הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

לעילוי נשמת משה שמעון בן שרגא פייוויל הלוי ז"ל שהשלושים לפטירתו חל היום

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(עא. במשנה למעלה – עב. 6+)

א. במשנה – פועלים יהודים שקיבלו יין נסך כשכר (והסכימו לכך)

אם עוד לא נכנס לרשותם – יכולים להתחרט ולבקש כסף,

אם כבר נכנס – לא יכולים להחזיר ולקבל כסף, כי זה נחשב שהם מוכרים את זה למעסיק.

ב. בגמרא – אדם שמבקש מגוי לשלם עבורו את מס היין למלך והוא יחזיר לו

רב – "צא והפס עלי למלך – מותר", גם אם הגוי משלם מיין נסך,

           וקשה – "עול תחתי לעוצר" – אסור.

           תשובה – "עול תחתי" – אסור, כי נראה כשליח של היהודי,

                      אך מלטני מן העוצר" או "צא והפס" – מותר.

לסיכום, כדי להתיר יש שני תנאים:

1. שיכול היה לשלם כסף.

2. שהניסוח אינו של שליחות.

(עא. במשנה באמצע)

א. המחלוקת:

יהודי לא קונה בכסף (מחלוקת אם זה מהתורה) אלא רק במעשה קניין (משיכה, הגבהה, חצר וכד').

לגבי גוי –

בכסף קונה (כך משמע בסוגיה)

האם קונה גם במשיכה/הגבהה/חצר?

           אמימר – משיכה קונה,

           רב אשי – לא קונה.

ב. ראיות

A. אמימר (שקונה) – הרי גויים שולחים מתנות (שם אין כסף) ואל חוזרים בהם, כלומר קונה.

רב אשי – יכולים לחזור, אלא שזו גסות רוח.

B. רב אשי (שלא קונה) – רב הורה למוכרי היין שקודם יקבלו כסף על היין ורק אז ימדדו (שאז הגוי נוגע).

כלומר: מה שגורם ליין לעבור לרשות הגוי זה הכסף, וחשוב שהגוי לא ייגע לפני שזה נהיה שלו.

           דחייה:

באמת גם משיכה קונה, ועקרונית יכלו לתת לגוי למשוך (וכך קנה) ואז למדוד, וזה בסדר. אז למה רב אמר שקודם ישלמו? כי שם לא הייתה משיכה, אלא היהודי מזג לכלי של הגוי.

והרי היה הגבהה/קניין חצר?

1. לגבי הגבהה – מדובר שהכלי על הקרקע.

2. לגבי חצר – הכלי בשטח של המוכר, וזה לפי הדעה שאין קניין חצר במצב כזה.

3. לגבי שניהם – לדעה שניצוק חיבור – אמנם הטיפות הראשונות קודם נקנו ורק אז נאסרו, אך ברגע שנאסרו הם אסרו על ידי "ניצוק חיבור" את כל היין, גם זה שעדיין בכלי של היהודי שבודאי עוד לא קנוי לגוי.

4. יש יין אסור בשוליים, כך שהיין נגע קודם בו ונאסר ורק אח"כ נכנס לאוויר הכלי ונקנה.

[וזה לכאורה לא כרשב"ג שאומר שניתן לקבל כסף על התערובת מלבד האחוזים שהיו של האיסור!

C. עוד ראיות וקושיות:

1. ראיה לרב אשי שמשיכה לא קונה

הקונה גרוטאות לא יכול להחזיר אם כבר שילם – כלומר תלוי בתשלום.

דחייה (רבא) – באמת לא קונה, כי זה מקח טעות, אלא שאם שילם ומשך – לא מחזיר כי נראה כנהנה מע"ז.

2. ראיה לאמימר שמשיכה קונה – ממשנתנו

המוכר יין לגוי, אם החליטו על מחיר לליטר והגוי משך כדי למדוד – כבר לא יכול לקבל על כך תשלום כי הגוי כבר קנה.

דחייה – מדובר ששילם לו לפנ יכן תשלום סמלי.

3. ראיה לאמימר שמשיכה קונה

גוי שגנב פחות שמווה פרוטה חייב מיתה אך לא ניתן להישבון,

           ואם לא ניתן להישבון משמע שזה שלו, כלומר קנה בקניין משיכה.

