הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

By
Download on the App Store

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא episodes

  • שבועות דף לג, גמרא הדף היומי
    https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_032.mp3

    Download

    דף לג

    (לג. במשנה עד לד. 12+)

    המשך שבועת העדות –
    חלק א – הרישא של המשנה – כשיש כמה תביעות

    המקרים:

    כמה סוגי חיובים – תעידו לי על פקדון, תשומת יד, גזל ואבידה שיש לי אצל פלוני

    כמה חומרים – תעידו לי שיש לי פקדון אצל פלוני של חיטין, שעורין וכוסמין

    הדין:

    אמרו "שבועה שאין אנו יודעים שיש לך ביד פלוני" – חייבים אחד

    אמרו "שבועה שאין אנו יודעים שיש לך פקדון ותשומת יד וכו'" – חייבים על כל אחד.

     

    חלק ב – תביעות על תשלומים יוצאי דופן וקנסות –

    א. במשנה – תעידו לי על:

    1. חצי נזק
    2. מקרים עם קנס – כפל וארבעה וחמישה, שאנס או פיתה פלוני את בתי (50 שקלים)
    3. מקרים שבהם החידוש שאין "קים ליה" ולכן יש חיוב ממון –
      • שהכני בני (מדובר במכה שלא עשתה חבורה, לכן אין לו עונש מיתה)
      • שחבל בי חברי או הדליק את גדישי ביו"כ (ביו"כ זה כרת ולא מיתת בי"ד, ואין "קים ליה")

        •  

        א. גמרא –  האם יש חיוב שבועת העדות על קנס?

        שהרי גם אם יעידו – אולי הנתבע יספיק להודות קודם וייפטר, כך שבזה שלא העידו לא פגעו בתובע[1]

        השאלה רק לפי רבנן, אך לר"א בר"ש יש שתי סיבות לומר שחייב:

        1. בדין מודה בקנס: ר"א בר"ש שאומר שאם הודה בקנס, ואחר כך באו עדים – חייב, כך שבכל מקרה העדות היתה עוזרת – וחייב.
        2. בדין שבועת העדות: ר"א בר"ש שראינו אתמול – שגם עדות בדבר הגורם לממון (שלא בטוח שהעדות היתה עוזרת) – מחייבת קרבן – גם כאן ודאי חייב.

          3. אלא השאלה רק לפי רבנן, שגורם לממון לא מחייב שבועה, והשאלה האם כאן זה נחשב ממון או רק גורם לממון?

          (לג. רבע תחתון)

          ראיות:

          1. במשנה יש מקרים של קנס וחייב!

            2. דחייה – בכל המקרים יש (גם) ממון:

            חצי נזק –

            או שהכוונה לחצי נזק של שור תם, ולפי הדעה שזה ממון ולא קנס

            או שהכוונה לחצי נזק צרורות – שלהלכה זה ממון

            כפל ודו"ה – הכפל והדו"ה קנס, אבל הקרן זה ממון ומחייב אותו קרבן.

            אנס או פיתת את בתי – יש בושת ופגם שזה ממון.

            אם הכל ממון – מה החידוש שחייב קרבן?

            שחצי נזק צרורות זה ממון ולא קנס (ושאר המקרים הוזכרו בדרך אגב)

            ולאפוקי מר' נחוניא בן הקנה שאמר שגם בכרת יש קים ליה.

            (לג. 1-)

            1. ת"ש מברייתא – שבעדות על מוציא שם רע (קנס – מאה שקלים)– חייב קרבן.

              2. דחייה – אולי הברייתא כר"א בר"ש שכאמור לדעתו (שהעדים יכולים לחייב גם אחרי שהודה) – חייב.

              (והגמרא מסבירה איך זה יסתדר עם המשפט הבא בברייתא שם).

              (לג: במשנה)

              חלק ג – מקרים בהם פטור משבועת העדות

              המשנה –

              1. צריך דווקא עדות על תביעה ממונית – ולכן בעדות שהוא כהן כשר – פטורים (אפילו שיש לזה השלכה ממונית (תרומות ומעשרות).
              2. שאיש פלוני כהן – גם פטור כמובן.
              3. מקרים של "קים ליה" – שאנס פלוני את בתו, שחבל בי בני, שחבל בי חברי בשבת (סקילה, בניגוד ליום כיפור שזה כרת).

                4.  

                א. שצריך שהתובע עצמו יבקש שיעידו (משנה לה.)

                במקרה השני "שאיש פלוני כהן" – למה הביאו דוגמה של כהן, והרי גם בממון יהיה פטור כי זה לא התובע ביקש?

                תשובה – כאן מדובר שתובע נתן לו הרשאה (יפוי כח), ואז בממון כן יהיו חייבים קרבן.

                (הגבלה – זה מועיל רק לפני שהנתבע כבר כפר).

                 

                ב. מניין ששבועת העדות זה דווקא בתביעת ממון

                1. ר"א – גז"ש משבועת הפקדון שהיא בממון – שבשניהם יש "אואין" –

                  2. שבועת העדות – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" (ויקרא ה, א)

                  שבועת הפקדון – "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ. אוֹ־מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ…" (שם פסוקים כב-כג).

                  ולמה לא לומדים מרוצח וסוטה, למרות שגם בהם יש אואין?

                  רוצח – במדבר לה, כ-כא – "וְאִם־בְּשִׂנְאָה יֶהְדֳּפֶנּוּ אוֹ־הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת…"

                  סוטה – במדבר ה, יד – "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ־עָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.

                  תשובה – כי שבועת הפקדון דומה יותר – יש בה גם שבועה (בניגוד לרוצח) ואין כהן שמשביע (בניגוד לסוטה).

                  1. ר"ע – כתוב בקרבן עולה ויורד (הקרבן של שבועת העדות) – "וְהָיָה כִי־יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ" (ויקרא ה, ה) –

                    2. מֵאֵלֶּה – יש שהוא חייב (תביעת ממון) ויש שפטור (כשזה לא תביעת ממון).

                    1. רי"ס הגלילי – מהפסוק של שבועת העדות – ויקרא ה, א – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" –

                      2. מדובר בדבר שניתן להעיד עליו גם מראייה לבד וגם מהודאה לבד, וזה דבר שקורה רק בממון:

                      ראייה בלי ידיעה – ראובן תבע את שמעון שנתן לו כסף,

                      ושמעון טען שראובן מעולם לא נתן לו,
                      ואז באו עדים שראו שנתן לו ולא ידעו לומר אם זה הלוואה או מתנה וכד' –
                      שמעון חייב לשלם (הוחזק כפרן).
                      ידיעה בלא ראייה – שהעדים מעידים שהלווה הודה שקיבל, בלי שראו.

                      1. ר"ש – לומד משבועת הפקדון (בדומה לר"א)

                        2. איך לומד –

                        1. בניין אב,
                        2. קל וחומר –

                          3. שבשבועת הפקדון מחמירים יותר

                          החומרות:

                          גם נשים ופסולי עדות,

                          ואם השביעו כמה פעמים בפני בי"ד חייב על כל אחד ואחד (ואילו בשבועת העדות רק אחד)
                          (ולפי רבנן – בשבועת הפקדון חייב גם מחוץ לבי"ד ובשבועת העדות רק בפני בי"ד)

                          ובכ"ז שם זה מצומצם לממון,

                          אז קל וחומר שבשבועת העדות זה מצומצם לממון.

                          אך דוחה ר"ש את עצמו – גם לשבועת העדות יש חומרות[2]

                          מושבע מפי אחרים: בשבועת העדות – חייב, בשבועת הפקדון – פטור

                          במזיד: בשבועת העדות – חייב בשוגג ומזיד, בשבועת הפקדון – דווקא בשוגג

                          1. גזירה שווה (אבל אחרת משל ר"א) –

                            2. בשבועת העדות – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד…" (ויקרא ה, א)

                            בשבועת הפקדון – " נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'…" (שם פסוק כא)
                            [1] כך משמע ברמב"ם (שבועות ט, ד) – וְכֵן הַמַּשְׁבִּיעַ עֵדֵי קְנָס וְכָפְרוּ פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת. מִפְּנֵי שֶׁאִם קָדַם הַנִּתְבָּע וְהוֹדָה בִּקְנָס יִפָּטֵר מִלְּשַׁלֵּם וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּאוּ הָעֵדִים אַחַר כֵּן וְהֵעִידוּ. נִמְצְאוּ הָעֵדִים לֹא חִיְּבוּ זֶה בְּעֵדוּתָן לְבַדָּהּ אֶלָּא עֵדוּתָן עִם כְּפִירַת הַנִּתְבָּע הִיא הַמְחַיֶּבֶת אוֹתָן וְהוֹאִיל וְאִם הוֹדָה לֹא תּוֹעִיל עֵדוּתָן אִם כָּפְרוּ בָּהּ וְנִשְׁבְּעוּ פְּטוּרִין.
                            אולם ברש"י משמע שזה כי זה לא מוגדר "ממון".

                            [2] (שתיהן בניגוד למשנה בדף לו:, מחר נראה שר"ש עצמו גם יחזור בו חלקית)

                            השיעור שבועות דף לג, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                            0 min
                          2. שבועות דף לב, גמרא הדף היומי
                            https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_032.mp3

                            Download

                            דף לב

                            (לא: במשנה – לג. במשנה)

                            (נראה את המשנה תוך כדי חלק הגמרא)

                            חלק א – "שבועת העדות כיצד" –

                            המשנה:

                            במשנה: שבועה מפי עצמם – התובע אמר להם שיעידו והם נשבעים שלא יודעים או שהתובע משביע והם אומרים אמן.

                            בראשונים מוסיפים: שבועה מפי אחרים – התובע משביע אותם והם כופרים (לא מתייחסים לשבועה ורק ממשיכים לומר שלא יכולים להעיד).

