה בחגיגה הסיח דעתו.
                                                                                          [הסיח דעתו ממה?
                                                                                          אם מטומאת מת – צריך הזאה ג +ז.
                                                                                          אם מטומאת שרץ – צריך הערב שמש + גם לתרומה.
                                                                                          אלא – מטומאות דרבנן (=פוסל ולא מטמא), ולכן לא צריך הערב שמש.
                                                                                          [ראיה שיש הסחת דעת רק מדרבנן –
                                                                                          מגריפה בתוך סל תאנים, ונזהר על התאנים ולא על המגריפה, היא טמאה והם לא. והיא לא מטמאת אותם, כי גם עליה – שמר מטומאת דאורייתא (המטמאות) ורק לא נשמר מטומאות דרבנן (הפוסלות – שלישי, דגו' בסוף תוס' ש"ה מדבר)].
                                                                                          3. ר' אבא בר ממל – ע"פ רי"ח – במשנה בחגיגה מדובר בגזירת רבנן – לא הסיח דעתו כלל, ובכל זאת חז"ל גזרו, וגזרו רק על אכילה ולא נגיעה ולא הצריכו הערב שמש.
                                                                                          [דוגמא – גזרו על כהן שאוכל תרומה שלישית לטומאה – שגם הוא יהיה שלישי, ואסור לו לאכול תרומה טהורה אך לגעת מותר].

                                                                                          השיעור זבחים צט – שיעור דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                          15 min
                                                                                        3. זבחים צח – שיעור דף יומי
                                                                                          https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/zevahim_98.mp3

                                                                                          Download

                                                                                          (צז: שליש תחתון – צח: סיום הפרק)

                                                                                          חלק א – מניין שגם בשאר קרבנות יש בליעה

                                                                                          לומדים היקש מחטאת ומנחה –

                                                                                          [הגמרא מביאה שתי ברייתות (ר"א בצז: שליש תחתון, ר"ע צח. שליש עליון),

                                                                                          ששתיהן לומדות מ"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ז, לז),
                                                                                          מכל דבר בפסוק לומדים דינים גם לשאר הקרבנות,
                                                                                          בין השאר לומדים את הדין שלנו, כל ברייתא מזכירה מקור אחר]:

                                                                                          ר"א – בחטאת (כמו שראינו אתמול) – "כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ" (ו, כ)

                                                                                          ר"ע – במנחה – "כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (ו, יא)

                                                                                          ומסבירה הגמרא שאין מחלוקת, וצריך את שניהם:

                                                                                          אם היה רק מנחה – אולי דווקא שם כי זה רך ומבליע יותר בקלות

                                                                                          ואם היה רק חטאת – אולי דווקא שם כי זה "קריר" (עבה ומחלחל) ומבליע יותר בקלות,
                                                                                          קמ"ל ששניהם מבליעים, ומהם לומדים לשאר הקרבנות.

                                                                                           

                                                                                          עכשיו נראה את שאר הדינים שהברייתות לומדות לפי הסדר:

                                                                                          א. הברייתא של ר"א

                                                                                          עולה – שגם שאר הקרבנות צריכים כלי

                                                                                          1. מזרק (כלי לקבלת הדם)
                                                                                            2. המקור בעולה – וַיִּשְׁלַח אֶת־נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת…" (שמות כד, ה-ו)

                                                                                            דחייה – הרי באותו פסוק מוזכרים גם שלמי ציבור, אז אפשר ללמוד מהם לשאר הקרבנות ולא צריך את עולה.

                                                                                            1. ששוחטים בסכין

                                                                                              2. המקור בעולה – מעקידת יצחק (שהיה עולה) – "וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת" (בראשית כב, י)

                                                                                              מנחה – שגם שאר הקרבנות (קודשי קודשים הנאכלים) נאכלים רק לזכרי כהונה.

                                                                                              למה צריך את המקור –

                                                                                              הרי בחטאת ואשם זה פסוקים מפורשים,
                                                                                              ובשלמי ציבור מהייתור בסוף הפסוק – "בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ כׇּל־זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה־לָּךְ" (במדבר יח, י)

                                                                                              תשובה – זה אכן נצרך לשלמי ציבור,

                                                                                              ויש מחלוקת תנאים מה המקור לזה בשלמי ציבור – הפסוק שלנו או הריבוי הנ"ל.

                                                                                              חטאת – כבר אמרנו (שמבליע).