ניסיון דחייה – אולי לא קנה, וחייב מיתה על שיציער את הנגנב, ו"לא ניתן להישבון" הכוונה שזה כלל לא שלו לכן אין מה לדבר על הישבון.

דחיית הדחייה – אם גוי אחר גנב מהגוי הראשון גם הוא חייב מיתה, והרי אם אינו שייך לגוי הראשון מדובע שיתחייב מיתה?!

השיעור עבודה זרה עא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת הגברת הדסה איתן בת אברהם ז"ל

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(ע. 3+ עד עא. במשנה למעלה)

למדנו בדף סא: שאם גוי נמצא ליד חביות, אפילו פתוחות, ניתן להתיר בשני תנאים מצטרפים:

1. יש יהודים שמסתובבים שם ("חזקת משתמר")

2. נתפס עליו כגנב – כלומר שהוא חושש להיתפס.

היום נראה מקרים נוספים לגבי זה, עם שימוש קצת אחר בעיקרון של "נתפס עליו כגנב".

א. יין בבית ונכנס גוי ונעל אחריו

הכל תלוי בחשש של הגוי להיתפס:

אם לא היה נועל – היין מותר, כי חושש מהיהודי

כיוון שנעל – אסור, מלבד מה שניתן לראות דרך הסדק, כי שם חושש.

ב. יין בבית בקומה התחתונה, ויהודי גר בקומה העליונה (ויכול לראות לתחתונה)

כל עוד הם בבית, היין מותר כי הגוי חושש להיתפס,

אם היהודי יצא והגוי נעל את הדלת – אסור כנ"ל,

אך אם יצאו בבהלה (שמעו מריבה בחוץ), ואז הגוי חזר ונעל – מותר, כי הגוי חושב שאולי היהודי חזר עוד לפניו והוא בקומה למעלה.

ג.  יין באושפיזא (פונדק) ונמצא גוי ליד החביות

חשוב: בניגוד למקרים הקודמים וכן למקרים של הדרך/ספינה וחנות מהדף הקודם, כאן עצם ההימצאות שלו בבית עם היין מחשידה, וזה גורם לחומרא: כאן לא מספיק שהוא חושש שהיהודי יפתיע אותו ויראה אותו, אלא גם צריך שיהיה "נתפס עליו כגנב" על עצם הכניסה לבית, כלומר שאין לו תירוץ טוב מה הוא עושה שם, ולכן הוא לחוץ וסביר שאין לו פנאי לנסך (רש"י):

אם נתפס עליו כגנב – מותר,

אם לא נתפס עליו כגנב – אסור

ומקרה זהה –

ד. גוי נמצא ליד החביות בבית

אם יש לו דרך לתרץ למה הוא פה – אסור,

אם לא – מותר.

            מיתיבי:

            אם גוי היה עם היין ברשות, אך נעל את הדלת – היין כמובן אסור.

ולכאורה הוא אסור גם עם לגוי אין תירוץ לנעילה (גם ב"נתפס עליו כגנב") – כלומר שפעולה מחשידה אוסרת תמיד.

דחייה – הוא אסור רק ב"לא נתפס עליו גנב", כלומר שיש לו תירוץ[1].

(ע. באמצע)

ה. גוי ויהודי ישבו לאכול יחד

והיהודי שמע שהתחילו להתפלל אז קם ורץ לבית כנסת. כשחוזר היין מותר – כי הגוי לא ידע מתי יחזור (ואפילו שמניח שהתפילה ארוכה, הוא חשוב שהיהודי ייזכר ביין ויחזור באמצע).[2]

ומקרה דומה:

ו. גוי ויהודי בספינה

ושמע היהודי את קול השופר של כניסת שבת ורץ לתוך התחום – היין מותר, כי הגוי חושב שהיהודי ייזכר ביינו וירוץ לספינה למרות השבת (כי חושב שליהודים הכסף חשוב יותר מההלכה חלילה (כפי שחשב איסור גיורא כשהיה גוי)).

ז. גוי ששמע אריה ורץ להתחבא בין חביות היין – מותר

כי חושש שאולי גם יהודי מתחבא שם ורואה אותו.