                             

                            שמואל – אם ראו שהתובע רץ אחריהם ואמרו שבועה מיוזמם – פטורים, כי החיוב רק אם התובע דרש שבועה.

                            א. מה החידוש?

                            1. הרי זה כבר נאמר במשנה לקמן (לה.) – שאם התובע שלח שליח, או שהנתבע משביע אותם (ובטח אם אדם אחר) – לא מחייב קרבן.

                              2. תשובה – היינו חושבים שכיוון שרץ אחריהם זה נחשב כאילו דרש שבועה, קמ"ל שלא.

                              1. גם זה כבר נאמר – במשנתנו: "שבועת העדות כיצד, אמר לשניים בואו והעידוני" – כלומר צריך שהתובע יאמר להם!

                                2. תשובה – יכולנו לחשוב ש"אמר" זה לאו דווקא, כפי שגם במשנה בדף לו: לגבי שבועת הפקדון זה לאו דווקא (גם אם הכחיש בלי שהתובע דרש חייב קרבן),

                                וזה שהמשנה כתבה כך בשתי המשניות זה כי "אורחא דמילתא",
                                קמ"ל שאצלנו זה כן בדווקא.

                                 

                                ב. תניא כשמואל – ראוהו שרץ אחריהם ואמרו שבועה מיוזמתם –

                                בשבועת העדות – פטורים

                                בשבועת הפקדון – חייבים.

                                 

                                (לב. רבע)

                                חלק ב – מיקום השבועה והכפירה (והמקרה של חמש שבועות)

                                במשניות –

                                1. המשנה בדף ל. –

                                  2. ר"מ – בפני בי"ד חייבים גם מפי אחרים, מחוץ לבי"ד רק מפי עצמם.

                                  רבנן מקלים – תמיד חייבים רק בפני בי"ד.

                                  1. במשנתנו – גם לרבנן – אם השבועה מחוץ לבי"ד, והכפירה בתוך בי"ד – חייב.[1]

                                    2. המקרה שבו זה כתוב במשנה:

                                    "השביע עליהם 5 פעמים" (בשביל לפשט נניח שמדובר בשבועה מפי אחרים, שהוא רק כפר) –

                                    1. הכל בחוץ – פטור:
                                      2. השביע בחוץ וכפרו מחוץ – פטורים לפי כולם.[2]
                                    2. חצי חצי – חייב:
                                      3. ההשבעה בחוץ הכפירה בפנים – חייבים 5
                                    3. הכל בפנים – חייב:
                                      4. השביע 5 בתוך הבי"ד, ובסוף ה5 כפרו – חייבים רק 1

                                      כי במקרה הקודם – כיוון שהשבועות עצמן היו מחוץ לבי"ד, ומה שמחייב זה רק הכפירה, הכפירה מפעילה את 5 השבועות בבת אחת וחייב 5

                                      אבל במקרה הזה – כיוון שהשבועות היו בתוך הבי"ד, הן תקפות כבר עכשיו, ורק מחכות לכפירה, וכיוון שכפר – כל שבועה מופעלת לפי סדר הופעתה, ולכן חייב רק על השבועה הראשונה כי כיוון שבשבועה הראשונה נשבע שלא יכול להעיד – אז כל שאר השבועות חסרות משמעות כי ממילא כבר לא יכל להעיד לטובתו שהרי כבר נשבע שלא יכול, ולא יכול לשנות את דעתו.

                                      ב. גמרא – מקורות

                                      1. שצריך כפירה בפנים – "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" (ויקרא ה, א – הפסוק של שבועת העדות) – חייב רק במקום שבו יכל להגיד.

                                        2. רב פפא: אם כן אז שגם השבועה עצמה תהיה בפנים?

                                        תשובה: לא ייתכן, כי אז אין מצב שבו יש 5 חיובים על כפירה אחת, שהרי אם הכל בפנים חייב 1.

                                        1. מקור למקרה של 5 חיובים – וְהָיָה כִי־יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה (ויקרא ה, ה) – לחייב על כל שבועה בנפרד.

                                          2.  

                                          (לב. שליש תחתון)

                                          חלק ג – שבועת העדות בעד אחד (ודבר הגורם לממון)

                                          במשנה: רק אם העידו יחד – שניהם חייבים

                                          אבל אם אחד אחרי השני – הראשון חייב, השני פטור (כי העדות שלו גם ככה לא תועיל)

                                          א. והרי אי אפשר לצמצם?

                                          הקדמה (שאלת הגמרא מניחה כמו רבנן) – ילדה הכבשה שניים ממש ביחד, מי הבכור?

                                          חכמים – א"א לצמצם, ואחד היה קודם ואיננו יודעים מי, ולכן שניהם ספק בכור
                                          רי"ס הגלילי – אפשר לצמצם, ונחשבים שיצאו ממש יחד, ושניהם בכורים ודאי.

                                          תשובות:

                                          1. רב חסדא – משנתנו כרי"ס הגלילי, אבל לרבנן אכן שניהם פטורים מספק.
                                          2. רי"ח – זה גם לרבנן, והכוונה שכפרו יחד תוך כדי דיבור ("שלום עליך רבי") וזה מספיק.

                                            3. כלומר – השני יתחיל אחרי שייסיים הראשון,

                                            1. רב אחא מדפתי מבין – וה2 צריך לסיים תוך כדי דיבור לסיום של הראשון (תוס').

                                              2. ומקשה – הרי נוסח העדות ארוך יותר ("שבועה שאין אנו יודעים לך עדות" > "שלום עליך רבי").

                                              1. רבינא – מספיק שה2 יתחיל בתוך כדי דיבור לסיום ה1.

                                                2.  

                                                (לב. רבע תחתון)

                                                ב. המשנה נתונה במחלוקת תנאים – האם כשמשביע רק עד אחד – חייב

                                                1. A. המחלוקת:

                                                  2. רבנן (ומשנתנו) – פטור

                                                  ר"א בר"ש – חייב.

                                                  מה המחלוקת – הרי כאמור – עד אחד לא מוציא ממון והשבועה שלו לא היתה מועילה?

                                                  1. חידוש:
                                                    2. ר"א בר"ש – עד אחד יכול לחייב ממון!
                                                    ואילו רבנן – עד אחד יכול לחייב שבועה, אך לא ממון.

                                                    דחייה – הרי אביי אמר שהמחלוקת ביניהם היא לגבי שני עדי סוטה (נסביר בהמשך) לגבי דבר הגורם לממון!

                                                    1. לשניהם, כמו שתמיד חשבנו, עד אחד רק מחייב שבועה,
                                                      2. אלא שהמחלוקת היא לגבי דבר הגורם לממון:

                                                      ר"א בר"ש חייב – כי דבר הגורם לממון כממון (כי אולי הנתבע לא היה נשבע אלא משלם)

                                                      רבנן פטור – כי אינו כממון.

                                                      וזה מתאים להסבר של אביי, כדלהלן.

                                                      (לב. 5-)

                                                      1. B. גופא – דברי אביי – מקרים יוצאי דופן שכולם מסכימים להם, והמקרה בו נחלקו:
                                                        2. כלומר מקרים שחייב גם בעד 1 (כי למרות שזה עד 1 – זה פוגע ממונית),
                                                        מקרים שפטור גם בשני עדים (כי זה רק גורם דגורם לממון)
                                                        ומקרה בו נחלקו (כי זה גורם לממון).
                                                      2. a. דינים לגבי עדי סוטה –

                                                        3. בשלושת האמירות הראשונות של אביי הוא מדבר על בעל שדרש מעדים שיעידו בשלבים השונים וכפרו – האם חייבים קרבן (זה עדות על ממון כי הבעל ירוויח את הכתובה)).

                                                        [הקדמה: אישה שבעלה חושד בה –

                                                        שלב א – קינוי – אל תיסתרי עם פלוני,

                                                        שלב ב – סתירה – שבכל זאת התחיידה איתו – חייבת לשתות

                                                        שלב ג – כמה אפשרויות:

                                                        1. בא עד טומאה 1 – נאסרת ומאבדת כתובתה.
                                                        2. מסרבת לשתות – כנ"ל.
                                                        3. שתתה ומתה – מאבדת כתובתה.
                                                        4. שתתה ושרדה – חוזרת לבעלה.

                                                          5.  

                                                           

                                                          1. הכל מודים בעד אחד של (טומאת) סוטה – שחייב

                                                            2. הכוונה לשלב ג (עד טומאה) – כי זה מפסיד לבעל את הכתובה באופן ישיר.

                                                            1. הכל מודים בשני עדי סוטה – שפטור

                                                              2. הכוונה לשלב א (עדי קינוי) – כי זה רק גורם דגורם לממון (צריך אח"כ גם את שלבים ב ו-ג)

                                                              1. מחלוקת בשני עדי סוטה

                                                                2. הכוונה לשלב ב (עדי סתירה) – שזה קצת יותר ישיר:

                                                                ר"א בר"ש – דבר הגורם לממון כממון, וחייב

                                                                רבנן – אינו כממון, ופטור.

                                                                1. b. דינים לגבי עדי ממון:
                                                                2. (משפט 5) הכל מודים בעד אחד, במקרה שכנגדו (הנתבע) חשוד על השבועה

                                                                  3. רקע: אם ראובן תובע את שמעון עם עד אחד, שמעון אמור להישבע שפטור

                                                                  אבל אם שמעון חשוד על השבועה – התובע יישבע ויטול.
                                                                  אם גם התובע חשוד, הנתבע משלם וזהו.

                                                                  ויש שתי הבנות באביי:

                                                                  1. הנתבע (לווה) חשוד –
                                                                    2. כיוון שאם העד היה מעיד, התובע ודאי היה נשבע ונוטל – זה ממון ישיר וחייב לפי כולם.