                                                                                              אשם – שאין השפיר ושליה (=העובר) מתקדש

                                                                                              שהרי אשם הוא זכר ואין לו עובר, ומזה לומדים לשאר הקרבנות שהעובר לא קדוש.
                                                                                              (תוס' – הכוונה שלא קדוש כלל, אך רש"י – הכוונה שלא מקריבים את אימוריו).

                                                                                              הערות:

                                                                                              1. באמת זאת מחלוקת תנאים אם העובר קדוש,
                                                                                                2. ור"א סובר כדעה שמצד אחד אכן קדושים כשנולדים "רַק קׇדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר־יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל־הַמָּקוֹם…" (דברים יב , כו)
                                                                                                אך מצד שני לא לפני שנולדו – את זה לומדים מאשם.
                                                                                              2. היכולת ללמוד זה בהנחה שלומדים אפשר (קרבנות בהם יש נקבה) משאי אפשר (אשם, שיש בו רק זכר).

                                                                                                3. מילואים – לגבי נוֹתר ומוֹתר – 

                                                                                                שבשר שנותר נשרף – "וְאִם־יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים… וְשָׂרַפְתָּ אֶת־הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ" (שמות כט, לד)

                                                                                                אבל קרבן חי מוֹתר – לא נשרף,

                                                                                                למשל שאבד והקדיש עוד אחד ואז מצא את האבוד,
                                                                                                זה נלמד מהמילואים כי שם ארוע כזה ודאי לא קרה.

                                                                                                (אלא מה עושים – תלוי בקרבנן:

                                                                                                מותר חטאת מתה, מותר אשם ירעה עד שיסתאב, וכו').

                                                                                                שלמים – שמפגלים ומתפגלים

                                                                                                רש"י – שאם חשב מחשבת פיגול על הבשר, גם הנסכים התפגלו,

                                                                                                ואת זה לומדים גם לשאר הקרבנות.

                                                                                                (צח. שליש)

                                                                                                ב. הברייתא של ר"ע

                                                                                                (מבאר רק את מנחה, חטאת ואשם)

                                                                                                מנחה – כבר אמרנו (שמבליעה)

                                                                                                חטאת – כמה דינים –

                                                                                                1. באה רק מחולין (ולא מכסף מע"ש)

                                                                                                  2. המקור בחטאת – "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ" (טז, יא) – ולא משל ציבור או כסף מע"ש.

                                                                                                  1. שמקריבים ביום –

                                                                                                    2. המקור הוא הפסוקים שלנו:

                                                                                                    "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֺּתוֹ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ז, לז-לח).

                                                                                                    קשה – והרי הפסוק נאמר על כל הקרבנות ולא רק על חטאת?

                                                                                                    תשובה – נכון, ו"כדי נסבה" (הברייתא הזכירה את זה בחינם).

                                                                                                    1. שעושים את העבודות ביד ימין –

                                                                                                      2. המקור בחטאת –

                                                                                                      על פי ר"ל – שכל מקום שכתוב "אצבע" או "כהן" – זה בימין.

                                                                                                      קשה – הרי גם בשאר הקרבנות כתוב "כהן"?

                                                                                                      תשובות:

                                                                                                      1. a. אכן גם זה "כדי נסבה".
                                                                                                        2. b. כר"ש – לא מספיק שיהיה כתוב כהן אלא אצבע.

                                                                                                        אשם – שהעצמות לא קדושות

                                                                                                        המקור באשם (רש"י 2) – "…אֲשֶׁר יְכַפֶּר־בּוֹ לוֹ יִהְיֶה" (ז, ז) – שהעצמות הן שלו ולא קדושות.

                                                                                                         

                                                                                                        (צח. 1-)

                                                                                                        חלק ב – חזרה לדין כיבוס הבגד

                                                                                                        א. שואל רבא – אם הותז על הבגד קודם דם עולה, ואז מעליו דם חטאת – האם צריך כיבוס?

                                                                                                        אם תלוי במגע – הרי גם דם החטאת נוגע בבגד, וצריך

                                                                                                        אם תלוי בבליעה – דם החטאת לא בלוע בבגד, ולא צריך – וכך מכריע.

                                                                                                        ב. אגב, עוד שאלה של רבא על שני סוגי דברים על הבגד –

                                                                                                        נתונים:

                                                                                                        דם ורבב (שומן) על הבגד חוצצים אם טובלים את הבגד לטהרו.
                                                                                                        אבל אדם שזה המקצוע שלו (שוחט, מוכר רבב) לא מקפיד ולא חוצץ.