(כנראה שלחשוש שיבוא פתאום יהודי אחר – הוא לא חשש, כי יש שם אריה, אלא שהחידוש הוא שהוא חושש מיהודי נוסף שמתחבא יחד איתו).

(ע: 1+)

ח. ילדה גויה נצאה ליד חביות, ויש קצף של יין בידה

אם לא היה קצף – היינו מתירים, כי חוששת להיתפס + נתפסת עליה כגנב.

החידוש הוא שלמרות שיש קצף וזה מחשיד – כיוון שהיא ילדה, תולים להקל שזה מדופן החבית ולא מהחבית עצמה.

(ע. 10-)

ט. גנבים שפתחו חביות רבות

ולא יודעים מי הם (גוים/יהודים) והאם הם רצו לנסך.

הקדמה:

המשנה בסוף ע: אוסרת את החביות שפתחו חיילים שנכנסו לעיר (אא"כ מדובר בשעת מלחמה, שאז אין לזה זמן לנסך (אך יש זמן לבעול)[3].

כעת למקרה של הגנבים:

A. רבא התיר בפומפדיתא – כי רוב הגנבים שם יהודים…

B. שמואל התיר בנהרדעא שם רוב הגנבים לא יהודים. למה?

            לכאורה כר"א שספק ביאה טהור, בניגוד לרבנן שגם ספק ביאה טמא.

בספק טומאה בשדה בחורף (שנחשב כרשות היחיד): אם יודע שנכנס לשדה ורק לא יודע אם נגע בטומאה – טמא (ספג מגע). אם גם לא יודע אם נכנס לשדה (ספק ביאה) – ר"א מטהר (כי זה ספק רחוק יותר)[4] וחכמים מטמאים.

כך כל שכן שיש להקל בגנבים והיין, שגם אם נגעו זה רק איסור דרבנן, ויש ספק ביאה, כי כלל לא בטוח שגויים נכנסו לבתים, אולי היו יהודים

            דחייה – פה גם רבנן יודו, כי זה ספק ספיקא (ספק גוי, ספק חיפשו כסף ולא לנסך).

דיון מקביל – פולמוס הגיע לנהרדעא ואמרו בשם ר' אלעזר במקרה דומה שמותר.

            ורב דימי לא יודע אם זה משום ששם ר' אלעזר ידע שרוב החיילים יהודים,

            או שאכן סביר שהחיילים הם גויים, אלא שספק ביאה טהור כר"א.

למה רב דימי קורא לזה ספק ביאה ולא ספק מגע? הרי ברירת המחדל היא שחיילים הם גויים, וכל הספק כאן היא האם הם נגעו.

ועונה – זה אכן ספק מגע, אך זה כמו ספק ביאה, כי כאן מדובר בספק רחוק (שהרי פתחו הרבה חביות, כך שיותר סביר שהתכוונו לחפש כסף ולא לשתות יין).

(ע: שליש)

י.מוכרת מסרה את מפתחות חנות היין לשמירה לגויה – היין מותר

כי הגויה תחשוש לפתו את החנות עצמה, שהרי מסרה לה לשמור על החנות, לא על היין.

אביי – וכן מוכח מטהרות: חבר שמסר לעם הארץ את המפתחות לטהרות, הם עדיין טהורים, וכל שכן שגם ביין מקלים            .

כן – טהרות זה חמור יותר. הראיה: אם יש שתי חצרות עם רק מסיפס ביניהן והחבר/יהודי שם טהרות/יין בהישג ידו של עם הארץ/גוי: רי"ח לא חושש למגע לא ביין ולא בטהרות, אבל רב ביין לא חושש שהגוי יגע אבל בטהרות חושש. מכאן ראיה: טהרות > יין.

                        דיון במחלוקת רב ורי"ח בטהרות:

                        שתי חצרות עם מסיפס – רב מטמא, רי"ח מטהר.

                        ראיות בברייתות:

1. פנימית של חבר וחיצונה של עם הארץ – טהור (כרי"ח)

עונה רב – שם זה שונה, כי לחיצוני אין שום תירוץ להכניס את היד לפנימית ולכן יותר נתפס עליו כגנב.

2. שתי גגות, אחת קצת גבוהה מהשנייה – רשב"ג מטמא (כרב)

עונה רי"ח – שם זה דווקא כי זה שני גבהים, והנמוך יכול לתרץ שסתם התמתח ונגע בטעות, ולכן לא חושש להיתפס, אך באותו גובה טהור.