                                                                    דחייה – אולי גם הוא לא היה נשבע, כך שזה עדיין רק "דבר הגורם".

                                                                    1. שניהם חשודים –
                                                                      2. שבמקרה כזה הנתבע משלם – זה פגיעה ממונית ישירה, וחייב.

                                                                      (לב: רבע)

                                                                      1. (משפט 4) הכל מודים בעד אחד (של ממונות) – שחייב:

                                                                        2. רקע: הכוונה למקרה של "נסכא דר' אבא" –

                                                                        שאדם חטף כסף מחברו, ואמר – נכון, חטפתי אבל זה שלי. שהדין הוא:

                                                                        אם לתובע אין עדים – לנתבע יש מיגו שזה אכן שלו (יכל לומר שלא חטף).

                                                                        אם לתובע יש עדים – זה מבטל את המיגו, והנתבע ישלם.

                                                                        מה אם לתובע יש רק עד אחד – האם גם זה מבטל את המיגו?

                                                                        (שהרי אם היה אומר שלא חטף, היה צריך להישבע, ואולי לא היה רוצה להישבע)

                                                                        ר' אבא – זה נחשב מחויב שבועה שלא יכול להישבע (כי אין לו על מה להישבע, שהרי לא יכול להישבע שלא חטף, כי הרי חטף), ומשלם.

                                                                        ולענייננו – אם העד של התובע מסרב להעיד – חייב קרבן לפי כולם, כי פוגע בו ממונית כנ"ל.

                                                                         

                                                                        (לב: באמצע)

                                                                        1. C. רב פפא – עוד מקרה שבו עד אחד חייב קרבן – עד שיכל להעיד שבעלה בת (וכך תקבל כתובתה)

                                                                          2. אבל רב פפא מגביל –

                                                                          אם העד אמר לאישה, ורק מסרב להעיד בבי"ד – פטור, כי האיש הלא צריכה את העד. [3]
                                                                          רק אם העד מסרב גם לומר לאישה וגם להעיד בבי"ד – חייב

                                                                          (כלומר היא חושבת שהוא יודע, ותובעת מספק שיאמר והוא כופר).

                                                                           

                                                                          1. d. אגב – מהמקרים של אביי ורב פפא (שעדות על כתובה לאיש או לאישה מחייבת קרבן) – יוצא מהמקרה האחרון שחייב קרבן גם בעדות על קרקע, שהרי האישה גובה רק קרקע?

                                                                            2. והרי זאת מחלוקת להלן לז:?

                                                                            תשובה – אולי כאן כבר תפסה מטלטלין עוד בחייו, שאז יכולה היתה לגבות גם מזה.

                                                                             

                                                                            (לב: רבע תחתון)

                                                                            ג. במשנה יש שני מקרים של אחד אחרי השני:

                                                                            מקרה א – כפרו שניהם – הראשון חייב, השני פטור (כי העדות שלו כבר לא תועיל)

                                                                            מקרה ב – כפר אחד והודה אחד – גם כן הראשון חייב והשני פטור.

                                                                            פשיטא שהראשון חייב!

                                                                            (הרי אם במקרה א – שאילו היה ה1 מעיד העדות לא היתה מועילה – חייב, אז במקרה ב שהעדות היתה מועילה (כי ה2 הודה) – ברור שה1 חייב!)

                                                                            תשובה – מדובר ששניהם כפרו, ואז אחד שינה דעתו והודה תוך כדי דיבור,

                                                                            והחידוש לגבי ה2 – שתוך כדי דיבור כדיבור, ולכן השני פטור.

                                                                            לרב חסדא זה מובן –

                                                                            החידוש של מקרה א – שאפשר לצמצם (כרי"ס הגלילי)

                                                                            החידוש של מקרה ב – שתוך כדי דיבור כדיבור.

                                                                            אבל לרי"ח –

                                                                            הרי החידוש של מקרה א – שתוך כדי דיבור כדיבור (ונחשב שהעידו יחד)?

                                                                            אז למה צריך שגם מקרה ב ילמד שתוך כדי דיבור כדיבור?

                                                                            תשובה – צריך את שניהם:

                                                                            במקרה א זה כפירה וכפירה,
                                                                            במקרה ב זה כפירה ומיד אח"כ הודאה.

                                                                             

                                                                            (לב: 2-)

                                                                            חלק ד – היו שתי כיתי עדים, וכפרו זו אחר זו – שתיהן חייבות

                                                                            למה הראשונה חייבת – הרי לא פגעו ממונית בתובע, כי יש גם את הכת השנייה?

                                                                            עונה רבינא – נעמיד שבזמן כפירת הראשונה, השנייה עוד היתה פסולה (למשל ששני עדי הכת השנייה היו נשואים לשתי אחיות), ולכן הכפירה של הראשונה היתה משמעותית.

                                                                            [אם כן – מה החידוש שגם הראשונה חייבת?

                                                                            תשובה – אפשר להעמיד ששתי האחיות היו גוססות באותו זמן, ויכולנו לחשוב שכיון שברור שימותו ואז העדים השניים יוכלו להעיד – אולי הכת הראשונה לא תתחייב,
                                                                            קמ"ל שהולכים לפי זמן העדות שלהם – ובאותו זמן לא היו עוד עדים ולכן חייבים].

                                                                             

                                                                            [1] יוצא שלפי כולם –

                                                                            השביע בחוץ וכפר בחוץ – פטור (לרבנן כי בחוץ כלל לא תופס, לר"מ – בחוץ תופס אבל רק בשבועה מפי עצמו)
                                                                            השביע בחוץ וכפר בפנים – חייב (וכל שכן אם אמר אמן) – כי זה נחשב כשבועה מפי אחרים בפנים, ותופס לפי כולם.

                                                                            [2] זה גם לר"מ:

                                                                            תוס' רא"ש – כי נעמיד ב"מפי אחרים"  שבזה גם ר"מ מחייב רק בפנים (תוס' רא"ש) – וכך נסביר בגוף השיעור.
                                                                            הרמב"ן – אפשר להעמיד גם בפני עצמו, וכאן גם ר"מ לא מחייב בחוץ, כי פה גם ר"מ מסכים שאם נשבע מפי עצמו פטור, כי מה שר"מ מחייב זה רק כשנשבע מחוץ לבי"ד ושם הודה, אבל כאן כיוון שבסוף נכנס לבי"ד והודה – זה גורם למה שנשבע מחוץ לבי"ד להיעלם, כי הרי באמת מקום השבועה הוא בבי"ד, אלא שר"מ מחמיר, אבל אם בסוף כן נכנס לבי"ד מראה שכל מה שעשה בחוץ באמת היה סתם.

                                                                             

                                                                            [3] ואפילו שעכשיו שהוא כופר הוא הורס לה ולא נאמנת, אבל בזמן שהשביעה כן היתה נאמנת בלי עדותו.

                                                                            השיעור שבועות דף לב, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                            0 min
                                                                          2. שבועות דף לא, גמרא הדף היומי

                                                                            לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                                            ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                                            ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                                            רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                            https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_31.mp3

                                                                            Download

                                                                            לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                            לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                            להדפסת התרשים של הדף

                                                                             

                                                                            סיכום הדף יומי, שבועות דף לא

                                                                            (ל: 5- עד  לא: במשנה)

                                                                             

                                                                            אגב ההלכות הקודמות שהובאו –

                                                                            חלק א – 13 הלכות על התנהלות בתי הדין והצדדים, כולן נלמדות מ"מדבר שקר תרחק"

                                                                            הלכות שנועדו למנוע מהדיין לטעות

                                                                            1. שהדיין לא יעשה סניגרון לדבריו (יתעקש לחזק את דברי עצמו כשעצם גם הוא מתלבט, אלא יחשוב פתוח ואמיתי).
                                                                            2. שלא יהיה "ראש קטן" – אם הוא יודע שהעדים משקרים ואין לו איך להוכיח, שלא יפסוק על פיהם אלא יסלק עצמו מלדון (רמב"ם סנהדרין כד, ג).
                                                                            3. שני צדדים שבאו לדין ואחד לבוש מכובד והשני בסמרטוטים – דואגים שיהיו לבושים באופן דומה.
                                                                            4. שלא ישמע דיין את אחד מהצדדים לפני הצד השני.
                                                                            5. וכן לגבי הצדדים עצמם – שלא ידברו עם הדיין לפני כן.

                                                                              6. התערבות התלמידים בדיון (גם כן – כדי שלא תצא טעות)

                                                                              1. אם תלמיד רואה זכות לאחד הצדדים – שיאמר.
                                                                              2. אם תלמיד רואה שהדיין טועה – שיאמר.
                                                                              3. וכיוון שהתלמידים מתערבים – שלא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו שיטעה אותו.

                                                                                4. להתרחק מהתנהלות שקרית/תחמנית גם כשהתוצאה אמתית

                                                                                1. שלא ידון או יעיד עם גזלן, גם כשהדין אמת
                                                                                2. שלא יצטרף תלמיד כעד שותק, רק כדי לתת תחושה לצד השני שיש שני עדים ואז יודה (גם כשהדין אמת!).
                                                                                3. מי שחייבים לו 100 לא יתבע על 200 כדי שהלה יודה במקצת ואז התובע יגלגל עליו שבועות נוספות (גם אמתיות).
                                                                                4. להפך – לווה שחייב 100 והתובע תבע 200 – שלא יכפור בכל ורק יודה מחוץ לבית דין כדי להימנע משבועות מודה במקצת ומגלגול שבועה.
                                                                                5. שלושה אנשים שהלווו לראובן 100 ללא עדים, לא יעשו הסכם ביניהם שאחד יתבע 100 והשניים האחרים יהיו עדי שקר וכך יחלקו לפחות את ה100 ביניהם (גם כשזה אמיתי).