                                                                                                        השאלה – אם יש על הבגד גם דם וגם רבב, וזה של אדם שהוא גם שוחט וגם מוכר רבב, האם גם כשיש את שניהם לא מקפיד, או שזה כבר מוגזם ומקפיד?

                                                                                                        תיקו.

                                                                                                         

                                                                                                        השיעור זבחים צח – שיעור דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                        14 min
                                                                                                      2. זבחים צז – שיעור דף יומי
                                                                                                        https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/zevahim_97.mp3

                                                                                                        Download

                                                                                                        (צו: במשנה למטה – צז: שליש תחתון)

                                                                                                        חלק א – מתי עושה את המירוק ושטיפה

                                                                                                        לפי כולם (רש"י) – החיוב הוא רק בסוף זמן האכילה, כלומר אחרי שטעם הבלוע נעשה נותר

                                                                                                        מקור בגמרא –

                                                                                                        מהסמיכות פסוק כא – "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם" לפסוק כב "כׇּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ"

                                                                                                        אבל לגבי הרגלים נחלקו במשנה –

                                                                                                        חכמים – אכן צריכים לעשות בסיום של כל יומיים מהבישול (בקרבן שלמים).

                                                                                                        ר"ט – אין צורך למרק ולשטוף בסוף כל יום, אלא רק בסוף כל הרגל.

                                                                                                        1. כל הרגל נחשב כיום אחד ("ופנית בבוקר והלכת לאוהלך" (דברים טז, ז).

                                                                                                          2. דחייה – הרי לגבי מחשבת חוץ לזמנו או נותר ודאי לא אומרים את זה!

                                                                                                          1. כר' נחמן – כל יום ויום נעשה גיעול לחברו
                                                                                                            2. (כל יום כשמבשל, זה מפליט את הטעם של היום הקודם, וגם אם נשאר משהו זה בטל ברוב מהתורה), ולכן לא מגיע לשלב שבו נעשה נותר ומתחייב במירוק ושטיפה.

                                                                                                            ואילו חכמים – מסכימים לעצם הדין, אבל מעדיפים לא לסמוך על ביטול ברוב שהרי מדרבנן צריך ביטול ב60.

                                                                                                             

                                                                                                            (המשך המשנה, ובגמרא צז. שליש)

                                                                                                            חלק ב – איך עושים מירוק ושטיפה

                                                                                                            (הזכרנו אתמול בסוף השיעור, היום המקור לזה)

                                                                                                            לפי כולם צריך גם חמים וגם קרים,

                                                                                                            ולפי כולם מירוק ושטיפה זה שני דברים נפרדים:

                                                                                                            רבנן –

                                                                                                            מירוק – מים חמים (הגעלה), שטיפה – מים קרים

                                                                                                            רבי –

                                                                                                            את המים החמים עשו לפני כן, ומירוק ושטיפה שניהם במים קרים:
                                                                                                            מירוק – מבפנים, שטיפה – מבחוץ

                                                                                                            (ומשנתנו (לפי גרסתנו)- כרבי).

                                                                                                             

                                                                                                            (צז. במשנה השנייה)

                                                                                                            חלק ג – משנה: בליעה וביטול בקרבנות

                                                                                                            א. בישל ביחד – קו"ק עם קודשים קלים, או קודשים וחולין

                                                                                                             

                                                                                                            [נקדים לגבי תערובות –

                                                                                                            מין שלא במינו – צריך 60

                                                                                                            כלומר, הממשות מבוטלת אבל יש מעבר של טעם ("טעם כעיקר"), ולכן בטל רק אם גם הטעם בטל (בדר"כ ב60).

                                                                                                            (אמנם לרש"י טעם כעיקר רק מדרבנן אבל בקודשים מודה שזה דאורייתא).

                                                                                                            מין במינו – אין טעם, אלא –

                                                                                                            לרבנן קל יותר – מהתורה בטל ברוב, ורק מדרבנן צריך 60 בלח בלח.

                                                                                                            לר"י חמור יותר – לא בטל כלל.

                                                                                                            אנחנו כאן נניח ששני הקרבנות הם מין שלא במינו, ושצריך פי 60 כדי לבטל.