(ואילו רב- מטמא גם באותו גובה, והברייתא עסרקה בשני גבהים כדי לחדש שאפילו שזה שני גבהים שזה סוג של גבול – בכל זאת חוששים שיגע).

3. שתי גגות באותו גובה – טהור (כרי"ח)

עונה רב – זה אכן נגדי, אבל יש לי את הברייתא הקודמת (רשב"ג).

[1] ולכאורה ישנן שתי אפשרויות נוספות לתרץ: 1. נעילת הדלת היא הרבה יותר מחשידה מעצם הימצאות הגוי במקום שבו הוא לא אמור להיות. לכן שם אוסר תמיד ואילו עצם ההימצאות רק אוסרת כאשר "לא נתפס עליו כגנב". 2. אולי נעילת הדלת לא אוסרת משום שהיא מחשידה, אלא כי פשוט עם הדלת נעולה לא ניתן לתפוס אותו נוגע, ובמקרה כזה ודאי שאסור ואין צורך ב"נתפס עליו כגנב".

[2] ולמה לא אומרים היתר דומה בכל פעם שיהודי אומר לגוי שהוא הולך לזמן מסוים? כי כאן הלך בחיפשון, ולכן אולי לא חשב מספיק ואז ייזכר ביינו. אך אם הלך באופן מתוכנן, אז ידע שהוא משאיר את היין אצל הגוי ואין סיבה שפתאום יחזור בגלל זה ולכן הגוי ירשה לעצמו לגעת (רא"ה).

[3] החביות שנשארו סתומות בכל מקרה מותרות, וזה גם לרבנן שדורשים חותם בתוך חותם (לא., דיברנו על זה בדף סט) – כאן מספיק אחד, כי הם עסוקים במלחמה ובאכילה – לא בזיוף בשביל לנסך.

[4] ולמה בשדה זה לא ספק ספיקא (אולי נכנס לשדה, ואם נכנס אולי נגע)? בפשטות ניתן לומר ששם זה אותו סוג של ספק – האם היה איפה שהטומאה או לא. לכן הסיבה להקל שם אינה מדין ספק ספיקא אלא כי זה ספק רחוק יותר (האם בכלל הגיע לשדה וגם אם הגיע האם נגע). אולם רש"י (ע. ד"ה הוי ספק ספיקא) מפרש שבשדה אין ספק שפיקא כי במקרה של ספק ביאה מדוב רבשדה מלאה קברים, כך שאם נכנס לשדה הרי שודאי נגע בקבר. אך לפי זה קצת קשה להבין מה ההבדל בין ספק מגע לספק ביאה, ומפרשים התוספות שזה פשוט כי ספק מגע דומה יותר למקרה של סוטה שמשם לומדים שספק טומאה ברה"י טמא.

[5] אמנם כבר ראינו לפני רגע השוואה בין טהרות ליין – מכך שר"T מקל בספק ביאה ברש"ר היה ברור לגמרא שהוא יתיר במקרה דומה גם ביין. אבל שם מדובר בטומאה דאורייתא, כלומר אם האדם נכנס לשדה הטמאה אז הוא אכן טמא מהתורה. לכן שם ברור שטהרות חמור יותר. כאן לעומת זאת גם בטהרות מדובר רק בגזירה דרבנן על טהרות של עם הארץ, ולכן כאן זה יותר מפתיע לומר שטהרות חמור יותר מיין.

השיעור עבודה זרה ע – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת הגברת הדסה איתן בת אברהם ז"ל

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סט. במשנה – ע. 3+)

המשנה

סיפא – חומרא:

גמרא:

(סט: 3+)

ג. הזמן שבו אוסרים:

ד. הלכה למעשה בזמן הגמרא

ה. זונה

השיעור עבודה זרה סט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת הגברת הדסה איתן בת אברהם ז"ל

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

סיכום הדף היומי, עבודה זרה סח

(סח. שורה 4 – סט. במשנה)

א. נותן טעם לפגם – מחלוקת ר"מ ור"ש

A. שלוש הדעות האפשריות (מהמחמיר למקל):

רמה א – תמיד אוסר אפילו שפגם את התערובת בהתחלה.