                                                                                  6.  

                                                                                  ועד שתי הלכות בדרך אגב – "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו"

                                                                                  1. רב – שלא ייצג את חבירו בבית דין באמצעות הרשאה כשזה לא הכרחי (כי אז המייצג לא יוכל לעשות פשרה (רש"י)).
                                                                                  2. שמואל – הלוקח שדה שיש עליה עסיקין, והלוקח הוא בעל זרוע.

                                                                                    3.  

                                                                                    (לא. רבע תחתון)

                                                                                    חלק ב – המשך המשנה לגבי שבועת העדות

                                                                                    א. רק בראויין להעיד

                                                                                    במשנה – "לא בנשים… לא בפסולין, ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד" – מה זה בא לרבות?

                                                                                    1. רב פפא: לאפוקי מלך – שאינו מעיד לא כי הוא פסול אלא כי זה לא לכבודו.
                                                                                    2. רב אחא בר יעקב – לאפוקי הפסול מדרבנן כמו המשחק בקוביה, וכל שכן שגם מלך.

                                                                                      3.  

                                                                                      חלק ג – בפני או שלא בפני בי"ד, מפי עצמו או מפי אחרים

                                                                                      נשבע מפי אחרים – זה דווקא בפני בי"ד.

                                                                                      נשבע מפי עצמו – מחלוקת:

                                                                                      ר"מ – גם שלא בפני בי"ד.

                                                                                      חכמים – רק בפני בי"ד.

                                                                                       

                                                                                      המקור למחלוקת:

                                                                                      שבועת העדות
                                                                                      שבועת הפקדון
                                                                                      הפסוק עצמו
                                                                                      מפי אחרים
                                                                                      מפי עצמו
                                                                                      בפני בי"ד (להלן דף לב.)
                                                                                      בפני בי"ד ושלא בפני בי"ד
                                                                                      ההוספה והמחלוקת
                                                                                      גם מפי עצמו:
                                                                                      ר"מ – גם שלא בפני בי"ד (דון מינה ומינה)
                                                                                      רבנן – דווקא בפני בי"ד (דון מינה ואוקי באתרה).
                                                                                      גם מפי אחרים:
                                                                                      ר"מ – דווקא בפני בי"ד (דון מינה ומינה)
                                                                                      רבנן – דם שלא בפני בי"ד (דון מינה ואוקי באתרה)

                                                                                       

                                                                                      רב פפא העיר שאם הייתה לנו רק את המחלוקת אצלנו, יכולנו לפרש שלרבנן "מפי עצמו" נלמד מקל וחומר ממפי אחרים, וזה דווקא בפני בי"ד בגלל "דיו לבא מן הדין", אבל נדחה כי לא ניתן להסביר כך את המחלוקת המקבילה השבועת הפקדון (שם אין קל וחומר).

                                                                                       

                                                                                      (לא: באמצע)

                                                                                      חלק ד – חייבים על שבועת העדות גם כשזה היה במזיד

                                                                                      מקור – שבניגוד לשאר המקרים של עולה ויורד (שבועת ביטוי וטומאת מקו"ק), כאן לא כתוב "ונעלם".

                                                                                      ויש 3 רמות של זדון-שגגה:

                                                                                      1. "זדון שבועה" – ידע שזה שקר וידע שחייבים קרבן – אפילו כאן חייב (בניגוד לשבועת ביטוי)
                                                                                      2. "שגגתה עם זדון עדות" – ידע שזה שקר, אך לא ידע שחייבים קרבן – גם חייב, וכן בשבועות ביטוי.
                                                                                      3. אבל "שגגתא גרידתא" – כלומר שלא ידעו כלל שזה שקר – פטור, ורב בדף כו – כך גם בשבועת ביטוי.

                                                                                        4. אז למה שם רב כהנא ורב אסי התלבטו בזה ולא פשוט למדו ממשנתנו?

                                                                                        כי בשבועת העדות מחייבים אפילו ברמה 1, כלומר יש צורך בזדון, אז ודאי שפטור ברמה 3, אבל בשבועות ביטוי שפוטרים ברמה 1 כי צריך שגגה – אז אולי נחייב גם ברמה 3. קמ"ל שלא.

                                                                                         

                                                                                         

                                                                                        השיעור שבועות דף לא, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                        0 min
                                                                                      4. שבועות דף ל, גמרא הדף היומי

                                                                                        לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                                                        ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                                                        ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                                                        רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                        https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_30.mp3

                                                                                        Download

                                                                                        לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                        לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                        להדפסת התרשים של הדף

                                                                                         

                                                                                        סיכום הדף יומי, שבועות דף ל

                                                                                        (ל. במשנה – ל: 5-)

                                                                                        שבועות העדות – אם אדם היה עד למשהו הוא חייב להעיד . אם בדיני ממונות הוא נשבע שאינו יודע את המקרה כדי שלא יצטרך להעיד, אם יתברר ששיקר מביא קרבן עולה ויורד. ודווקא באדם שיכול להעיד, לכן אישה, קרוב או פסולים אחרים לא.

                                                                                        חלק א – מניין שאישה לא כשרה לעדות?

                                                                                        פרשיית עדים זוממים – דברים פרק יט

                                                                                        (טז) כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה:
                                                                                        (יז) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם:
                                                                                        (יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו:
                                                                                        (יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
                                                                                        שני האנשים – הכוונה לשני העדים, והם אנשים ולא נשים.
                                                                                        מניין שהכוונה לעדים ולא לבעלי הדין? מקורות ב3 ברייתות:
                                                                                        1.    כי כבר נאמר אחר כך "אשר להם הריב" – שזה בעלי הדין.
                                                                                        דחייה קטנה ("ואם נפשך לומר") – אם היה כתוב "ואשר להם הריב" היה מובן שאלו לא אותם שני אנשים.
                                                                                        2.    הרי אם מדובר היה בבעלי הדין – למה זה דווקא 2, הרי יכולים להיות גם יותר!
                                                                                        דחייה קטנה ("ואם נפשך לומר") – הכוונה לתובע ולנתבע, לא משנה כמה הם.
                                                                                        3.    מזה שכתוב "אנשים" ברור שזה העדים, הרי אין שום סברה שבעלי הדין יהיו דווקא אנשים ולא נשים.
                                                                                        דחייה קטנה – אולי הכוונה לבעלי הדין, והוזכרו רק גברים כי אין דרכה של אישה לבוא בעצמה לדון בגלל "כל כבודה בת מלך פנימה".
                                                                                        4.    גזירה שווה (מוזכרת לבסוף בכל הברייתות): "ועמדו שני האנשים" – "על פי שני עדים", שהכוונה לעדים.

                                                                                        (ל. רבע תחתון)

                                                                                        חלק ב – על הדיין להתייחס לשני הצדדים באופן שווה

                                                                                        א. ועמדו שני האנשים –

                                                                                        ת"ק – מכאן שמצווה שיעמדו
                                                                                        ר"י – העיקר שלא יהיו שונים זה מזה, שלא יסתתמו טענותיו של העומד (וכן הלכה)
                                                                                        וכן בברייתא אחרת מהפסוק "בצדק תשפוט עמיתך".
                                                                                        הגבלות למחלוקת:
                                                                                        1.    עולא – עדים תמיד בעמידה,
                                                                                        2.    רב הונא – בגמר הדין הצדדים בעמידה ("וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה", "ועמדו שני האנשים").
                                                                                        3.    תלמיד חכם (או אשת תלמיד חכם) – לכאורה הוא צריך לשבת והדיין צריך לעמוד בפניו (נסביר לפי הרמב"ן):
                                                                                        כשנכנס הת"ח יכול הדיין לעמוד בפניו, ואין חשש שזה יסתום את טענות השני, כי כולם יודעים שצריך.
                                                                                        במהלך הדיון כולם יכולים לשבת לפי ר"י,
                                                                                        (רבה בר רב הונא-) ובגמר דין למרות שצריכים שהצדדים יעמדו – הדיין יכול לומר לת"ח לשבת, (החשיבות לכבד אותו גובר על הצורך שיעמוד), וגם לשני יאמר לשבת ואם ישב ישב.
                                                                                        [וקרה דבר כזה כשרב פפא היה דיין, וכשהעם הארץ גם ישב – שליח הבית דין הקים אותו, וזה בסדר, כי זה לא יגרום לסתימת טענותיו כי זה לא היה מטעם הדיין].
                                                                                        ואם זו רק אשת ת"ח – סיפור על רב נחמן שבאה לפניו אשתי רב הונא:
                                                                                        •    כשנכנסה צריך לקום בפניה אך לא רצה לגרום לסתימת טענות השני, לכן אמר לשמש שלו להפריח אווזים וזה נתן לו תירוץ לקום.
                                                                                        •    בגמר הדין לא אמר לה לשבת, אך הוא עצמו גם לא ישב לגמרי אלא עמד והתכופף (כך גם יושב כפי שדיין אמור לעשות, וגם עומד כדי לכבדה).

                                                                                        חלק ג – השלמות אגביות

                                                                                        א. עוד לימודים מ"בצדק תשפוט עמיתך"
                                                                                        1.    הוי דן את חברך לכף זכות,
                                                                                        2.    תני רב יוסף – "עמיתך" – עם שהוא איתך בתורה ומצוות (=תלמיד חכם) – השתדל לדונו יפה, כלומר להקדים את הדיון שלו לפני דיונים אחרים (רש"י). ומובא סיפור לגבי זה.
                                                                                        ב. עוד שני דינים של רבה בר רב הונא לגבי דיונים בבית דין:
                                                                                        1.    ת"ח ועם הארץ שהגיעו לדין, לא ישב הת"ח לפני הדיין כי נראה כאילו מסדר את טענותיו לפניו לפני הדיון (אא"כ יש לו ממילא חברותא קבועה איתו באותו זמן).
                                                                                        2.    ת"ח שיודע עדות לא חייב להעיד אם זה בבית דין שהוא למטה מכבודו. אך זה רק בדיני ממונות, באיסורין (למשל להעיד שאישה אסורה לבעלה) – חייב. (כל מקום שיש חילול ה' – אין חולקין כבוד לרב).