                                                                                                             

                                                                                                            במשנה יש ניסוח לא ברור, והגמרא מסדרת כך:

                                                                                                            אם לא היה ביטול ב60 (יש בהם בנותן טעם) – לא בטל, ולכן:

                                                                                                            1. טעון מריקה ושטיפה לפי החמור
                                                                                                              2. 2. אוכלים הכל לפי הזמן של החמור
                                                                                                              3. אם החמור פסול – פוסל גם את השני, והשני יכול לפסול אחרים.

                                                                                                              (כתוב בפסוק של כיבוס (ו, כ) – "כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ, וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל־הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ" – והכוונה שאם בשר אחר נגע בבשר חטאת פסולה, גם הוא נפסל (וגם פוסל אחרים).

                                                                                                              אם החמור בטל ב60 (אין בהם בנותן טעם) – בטל, ולכן:

                                                                                                              1. לא טעון מריקה ושטיפה

                                                                                                                2. שואלת הגמרא:

                                                                                                                למה לא טעון מירוק ושטיפה לפחות לפי הזמן של הקל (בקודשים קלים)?

                                                                                                                אביי – אכן הכוונה שלא צריכים לפי החמור אבל כן לפי הקל.

                                                                                                                רבא – המשנה כר"ש שקודשים קלים לא צריכים מירוק ושטיפה

                                                                                                                1. אוכלים את הכל לפי הזמן של הקל
                                                                                                                  2. 3. אם הוא פסול – אינו פוסל את השני

                                                                                                                  בגמרא – למה המשנה דיברה גם על חולין וגם על קודשים קלים?

                                                                                                                  לפי רבא – כדי להשמיע סתם משנה כר"ש, שקודשים קלים לא צריכים מירוק ושטיפה.

                                                                                                                  לפי אביי –

                                                                                                                  אם היה כתוב רק קודשים וחולין – היינו חושבים שדווקא שם יש ביטול כי זה מין שלא במינו, אבל אם שניהם אותו מין (קודשים קודשים וקלים) אולי לא מבטל כלל (כפי שאכן סובר ר"י שמין במינו אל בטל).

                                                                                                                  קמ"ל שבטל (או כי זה לא באמת מין במינו, או כי לא סוברים כר"י)).

                                                                                                                  אם היה כתוב רק קודשי קודשים וקלים – היינו חושבים שדווקא שם יש ביטול, כי קודשים זה זה דבר חשוב וצריך דבר חשוב אחר כדי לבטל אותו, אבל אולי חולין לא יכולים לבטל קודשים,

                                                                                                                  קמ"ל שגם חולין מבטלים קודשים.

                                                                                                                   

                                                                                                                  (צז. 2-)

                                                                                                                  אגב שדיברנו על תערובות, נראה עוד סוג של תערובות,
                                                                                                                  כשכאן לא מדובר על מריקו ושטיפה (כי לא בושלו בכלי), אלא רק על הנושא של קרבן פסול שפוסל את הקרבן שנגע בו.

                                                                                                                  ב. רקיק בשר שנגע ברקיק בשר

                                                                                                                  "כֹּל אֲשֶׁר־יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ" –

                                                                                                                   

                                                                                                                  השיעור זבחים צז – שיעור דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                  14 min
                                                                                                                2. זבחים צו – שיעור דף יומי
                                                                                                                  https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/zevahim_96.mp3

                                                                                                                  Download

                                                                                                                  (צה: שליש תחתון – צו: במשנה)

                                                                                                                  חלק א – האם אפשר להכשיר בליבון כלי חרס

                                                                                                                  א. שלושה מקורות סותרים –

                                                                                                                  מקור א – רבה בר אהילאי – אי אפשר להכשיר תנור חרס

                                                                                                                  לגבי תנור ששימנו אותו מבפנים עם שומן בשר,

                                                                                                                  אסור לאפות בו לחם לעולם (שיהיה חלבי, כי יש גזירה שלא להכין לחם חלבי, שמא יאכלוהו עם בשר),
                                                                                                                  וזה לא יעזור להסיק את התנור כדי להכשיר.

                                                                                                                  מקור ב (מיתיבי) – אפשר להכשיר תנור חרס

                                                                                                                  לגבי התנור הנ"ל,

                                                                                                                  אפשר להסיק ולהכשיר אותו, ואז מותר לאפות בו פת.