רמה ב – תלוי: אם פגם בהתחלה – מותר, אם פגם רק בהמשך – אסור.

רמה ג – תמיד מותר, אפילו שפגם רק בהמשך.

האפשרויות למחלוקת: קיצונית: א-ג, לא קיצונית: א-ב,ב-ג.

B. דעות האמוראים:

1. הדעה שהביאה את המקורות: אם ר"מ לומד בכלי מדין – ודאי שאוסר גם כשפגם בהתחלה (רמה א).

2. עולא (מקל)– ר"מ – ב, ר"ש – ג, ובפגם בהתחלה לפי כולם מותר.

3. רי"ח (מחמיר) – ר"מ – א, ר"ש – ב או ג (אם ב, אז בפגם באמצע – לפי כולם אסור).

C. נסיונות להוכיח מהתנאים לטובת רי"ח:

1. חומץ שנפל על גריסים – ויש מחלוקת ר"מ ור"ש, ובהנחה שנפל על גריסים רותחים – מדובר שפגם מיד (ר"מ – א). דחייה – מדובר בגריסים קרים (ר"מ – ב, ר"ש – ג).

2. שאור תרומה שהחמיץ עיסה יותר מדי – מחלוקת ר"מ ור"ש. והרי שם פגם מיד ור"מ אוסר (ר"מ – א). דחייה – ר"מ – ב, ושם אוסר כי לא נחשב פגום (ניתן להשתמש כדי להחמיץ).

3. ברייתא עם שני המקרים הקודמים אך עם תוספת – שאור תרומה שנפל תחילה ואח"כ נפל שאור חולין (כלומר שלא פגם מיד) – לכו"ע אסור. מכאן שר"ש לא ברמה ג, וממילא: ר"מ – א, ר"ש – ב.

D. למה הברייתא מזכירה גם מקרה ששני השאורים נפלו יחד?

כאן אין פגם מיידי, אלא תחילה יש שבח של החמצה מהירה, ובכל זאת ר"ש מתיר, כיוון שהשבח היה משותף להיתר ולאיסור,והם לא מצטרפים (והיתר ואיסור לא מצטרפים לאסור).

ב. עכבר שנפל לשכר – רב אסר (כשלא בטל)

והרי זה נותן טעם לפגם?

הסברים:

1. כיוון א – רבנן קמי דרב ששת – נטל"פ אסור. (וכן התלבט רבא לגבי רב).

2. כיוון ב – נטל"פ מותר, אלא ש:

A. רב ששת – נטל"פ מותר, בעכבר זה חידוש מיוחד שאסור למרות שהוא מאוס, לכן גם בתערובת נשאר אסור.

[הערות: a. רב שימי – הרי עולה על שולחן מלכים? עכבר יישוב מאוס, של השדות – לא. b. ושאלו – אם אין משמעות לכך שיהיה ראוי לאכילה, למה לגבי טומאת עכבר (אחד מ-8 שרצים) הוא מטמא לח ולא יבש? עונה רב ששת – זה תאני נוסף ולא קשור לראיות לאכילה (הרי גם שכבת זרע מטמאה לחה ולא יבשה)].

B. רבא – העכבר משביח את השכר.

[דיונים על שיטת רבא:

1. האם זה נכון גם בחומץ? מסופר על רב כהנא שאסר, אך שם העכבר היה כל כך הרבה זמן בחומץ עד שהתפרק, ואולי דווקא אז משביח (ר' יונה – רבינו שמואל).

2. בכמה בטל העכבר?

רצו לשער בשיעורים שונים – 100, כלל לא, בחמישים, אך המסקנה כמו בכל התורה – ב-60.

השיעור עבודה זרה סח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(סז. שורה 6 – סח. שורה 4)

 א. רב יהודה–שמואל:

A. להלכה – נטל"פ מותר.

B. הדוגמא של המשנה לנטל"פ – חומץ שנפל על גריסים, זה דווקא בגריסים רותחים, אך בקרים זה לא פוגם – ואסור (גם אם אח"כ מרתיח).

ב. נותן טעם לפגם בצירוף גורם אחר

ר"ל – גירסא א – לא נחשב נטל"פ (ואסור), גירסא ב – נחשב נטל"פ (ומותר).