                                                                                         

                                                                                        השיעור שבועות דף ל, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                        13 min
                                                                                      5. שבועות דף כט, גמרא הדף היומי – עוד לא מוכן

                                                                                        לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                                                        ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                                                        ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                                                        רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                        https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_029.mp3

                                                                                        Download

                                                                                        לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                        לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                        להדפסת התרשים של הדף

                                                                                         

                                                                                        סיכום הדף יומי, שבועות דף כט

                                                                                        (כט. במשנה – ל. במשנה)

                                                                                        חלק א – משנה: שבועת שווא –

                                                                                        משנה –

                                                                                        דוגמאות במשנה:

                                                                                        1. נשבע לשנות את הידוע לאדם: על אבן שהוא זהב, על איש שהוא אישה,
                                                                                        2. נשבע על דבר שאי אפשר לו: גמל פורח באוויר, נחש שנראה כמו קורת בית הבד
                                                                                        3. נשבע לבטל מצווה (שראינו בדף כז שלא חייב משום שבועת ביטוי, אבל עכשיו נראה שכן חייב משום שבועת שווא) –

                                                                                          4. נשבע שלא: יעיד, יעשה סוכה, יטול לולב, יניח תפילין

                                                                                          1. נשבע לאכול/שלא לאכול פת (שבועת ביטוי), ואז נשבע לעבור על שבועתו (שבועת שווא).

                                                                                            2. הדין:

                                                                                            במזיד – מלקות, בשוגג – פטור[1]

                                                                                            (בניגוד לשבועת ביטוי עליה דיברנו בתקופה האחרונה ששם בשוגג חייב קרבן עולה ויורד)

                                                                                             

                                                                                            גמרא –

                                                                                            א. לגבי דבר הידוע (אבן שהוא זהב)

                                                                                            עולא – דווקא שזה ידוע ל3 בני אדם.

                                                                                            ב. לגבי הניסוח המוזר בגמל פורח באוויר – נשבע "אם לא ראיתי גמל פורח באוויר" –

                                                                                            תשובות:

                                                                                            1. אביי – משנה את הגירסה ל"שבועה שראיתי גמל פורח באוויר"
                                                                                            2. רבא – "יאסרו כל הפירות בעולם (למשל) אם לא ראיתי גמל פורח באוויר".

                                                                                              3. ג. שואל רבינא – למה זה שבועת שווא, הרי אולי מתכוון לציפור, והוא קורא לה גמל?

                                                                                              תשובה – בשבועות הולכים לפי המשמעות הפשוטה של דבריו, ולא לפי פירושים מוזרים שחושב בליבו.

                                                                                              שתי קושיות מברייתא אחת:

                                                                                              ברישא – כשבי"ד משביעים (למשל מודה במקצת) אומרים לו – על דעת המקום ועל דעת בית דין אנו משביעים",
                                                                                              ובסיפא – וכן מצינו שמשה, כשהשביע את עם ישראל בערבות מואב לקיים את התורה גם אמר – "על דעת המקום ועל דעתי"

                                                                                              ולמה צריך לומר זאת? כנראה כי אחרת יטענו שנשבעו לפי מה שבליבם (ברישא – יטען שהזוזים עליהם נשבע התכוון שהם חתיכות עץ, ובסיפא – יאמרו שאמנם נשבעו לקיים את דברי האלוה – אבל התכוונו לאלוה של ע"ז!)

                                                                                              מכאן שאם לא יזהירו אותו – יוכל לומר שנשבע על דעת עצמו (ובמקרה שלנו – קרא לציפור גמל).

                                                                                              תשובות – אכן הולכים לפי המשמעות הפשוטה, ולא יכול לטעון שהתכוון למה שבליבו, ולמה שם בכל זאת הזהירו אותו – כי:

                                                                                              ברישא – שמא אכן נתן מעות אבל בתחכום של הסיפור של הקנה אצל רבא.

                                                                                              בסיפא –

                                                                                              1. יטענו שאמנם נשבעו לפי המשמעות המילולית (ולא לפי מה שבליבם), אבל יעוותו את המשמעות המילולית:

                                                                                                2. כי אם ישביע כך, יוכלו לענות שהתכוונו ל:

                                                                                                קיימו את דברי האלו-ה – גם ע"ז נקרא אלוה
                                                                                                1 – קיימו את התורה – תורה שבכתב
                                                                                                2 – קיימו את שתי התורות – תורת חטאת ותורת אשם
                                                                                                3 – קיימו את כל התורה – ע"ז ששקולה כנגד כל התורה
                                                                                                4 – קיימו מצווה – מצווה אחת
                                                                                                5 – קיימו מצוות – שתי מצוות
                                                                                                6 – קיימו את כל המצוות – ציצית ששקולה כנגד כל המצוות
                                                                                                7 – קיימו תרי"ג מצוות –

                                                                                                כאן הגמרא נתקעת,

                                                                                                אבל אומרת – גם אם תאמר שזה כדי למנוע כוונות בלב, למה יש כפלות – "על דעת המקום ועל דעתי"?

                                                                                                אלא שיש כאן סיבה אחרת לאזהרה –

                                                                                                1. כדי שזאת תהיה שבועה שאי אפשר להפר אותה.

                                                                                                  2. (כט: 2+)

                                                                                                  ד. לגבי הדוגמה במשנה – ראיתי נחש שנראה כמו קורת בית הבד

                                                                                                  והרי יש נחש גדול כזה?

                                                                                                  הכוונה שהיו לו חריצים על הגב (ולא רק על הגחון) כמו קורת בית הבד.

                                                                                                  ה. לגבי הדוגמה במשנה – נשבע לאכול כיכר (שבועת ביטוי) ואז נשבע שלא לאכול אותה (שבועת שווא, כי כבר מושבע לאכול וזה כנשבע נגד מצווה) –

                                                                                                  אם אכל – עבר על שבועת השווא

                                                                                                  לא אכל – עבר על שבועת הביטוי לאכול.

                                                                                                  גמרא – ולמה לא חייב גם על שבועת השווא? (אפילו שקיים אותה, היא עדיין נגד מצווה!)

                                                                                                  תשובה – אכן הכוונה שחייב על שניהם (שבועת ביטוי + שבועת שווא).

                                                                                                   

                                                                                                  (כט: במשנה)

                                                                                                  חלק ב – משנה: שבועת ביטוי ושבועת שווא – מי שייך, השבועה, והעונשים

                                                                                                  לגבי מתי חייבים אין הבדל בין שתי השבועות:

                                                                                                  מי שייך לדין: גם במצבים של פסולי עדות –

                                                                                                  נוהגים באנשים ונשים, קרובים ורחוקים, כשרים ופסולים

                                                                                                  השבועה:

                                                                                                  איפה נשבעו – ונוהגים גם בפני בי"ד וגם מחוץ לבי"ד

                                                                                                  דווקא בנשבע מפי עצמו (שהוציא בפיו)

                                                                                                  ובסיום המשנה – גם אם אמר אמן זה נחשב ("משביעך אני", ואמר אמן).

                                                                                                  [זה אגב  בניגוד לשבועת העדות (ל.) ושבועת הפקדון (משנה לו:) שחייב גם בפי אחרים, שלא אמר כלום אלא השני ניסה להשביעו והוא פשוט לא התייחס ודבק בעמדתו].

                                                                                                  אבל לגבי העונשים יש הבדל:

                                                                                                  שבועת ביטוי – במזיד מלקות, בשוגג קרבן עולה ויורד

                                                                                                  שבועת שווא – במזיד מלקות, בשוגג פטור.

                                                                                                   

                                                                                                  חלק ג – גמרא – שמואל – אמירת אמן זה כמו שבועה

                                                                                                  א. מקור מאישה סוטה: "ואמרה האישה אמן אמן".

                                                                                                  ב. ראיות מהתנאים:

                                                                                                  1. A. רב פפא – רבא: כך מדויק מהמשנה הבאה ומברייתא, שלכאורה יש סתירה ביניהם:
                                                                                                    2. (כאמור בשבועת עדות ופקדון אפשר גם מפי אחרים)

                                                                                                    לגבי שבועת העדות (שנשבע שלא יודע להעיד) – דעת ר"מ:

                                                                                                    אם נשבע מפי עצמו – חייב גם שלא בפני בי"ד,

                                                                                                    אם נשבע מפי אחרים –

                                                                                                    במשנה (ל.) – רק בפני בי"ד

                                                                                                    צריך לומר שהכוונה שלא אמר אמן,

                                                                                                    בברייתא – גם שלא בפני בי"ד

                                                                                                    צריך לומר שהכוונה שאמר אמן.

                                                                                                    (כט: 9-)

                                                                                                    1. B. רבינא – רבא: כך גם מדויק ממשנתנו –

                                                                                                      2. ברישא – צריך דווקא מפי עצמו (ולא מפי אחרים)

                                                                                                      בסיפא – אם ענה אמן זה נחשב.

                                                                                                      יוצא: עניית אמן = מפי עצמו.

                                                                                                       

                                                                                                      ג. אם זה כבר בתנאים – מה חידש שמואל שזה נחשב אמן?

                                                                                                      תשובה – הוא לא חידש, רק לימד שכך יש לדייק מהמשניות הנ"ל.