                                                                                                                  מקור ג – רב – אי אפשר להכשיר קדירות (סירים) חרס

                                                                                                                  לגבי סירים שבלוע בהם חמץ,

                                                                                                                  אי אפשר להכשיר אותם ולהשתמש בהם אחרי פסח – כי ההכשרה לא מועילה, וזה יהיה טעם חמץ שעבר עליו הפסח.

                                                                                                                  ב. תירוצי רב אשי:

                                                                                                                  1. A. אי אפשר להכשיר חרס (מקור א +ג), ואילו הברייתא (מקור ב) דיברה על מתכת שאפשר.
                                                                                                                  2. B. גם בחרס זה תלוי –
                                                                                                                    3. להכשיר מבחוץ (כמו בסיר) – אי אפשר (מקור ג)
                                                                                                                    אבל להכשיר מבפנים (כמו הסקת התנור) – אפשר (מקור ב, ואילו מקור א נשאר בתיובתא).

                                                                                                                    ג. קושיות על התירוץ השני:

                                                                                                                    1. אז למה לא הכשירו את קדירות הפסח מבפנים?

                                                                                                                      2. תשובה – הבעלים לא יסיק כמו שצריך כי יחשוש שישברו.

                                                                                                                      1. אבל אפשר להסיק על ידי הכנסה לכבשן (ששם אין חשש שיישברו כי יש אותו חום מכל הצדדים) – למה לא עשו כך במקדש לכלים שבושל בהם קרבן?[1]

                                                                                                                        2. תשובה – כי לא עושים כבשונות בירושלים משום העשן

                                                                                                                        [ואילו לשבור אין בעיה,

                                                                                                                        כי אחד הניסים שבמקדש זה ששברי החרס היו נבלעים באדמה, וכך זה לא היה מוסיף אשפה במקדש].

                                                                                                                        1. למה התנור במקדש היה של מתכת, כדי שיוכלו להכשיר ולא לשבור – הרי גם של חרס אפשר להכשיר?

                                                                                                                          2. תשובה – הוא היה של מתכת לא בשביל ההכשרה,

                                                                                                                          אלא כי צריך שיהיה כלי שרת (לקדש את הבצק של שתי הלחם ולחם הפנים), ולא עושים כלי שרת מחרס.

                                                                                                                          (צו: 2+)

                                                                                                                          חלק ב – האם צריך מירוק ושטיפה לכל הכלי או רק לאזור שבישלו בו?

                                                                                                                          סיפור רקע: רב יצחק בר יהודה היה תלמיד של רמי בר חמא,

                                                                                                                          ויום אחד החליט לעבור ללמוד אצל רב ששת.
                                                                                                                          כשפגש את רמי בר חמא וראה שרמי ב"ח קצת נפגע, הסביר לו שזה כי רב ששת מביא ברייתות ולא רק סברות.
                                                                                                                          רמי בר חמא טען שהכל אפשר מסברא, ואמר לרב יצחק לנסות אותו:

                                                                                                                          שאל רב יצחק – האם צריך מירוק ושטיפה לכל הכלי או רק לאזור שבישלו בו?

                                                                                                                          (אם כל הכלי חם אז ברור שצריך (הטעם מפעפע), השאלה אם חלק מהכלי קר (חק נתן).

                                                                                                                          רמי בר חמא – מסברא – רק לאזור שבישלו בו, כפי שאמרנו לגבי כיבוס בגד שדם חטאת הוזה עליו.

                                                                                                                          מקשה רב יצחק:

                                                                                                                          1. מסברא – הדם לא מפעפע בבגד, אבל הבישול (בדרך כלל, כשכל הכלי חם) מפעפע, אז אולי גם כשלא מפעפע התורה חייבה מיקור ושטיפה.
                                                                                                                          2. מברייתא מפורשת שמזכירה כמה הבדלים, ובין השאר שצריך למרק ולשטוף את כל הכלי!

                                                                                                                            3. ובגלל הברייתא רמי בר חמא נאלץ להודות (ובעצם מודה שעדיף מי שיודע משניות וברייתות)

                                                                                                                            והגמרא מביאה לזה מקור – "וְאִם־בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם" (ו, כא) –

                                                                                                                            [איך לומדים מזה –

                                                                                                                            לי נראה – שזה המשמעות של "בכלי" – משמע גם במקצת כלי.
                                                                                                                            בשוטנשטיין – מסתימת התורה (שהרי בבגדלמדנו מייתור שמספיק לכבס את מקום המגע, אז כאן שאין ייתור כזה – הסתם הוא שצריך את כל הכלי).