ג. רי"ח

A. נותן טעם לפגם – גם אם רק ריבה פגם קיים (כגירסא 2 בדעת ר"ל).

B. טעם לאו כעיקר המהתורה (אם יש רק טעם איסור בתשביל – מהתורה מותר).

(מה נחשב טעם – רש"י כאן – נוזל שנעלם בתבשיל, רש"י בחולין – רק טעם בלי חתיכת האיסור).

C. כשאסור מהתורה (במקרה שלא בטל – מין בשאינו מינו) – כדי ללקות צריך לאכול כזית בכדי אכילת פרס (רש"י כאן – כזית מהאיסור, ראשונים אחרים – כזית מהתערובת).

ד. מחלוקת תנאים ומקורות

A. רב כהנא – כל האמוראים שראינו פסקו שנטל"פ מותר (ר"י-שמואל, רבה בב"ח/רב דימי/ר' אבהו – רי"ח, ר"ל (אביי – בר"ל זה לא מוכרח)).

B. מחלוקת תנאים –

נטל"פ – ר"מ אוסר, ר"ש מתיר.

C. מקורות המחלוקת

ר"מ – הכשרת כלי מדין (והרי אינם בני יומן, וגם אם כן – זה עדיין פוגם). דחיית ר"ש – שם זה דווקא בבני יומן (שרק זה נחשב פוגם).

ר"ש – נבילה אסורה רק כשראויה לגר, וגם אם היתה ראויה ואח"כ הסריחה – מותרת, וכך גם בנותן טעם לפגם. דחיית ר"מ – נבילה מותרת רק אם תמיד היתה מסריחה.

[אגב, נותן טעם לפגם מותר גם כשראוי לאכילה (שלא כנבילה שהסריחה), ומסביר הר"ן – כיוון שהיה מוותר על התוספת של האיסור כיוון שהיא רק פוגמת ולא מוסיפה שום טוב, זה דומה לנבחלה שהסריחה לגמרי].

השיעור עבודה זרה סז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת יצחק אריה בן יוסף מרדכי בריל ז"ל

Download

סיכום הדף יומי, גמרא עבודה זרה סו

(סה: במשנה – סז. שורה 7)

א. יין שנפל על ענבים –

B. נפק"מ –

C. דעת התנאים

D. אביי – הריח קובע יותר.

ה. האם ריחא מילתא היא?

השיעור עבודה זרה סו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת יצחק אריה בן יוסף מרדכי בריל ז"ל

Download

(סד: שורה אחרונה – סה: במשנה)

ב. עוד על הסיפור של רבא – שלח לבר שישך, והדרך אגב הסביר לבר שישך למה העוה"ב טוב מתענוגות העוה"ז:

חלק ב – שכר יין נסך

ב. השוכר את החמור

B. [אגב, למה לנוסע מותר להביא אוכל לכל המסע ולחמר רק לאותו יום – כי יש אוכל לקנות בדרך מדי יום, והחמר רגיל בכך והנוסע לא].

ג. אבוה דרב אחא בריה דרב איקא

השיעור עבודה זרה סה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להצלחת ילדיו של התורם

Download

https://youtu.be/RhPtNXAcOMI

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סג: 7 שורות מלמטה – סד: שורה אחרונה)

ב. האם חליפי ע"ז של גוי נאסרים? ר"נ – לא נאסרים.

B. בדרך אגב – בסיפא – אם הגוי אומר ליהודי לחכות עד שימכור הפסל וישלם חובו – אסור, כי אז היהודי רוצה בקיום הע"ז.

ג. האם גר תושב מבטל ע"ז?

השיעור עבודה זרה סד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להצלחת ילדיו של התורם

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סב: שליש תחתון – סג: 7 שורות מלמטה)

[דיון פנימי בברייתא של אתנן:

ב. קושיא על דבי ר' ינאי – כסף שמשולם אחרי שהפירות נאכלו – כן נתפס בשביעית.

השיעור עבודה זרה סג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(סב. בתחילת הפרק – סב: שליש תחתון).

א. המשנה – השכר אסור בהנאה.

ב. רי"ח – קנסו גם בחמר שסוחב פירות שביעית – שהשכר"פירות שביעית".

ג. האם גם שכר על "סתם יינם" נאסר?

השיעור עבודה זרה סב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.