                                                                                                       

                                                                                                      הדרן עלך שבועות שתים

                                                                                                      [1] תזכורת:

                                                                                                      בשעות ביטוי – במזיד מלקות, בשוגג קרבן עולה ויורד
                                                                                                      בשבועת עדות – במזיד ובשוגג קרבן עולה ויורד
                                                                                                      בשבועת הפיקדון – במזיד ובשוגג – חושב וקרבן אשם (ויש דיון אם יש מלקות (לח.)),
                                                                                                      בשבועת שווא (הנושא שלנו) – במזיד – מלקות, בשוגג פטור.

                                                                                                      השיעור שבועות דף כט, גמרא הדף היומי – עוד לא מוכן הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                      0 min
                                                                                                    2. שבועות דף כח, גמרא הדף היומי

                                                                                                      לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                                                                      ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                                                                      ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                                                                      רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                                      https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_028.mp3

                                                                                                      Download

                                                                                                      לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                                      לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                                      להדפסת התרשים של הדף

                                                                                                       

                                                                                                      סיכום הדף יומי, שבועות דף כח

                                                                                                      (כז: 6- עד כט. במשנה)

                                                                                                      סוגיות אגב –

                                                                                                      חלק א – רבא – נשבע על ככר ואכלה, אם לא נשאר כזית כבר לא יכול להישאל

                                                                                                      (עוד אמירה של רבא לגבי שאלה על שבועה, שבמהלך הדיון נזכיר שוב את המקרה של שתי נזירויות)

                                                                                                      א. ביאור דברי רבא

                                                                                                      מקשה רב אחא בריה דרבא – למה כזית,

                                                                                                      העקרונות:

                                                                                                      רב אחא בריה דרבא מניח – סברת רבא היא שלא יכול להישאל אחרי שכבר התחייב קרבן,

                                                                                                      אך הגמרא דוחה – הסברא היא שלא יכול להישאל רק על העבר, ההישאלות צריכה להשפיע גם על העתיד, ורק מתוך זה גם על בעבר

                                                                                                      השאלה והתשובות:

                                                                                                      מצד אחד – אם אמר "לא אוכל" – למה אתה מקל להישאל עד הכזית האחרון – חייב כבר אחרי כזית ראשון?

                                                                                                      אך עונה הגמרא – כי ההישאלות תתיר לו את שאר הכיכר בעתיד, ומתוך זה גם את העבר.

                                                                                                      (ואם נשאר פחות מכזית – זה מותר מהתורה גם בלי שיישאל, לכן כבר לא יכול להישאל על זה).

                                                                                                      מצד שני – אם אמר "שלא אוכלנה" – למה אתה מחמיר שאם נשאר חצי כזית כבר לא יכול להישאל, הרי מתחייב רק בסוף ממש?

                                                                                                      אך עונה הגמרא – (כאן התשובה לא תלויה בשינוי הסברא אלא בשינוי הנחת היסוד של המקשן):

                                                                                                      המקשן חשב שהוא מתחייב רק ממש בסוף,
                                                                                                      אך עונה הגמרא – הוא חייב ברגע שנשאר פחות מכזית הוא כבר מתחייב (שהרי תמיד נשארים כמה פירורים (תוס' כז: למטה)), ולכן כבר לא יכול להישאל.

                                                                                                      (ושוב – אין טעם להישאל על החצי כזית שנשאר, כי זה מותר גם בלי שיישאל).

                                                                                                       

                                                                                                      (כח. 7+)

                                                                                                      ב. קושייה – מהמקרה של שתי הנזירויות (שראינו אתמול) – ששם סיים את הנזירות הראשונה ואז נשאל עליה!

                                                                                                      תשובות – זה נחשב שהישאלות העל הראשונה עדיין משפיעה גם על העתיד, כי:

                                                                                                      1. שם לא סיים לגמרי את הראשונה –

                                                                                                        2. הפריש קרבן אבל לא הקריב.

                                                                                                        דחייה – יש גירסה בברייתא שכבר הקריב.

                                                                                                        הקריב אבל לא גילח (לדעה שזה מעכב את ההיתר ביין)

                                                                                                        דחייה – יש גירסה שכבר גילח

                                                                                                        1. רב אשי – כיוון שאם נשאל על הראשונה זה משפיע על השנייה – זה נחשב שזה משפיע על העתיד, ויכול להישאל (לפי תוס' רא"ש)

                                                                                                          2.  

                                                                                                          ג. אמימר חולק – גם אם אכל את כל הכיכר נשאל,

                                                                                                          כי גם זה נחשב שמשפיע על העתיד – לגבי חיוב העונש (בשוגג – קרבן, במזיד – מלקות).

                                                                                                          אבל אם כבר הביא קרבן או קיבל מלקות אז כבר לא נשאל.

                                                                                                          מה אם כפתו אותו על העמוד ועוד לא לקה ואז נשאל על השבועה –

                                                                                                          אמימר – כבר לא נשאל, כי נחשב שכבר לקה

                                                                                                          כמו שאמר שמואל – שאם ברח בשלב הזה – פטור

                                                                                                          אך הגמרא דוחה – נשאל, כי לא נחשב שלקה

                                                                                                          כי שמואל דיבר על מצב שברח – שזה עצמו בושה (ונקלה אחיך לעיניך), אך אם רק כפתוהו עוד לא נחשב שלקה.

                                                                                                           

                                                                                                          (כח. 4-)

                                                                                                          (עוד אמירה של רבא על שבועות על ככר)

                                                                                                          חלק ב – עשה ככר אחת (א) תנאי לשבועה על ככר אחרת (ב)[1]

                                                                                                          א. שבועה שלא אוכל את ככר ב, אם אוכל את ככר א –

                                                                                                          שתי הקדמות –

                                                                                                          • החידוש העיקרי: כדי שככר א תפעיל את השבועה על ככר ב – חייב להיות מזיד, כלומר לזכור שהיא תפעיל את השבועה.

                                                                                                            • למדנו את זה בדף כו. מ"לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה" – ולא באונס.

                                                                                                            • הבהרה: כשמדברים על שוגג ומזיד בככר א ו-ב – זה לא אותם מושגים:

                                                                                                              • בכיכר ב – זה המושג הרגיל של שוגג ומזיד (שוגג – שכח שזה אסור (שנשבע) או שכח שיש קרבן)

                                                                                                              בכיכר א – אין מושג של מותר או אסור, כי עליה אין שום איסור, אלא הכוונה לנ"ל –

                                                                                                              שוגג – לא שכר שהאכילה תפעיל את השבועה על ב, מזיד – זכר.

                                                                                                              ולכן –

                                                                                                              אכל את א בשוגג (לא זכר שתפעיל את השבועה ב) –

                                                                                                              השבועה על ב לא חלה, ופטור על ב – בין בשוגג (קרבן) בין במזיד (מלקות).

                                                                                                              אבל את א במזיד (זכר שתפעיל את השבועה על ב) –

                                                                                                              השבועה על ב חלה, ולכן:

                                                                                                              אכל קודם את א ואז את ב –

                                                                                                              כיוון שהשבועה על ב הופעלה – חייב – בשוגג קרבן ובמזיד מלקות.

                                                                                                              אכל קודם את ב ואז את א (הפעיל את השבועה למפרע) –

                                                                                                                          אכל את ב בשוגג (לא זכר את כל העסק) –

                                                                                                              הריטב"א אומר שבפשטות חייב קרבן (וכן תוס' רא"ש)

                                                                                                              (אולם רש"י פוטר, ומספק הריטב"א מסכים לדעתו עד יבוא מורה צדק)

                                                                                                              אכל את ב במזיד –

                                                                                                              (והיו עדים שהתרו שלא יאכל שמא אח"כ יאכל את א ויפעיל את השבועה למפרע) –

                                                                                                              ר"ל – פטור, כי זאת התראת ספק (אולי תאכל את א ותפעיל את השבועה למפרע)

                                                                                                              רי"ח – חייב – כי חייב גם על התראת ספק

                                                                                                              (כח: 5+)

                                                                                                              ב. עוד השלכה של אותן עקרונות: עשה את א תנאי ל- ב, ואת ב תנאי ל- א

                                                                                                              בכל ככר שאוכל יש לו שתי מחשבות –

                                                                                                              לגבי האיסור ("עצמה") – שיכול להיות שוגג ("שגגת עצמה" – שכח מהשבועה) או מזיד ("זדון עצמה" – זכר שיש שבועה (שכבר חלה או אולי תחול)

                                                                                                              לגבי התנאי ("חברתה") – שיכול להיות שוגג ("שגגת חברתה" – לשכוח שזה יפעיל את השבועה על השנייה) או מזיד ("זדון חברתה").

                                                                                                              אכל את שתיהן בזדון עצמה ושגגת חברתה – פטור על שתיהן כי שתי השבועות לא חלו

                                                                                                              אכל את שתיהן בשגגת עצמה וזדון חברתה – חייב קרבן על שתיהן, כי שתי השבועות כן חלו[2]

                                                                                                              הכל בשוגג – ודאי פטור (שתי השבועות לא חלו)

                                                                                                              הכל במזיד – שתי השבועות חלו,

                                                                                                              על השנייה חייב מלקות,

                                                                                                              על הראשונה – תלוי במחלוקת רי"ח ור"ל.

                                                                                                               

                                                                                                              ג. רב מרי – ראיה לחידוש המרכזי (שאת ככר התנאי (א) חייב לאכול במזיד (משנה נדרים כ:)

                                                                                                                          יש ארבעה נדרים מותרים, שאחד מהם זה "נדרי שגגות",

                                                                                                              והכוונה היא שעשה תנאי – ב יהיה אסור אם אוכל או אשתה היום (א),
                                                                                                              והדין – אם שכח את התנאי ואכל או שתה – זה לא מפעיל את הנדר.