                                                                                                                             

                                                                                                                            (נחזור מצו: שילש תחתון לאמצע העמוד)

                                                                                                                            חלק ג – הברייתא: ההבדלים בין מירוק ושטיפה לכיבוס הבגד:

                                                                                                                            באיזה קרבנות ומתי – בכל אחד יש חומרא –

                                                                                                                            מצד אחד כיבוס חמור – ששייך גם בחטאות חיצוניות וגם בפנימיות, ולפני זריקת הדם

                                                                                                                            ואילו מירוק ושטיפה:

                                                                                                                            זה רק בבשר קרבנות שראוי לאכילה – ולכן לא בחטאות פנימיות,

                                                                                                                            ורק לאחר זריקת הדם (שמתירה את הבשר לאכילה).

                                                                                                                            מצד שני כיבוס קל – כי זה רק בחטאת,

                                                                                                                            ואילו מירוק ושטיפה גם בשאר הקרבנות שבשרם ראוי לאכילה (ת"ק – גם בקודשים קלים, ר"ש – רק בקודשי קודשים).

                                                                                                                            איזה חלק מהבגד/כלי (כאמור) – מירוק ושטיפה חמור –

                                                                                                                            כיבוס – רק האזור שנגע בדם

                                                                                                                            מירוק ושטיפה – כל הכלי.

                                                                                                                             

                                                                                                                            (צו: שילש תחתון)

                                                                                                                            חלק ד – המחלוקת באיזה קרבנות: רבנן – גם קודשים קלים, ר"ש – רק קודשי קודשים

                                                                                                                            א. המקור –

                                                                                                                            נביא שוב את הפסוקים (ויקרא ו) –

                                                                                                                            יח – דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה'  קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא׃

                                                                                                                            כא – וּכְלִי־חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל־בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם־בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם׃
                                                                                                                            כב – כׇּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא׃

                                                                                                                             

                                                                                                                            ר"י (ת"ק) – גם קודשים קלים –

                                                                                                                            זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת (יח) – דווקא חטאת,

                                                                                                                            כׇּל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא (כב) –

                                                                                                                            קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא (כב) – לכאורה כל קודשי קודשים,

                                                                                                                            אבל כיוון שכתוב אֹתָהּ – זה בא למעט תרומה, משמע ששאר קודשים קלים כלולים.

                                                                                                                            ואילו ר"ש – רק קודשי קודשים –

                                                                                                                            קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא – אכן רק קודשי קודשים,

                                                                                                                            ואילו אֹתָהּ ממעט חטאת פסולה.

                                                                                                                            (צו: רבע תחתון)

                                                                                                                            ב. והרי באמת גם תרומה צריכה מריקה ושטיפה?

                                                                                                                            כלומר – סיר שבישל בו חלב/בשר/תרומה – צריך הגעלה.

                                                                                                                            תשובות – אכן תרומה צריכה הגעלה, אבל דין מירוק ושטיפה הוא יותר מרק הגעלה:

                                                                                                                            1. אביי – שצריך את כל הכלי (גם בחלק שלא התחמם, כמו המסקנה בחלק ב), משא"כ בהגעלה רגילה.
                                                                                                                            2. רבא – שצריך דווקא במים, ואילו הגעלה אפשר ביין או יין מזוג.
                                                                                                                            3. רבה בר עולא –

                                                                                                                              4. צריך גם ברותחין ואח"כ גם בצונן:

                                                                                                                              לרבי – צריך קודם הגעלה רגילה, ואח"כ מירוק ושטיפה בצונן (מיקור – מבפנים, שטיפה – מבחוץ)

                                                                                                                              לרבנן – מירוק – ברותחין (הגעלה), שטיפה בצונן.

                                                                                                                               

                                                                                                                              [1] זה שרב לא אמר להם להכניס את כלי החמץ לכבשן, זה מובן, אולי כי זה לא זמין לכולם, אבל למקדש לכאורה אפשר לארגן כבשן ולהכשיר.

                                                                                                                              השיעור זבחים צו – שיעור דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                              14 min

                                                                                                                            About הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

                                                                                                                            From the publisher's feed

                                                                                                                            הדף היומי - באתר זה תוכלו לשמוע וצפות בשיעורי דף יומי קצרים וברורים במיוחד, בכ13 דקות לדף גמרא.