                                                                                                              ואומרת הברייתא – שכן הדין גם בשבועות, כלומר כמו שאמר רבא.

                                                                                                               

                                                                                                              (כח: שליש תחתון)

                                                                                                              חלק ג – שלושה דיונים בין עיפא ואבימי על שבועה על שבועה

                                                                                                              דיון ראשון –

                                                                                                              עיפא – גם בשבועה על העבר אין שבועה על שבועה, וחייב אחת

                                                                                                              אבימי – על העבר יש, וחייב על כל שבועת שקר

                                                                                                              דיון שני ושלישי – נשבע על 9 ככרות ונשבע על 10, ואכל 10 –

                                                                                                              כולם מסכימים שאם השבועה השנייה הוסיפה משהו, אז חייב גם עליה:

                                                                                                              דיון שני – קודם 9 ואז 10 –

                                                                                                              עיפא – השבועה השנייה עוסיפה כיכר – וחייב גם על השני (=חייב שתיים)

                                                                                                              אבימי – השבועה הראשונה חמורה יותר (חייב כבר ב9) ופטור על השנייה (=חייב             אחת)

                                                                                                              דיון שלישי – קודם 10 ואז 9

                                                                                                              עיפא – השבועה השנייה הורידה כיכר – ופטור עליה (=חייב אחת)

                                                                                                              אבימי – השבועה השנייה חמורה יותר – וחייב גם עליה (=חייב שתיים)

                                                                                                              אביי – יש מקרה שבו יהיה חייב רק אחת:

                                                                                                              נשבע על 10 ואז על 9, ואכל 9, והפריש קרבן על ה9,
                                                                                                              ואז אכל עוד אחת,
                                                                                                              כיוון שכבר הפריש על ה9 – נשים את ה9 והשבועה השנייה בצד,
                                                                                                              ועל השבועה של ה10 לא חייב כי לגביה אכל בינתיים רק אחת.

                                                                                                              [1] נסביר את כל הסוגיה לפי הריטב"א שמבאר בצורה מסודרת וברורה, ובחלק מהדברים משמע שאינו כרש"י.

                                                                                                              [2] לגבי הראשונה – שהאיסור אצלה רק למפרע – זה תלוי בריטב"א ורש"י לעיל.

                                                                                                              השיעור שבועות דף כח, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                              0 min
                                                                                                            • שבועות דף כז, גמרא הדף היומי

                                                                                                              לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

                                                                                                              ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

                                                                                                              ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

                                                                                                              רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                                              https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_027.mp3

                                                                                                              Download

                                                                                                              לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                                              לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                                              להדפסת התרשים של הדף

                                                                                                               

                                                                                                              סיכום הדף יומי, שבועות דף כז

                                                                                                               

                                                                                                              (כז. 1+ במשנה עד כז: 6-)

                                                                                                              משנה – אין שבועה על מצווה

                                                                                                              (ר"י ב"ב חולק חלקית – נראה בגמרא)

                                                                                                              ואפשר לדבר על שניים שהם ארבעה מצבים –

                                                                                                              להרע –

                                                                                                              במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לחטוא ולא לאכול,

                                                                                                              בלאו (חמץ בפסח) – נשבע לציית ולא לאכול

                                                                                                              להיטיב –

                                                                                                              במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לציית ולאכול

                                                                                                              בלאו (חמץ בפסח) – נשבע לחטוא ולאכול

                                                                                                               

                                                                                                               

                                                                                                              א. ת"ר – מקורות רבנן שלא נשבע על מצווה

                                                                                                              רישא – גם הברייתא עושה היקש בין "להרע או להיטיב", ואומרת כך:

                                                                                                              1. כמו שהטבה רשות, גם הרעה רשות
                                                                                                              2. כמו שהרעה רשות, גם הטבה רשות

                                                                                                                3. אמצע – ממשיכה הברייתא שלפי זה יוצא לגבי שבועה על לאו –

                                                                                                                1. כן יכול להישבע להרע לעצמו – כי זה רשות[1]
                                                                                                                2. לא יכול להישבע להרע לאחרים (להכות אותם) – כי זה איסור,

                                                                                                                  3. סיפא – אך למרות זאת – נשבע להיטיב לאחרים (למשל לתת מתנה) – כן חל,

                                                                                                                  אפילו שלא יכול להישבע להרע להם, כי יש לימוד "להרע או להיטיב".

                                                                                                                   

                                                                                                                  ביאור המקור:

                                                                                                                  איך ניתן ללמוד שני דברים הפוכים – ללמוד מהטוב לרע ומהרע לטוב ששניהם רשות?

                                                                                                                  1. יש היקש מהטוב לרע ומהרע לטוב –

                                                                                                                    2. נזכיר את האפשרויות:

                                                                                                                    להיטיב –

                                                                                                                    במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לציית ולאכול –

                                                                                                                    אפשרי (טוב לגוף וטוב לנפש)

                                                                                                                    בלאו (חמץ בפסח) – נשבע לחטוא ולאכול –

                                                                                                                    לא אפשרי, כי לא טוב מלא (טוב לגוף אבל רע לנפש)

                                                                                                                    להרע –

                                                                                                                    במצוות עשה (לאכול מצה) – נשבע לחטוא ולא לאכול –

                                                                                                                    אפשרי (זה רק רע)

                                                                                                                    בלאו (חמץ בפסח) – נשבע לציית ולא לאכול –

                                                                                                                    לא אפשרי, כי זה לא רע מלא (רע לגוף טוב לנפש)

                                                                                                                    אך זה לא אפשרי – כי יוצא שבהטבה זה לציית לתורה ובהרעה זה לא לציית, והרי יש היקש מהאחד לשני ששניהם צריכים להיות אותו דבר.

                                                                                                                    (והגמרא עושה את זה לשני הכיוונים –

                                                                                                                    א"א להבין את הרעה כי יש היקש מההטבה,
                                                                                                                    וגם להפך – א"א להבין את ההטבה כי יש היקש מההרעה).

                                                                                                                    דחייה – לפי ההיגיון הזה גם בדבר הרשות זה לא אפשרי!

                                                                                                                    כי גם ללא התורה, יש דברים המועילים לגוף ויש המזיקים לגוף:

                                                                                                                    אז בנשבע לאכול ("להטיב") – נפרש בטוב מלא (לאכול דבר בריא) – מועיל לגוף,

                                                                                                                    ובנשבע שלא לאכול ("להרע") – נפרש ברע מלא (לא לאכול דברים בריאים) – מזיק לגוף,

                                                                                                                    ויוצא שהרע וטוב לא מדברים על אותו מקרה (מועיל או מזיק).

                                                                                                                    1. אלא זה נלמד מה"או" – שכאמור הברייתא מרבה "הטבת אחרים",

                                                                                                                      2. כעת –

                                                                                                                      אם גם בהרעת אחרים (חטא) נשבע – מה החידוש שנשבע בהטבת אחרים,
                                                                                                                      אבל אם בהרעת אחרים לא נשבע – מובן החידוש שלמרות זאת על הטבת אחרים נשבע (וכאן לא מדובר במצווה של ממש),

                                                                                                                      ויוצא שכל הפסוק מדבר על הרשות, ובעצם כבר אין צורך בהיקש.

                                                                                                                      (כז.

                                                                                                                      דחייה חלקית – והרי לר' יאשיה "או" נצרך "לחלק" (שלא צריך גם להרע וגם להטיב)

                                                                                                                      [ויקרא כ, ט – כִּי־אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ – איך יודעים שזה גם אם קילל כל אחד בנפרד –

                                                                                                                      ר' יאשיה – לומדים מסוף הפסוק – אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל,

                                                                                                                      אז גם אצלנו צריך לימוד לחלק.

                                                                                                                      ר' יונתן – הפשט זה בנפרד (כיון שלא כתוב "יחדיו" כמו שכתוב ב" לֹא־תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב, י)

                                                                                                                      אז גם אצלנו לא צריך לימוד לחלק.

                                                                                                                      1. אלא לר' יאשיה יש מקור נוסף (שראינו אתמול) –
                                                                                                                        2. ר"ע – שלומד ריבוי מיעוט ריבוי, וממעט מזה שבועה על מצווה.

                                                                                                                         

                                                                                                                        (במשנה (כז.) + כז: 7+)

                                                                                                                        ב. מחלוקת רבנן ור"י ב"ב במשנה –

                                                                                                                        רבנן (כאמור): גם לבטל וגם לקיים מצווה – לא חל.

                                                                                                                        אך ר"י ב"ב: לבטל – לא חל, אבל לקיים – חל.

                                                                                                                        כי יש קל וחומר –

                                                                                                                        אם יכול להפוך רשות לחובה על ידי שבועה,
                                                                                                                        בטח שיכול להפוך חובה לעוד יותר חובה על ידי שבועה.

                                                                                                                        אך רבנן דוחים – כתוב "להרע או להיטיב", ויש היקש ביניהם –

                                                                                                                        וכיוון שא"א להרע במצווה (לבטל), גם א"א להיטיב (לקיים)

                                                                                                                        גמרא –

                                                                                                                        מה ר"י ב"ב יענה?

                                                                                                                        כמו שראינו בהטבת אחרים – שלמרות שלא נשבע על הרעת אחרים, כן נשבע על הטבת אחרים.

                                                                                                                        אך רבנן –

                                                                                                                        בהטבת אחרים – יכול להישבע להטיב ויכול להישבע שלא להטיב (שזה לא איסור, אבל זה כן "להרע" )
                                                                                                                        אבל במצווה – לא יכול להישבע שלא לעשות, ולכן גם לא נשבע לעשות.

                                                                                                                         

                                                                                                                        חלק ב – שבועה על שבועה

                                                                                                                        המשנה –

                                                                                                                        כפי שאי אפשר (לרבנן) להישבע על דבר שהוא כבר מצווה עליו, כך גם לא יכול להישבע שבועה על שבועה, ולכן:

                                                                                                                        "שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה – אינו חייב אלא אחת".

                                                                                                                         

                                                                                                                        גמרא –

                                                                                                                        א. למה יש שינוי בניסוח – "שלא אוכל כיכר זו", ואח"כ "שלא אוכלנה"?

                                                                                                                        תשובה –

                                                                                                                        "שלא אוכל" – חייב גם על כזית,
                                                                                                                        "שלא אוכלנה" – חייב רק אם אכל הכל.

                                                                                                                        לכן –

                                                                                                                        אם אמר כמו במשנה – קודם שלא אוכל ואח"כ שלא אוכלנה – השבועה השנייה לא הוספה כלום, וחייב רק 1.
                                                                                                                        אבל אם אמר הפוך – קודם שלא אוכלנו ואח"כ שלא אוכל – הוסיף וחייב 2.

                                                                                                                         

                                                                                                                        ב. למה כתוב 3 פעמים (שלא אוכל, שלא אוכלנה, שלא אוכלנה)?

                                                                                                                        ללמד שאמנם השבועה השנייה לא חלה כרגע, אבל היא כן קיימת,

                                                                                                                        ונפק"מ – רבא – שאם יישאל על השבועה הראשונה – השנייה תחול, ואם יישאל עליה – השלישית תחול.

                                                                                                                        ניסיון סיוע לרבא –

                                                                                                                        אמר הריני נזיר שתי פעמים – צריך לעשות שתי נזירויות של 30 זו אחרי זו.
                                                                                                                        עשה את הראשונה, הפריש קרבן, ואז נשאל על הראשונה – מה שעשה נחשב לו לשניייה.

                                                                                                                        רואים מכאן – אפילו שהראשונה מנעה מהשנייה לחול כרגע, החיוב לא נעלם, וכיוון שהראשונה נעלמה, השנייה חלה כבר בהתחלה.

                                                                                                                        דחיית הסיוע ("הכי השתא") –

                                                                                                                        שם הנזירות השנייה מעולם לא נעלמה אלא רק נדחתה לאחרי הראשונה,
                                                                                                                        אצלנו לעומת זאת כל עוד לא נשאל, השבועה השנייה לא קיימת כלל, ולכן זה יותר חידוש לומר שאם נשאל על הראשונה שהשנייה פתאום קמה לתחייה.

                                                                                                                         

                                                                                                                        [1] יש מחלוקת לגבי אם מותר לחבול בעצמו בבבא קמא צא., וברייתא זו כדעה שמותר.

                                                                                                                         

                                                                                                                        השיעור שבועות דף כז, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                        0 min
                                                                                                                      2. שבועות דף כו, גמרא הדף היומי

                                                                                                                        לע"נ חנה בת אברהם דוד ואסתר רחל ז"ל, שהלכה לעולמה ביום ירושלים לפני 25 שנה.

                                                                                                                        חנה למדה ועודדה נשים ללמוד ולמרות שלא זכתה לאריכות שנים, ניצלה את שנותיה והספיקה הרבה בעולם התורה והחסד.
                                                                                                                        רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                                                        https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_026.mp3

                                                                                                                        Download

                                                                                                                        לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                                                        לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                                                        להדפסת התרשים של הדף

                                                                                                                         

                                                                                                                        סיכום הדף יומי, שבועות דף כו

                                                                                                                        (כו. 2+ עד כו: 1-)

                                                                                                                        חלק א – מחלוקת ר"ע ורי"ש האם חייב גם על שבועה על העבר

                                                                                                                        הפסוק של שבועת ביטוי (קרבן עולה ויורד) – ויקרא ה, ד – "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב, לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע, וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה".

                                                                                                                        בפשט – זה דווקא עתיד, ודווקא הטבה או הרעה.

                                                                                                                        אך החכמים הרחיבו:

                                                                                                                        ר"ע – מרחיב שני דברים: גם עבר + גם כל דבר (לא רק הטבה או הרעה)

                                                                                                                        רי"ש – מרחיב לכל דבר בעתיד, אך לא מרחיב עבר.

                                                                                                                        הלימוד –

                                                                                                                        1. במשנה וברייתא א (תו"כ) – שניהם מרבים מ"לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא"

                                                                                                                          2. ר"ע – מרבה משם גם כל דבר וגם את העבר

                                                                                                                          רי"ש – מרבה רק כל דבר בעתיד, אך לא את העבר

                                                                                                                          ושואל ר"ע את רי"ש – אם אתה מסכים שזה מרבה, אז למה לא לרבות גם את העבר?

                                                                                                                          וכדי להסביר מביאה הגמרא את רי"ח וברייתא ב.

                                                                                                                          (כו. רבע)

                                                                                                                          1. רי"ח וברייתא ב – הרחבה, צמצום, הרחבה:

                                                                                                                            2. הרחבה – אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם

                                                                                                                            צמצום – לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב,
                                                                                                                            הרחבה – לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה

                                                                                                                                                    ר"ע – דורש ריבוי מיעוט ריבוי –

                                                                                                                            ולכן מרבה הכל (גם כל דבר בעתיד, וגם עבר),

                                                                                                                            ורק ממעט שבועה על מצווה.

                                                                                                                            רי"ש – דורש כלל פרט כלל,

                                                                                                                            ולכן מרבה פחות: רק מה שדומה לפרט –

                                                                                                                            מרבה כל דבר בעתיד,
                                                                                                                            ולא מרבה את העבר.

                                                                                                                            ולמה בחר לרבות עתיד ולא עבר?

                                                                                                                            1. רי"צ – כי זה דומה יותר לפרט –
                                                                                                                              2. שבעתיד האיסור הוא ב"בל יחל" (שכשנבע זה לא שבועת שקר, ורק בעתיד אם יחלל את השבועה יעבור על האיסור)
                                                                                                                              ואילו בעבר זה שקר מיידי.
                                                                                                                            2. רב יצחק בר אבין – אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם – השבועה קודמת לביטוי (למעשה עליו נשבע), ולא להפך.

                                                                                                                              3.  

                                                                                                                               

                                                                                                                              (3- לפני השורות הרחבות עוד דרשות מברייתא א)

                                                                                                                              חלק ב – דווקא שוגג, לא אונס ולא מזיד

                                                                                                                              א. מקור ומקרים –

                                                                                                                              "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם, לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב,

                                                                                                                              לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה,
                                                                                                                              וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע, וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה"

                                                                                                                              1. 1. הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה – ולא אונס

                                                                                                                                2. על העבר – אם טעה בידיעת העבר

                                                                                                                                דוגמא בגמרא – רב כהנא ורב אסי היו נשבעים ש"כך אמר רב", ואם טעו זה לא שבועת שקר אלא זה אונס.

                                                                                                                                (על העתיד – אם "הפעיל" את השבועה בטעות (אמר שאם יאכל את כיכר א אז יש לו שבועה שלא לאכול את כיכר ב, ואכל את א כי שכח את התנאי – השבועה על כיכר ב לא חלה) (כח.))

                                                                                                                                1. 2. וְנֶעְלַם – שוגג ולא מזיד,

                                                                                                                                  2. על העתיד – שנשבע שיעשה, ובמזיד לא עשה,

                                                                                                                                  על העבר – ידע שזה שקר ובכ"ז נשבע.

                                                                                                                                  1. 3. אלא מתי כן חייב – בשוגג:
                                                                                                                                  2. A. על העתיד – "בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ" – ששכח את השבועה אבל זכר את החפץ,
                                                                                                                                    3. כלומר שזכר שנשבע על פת חיטים אבל חשב שנשבע כן לאכול[1]
                                                                                                                                    אבל אם זכר את השבועה ושכח את החפץ – פטור.
                                                                                                                                  3. מקשים במערבא – אין מקרה שבו זכר את השבועה ושכח את החפץ,
                                                                                                                                    4. הרי כל העלם חפץ הוא גם העלם שבועה: כי אם נשבע שלא לאכול חיטים וחשב שנשבע על שעורים – כיוון ששכח את פרטי השבועה נחשב ששכח גם את השבועה.

                                                                                                                                    עונה רב יוסף – יש מקרה כזה:

                                                                                                                                    אם נשבע שלא לאכול פת חיטים, ולקח פת שחשב שהיא שעורים והתברר שהיא חיטים – במקרה כזה זכר את כל פרטי השבועה, ורק טעה בחפץ – ופטור[2].

                                                                                                                                    מקשה אביי: גם זה נחשב העלם שבועה, כי חושב שלא נשבע על הפת שבידו.

                                                                                                                                    עונה רב יוסף: זה לא העלם שבועה, שהרי אם יגלה שזה לחיטים מיד יזרוק, כי זוכר לגמרי את כל פרטי השבועה.

                                                                                                                                                            (כו. 4-)

                                                                                                                                    1. בעא מיניה רבא מרב נחמן – מה אם שכח גם את השבועה וגם את החפץ?[3]
                                                                                                                                      2. (חשב שנשבע כן לאכול, וגם חשב שזה שעורים ולא חיטים).[4]

                                                                                                                                      ר"נ – חייב, כי שכח את השבועה

                                                                                                                                      רבא – אולי פטור, כי שכח גם את החפץ
                                                                                                                                      רב אשי – לפעמים אפשר לבדוק – אם נגיד לו "מה אתה עושה?!" –

                                                                                                                                      אם הגיב – "מה, נשבעתי שלא לאכול?!" – העיקר זה שכחת השבועה וחייב.

                                                                                                                                      אם הגיב – "מה, זה חיטים?! חשבתי שזה שעורים" – העיקר זה הטעות בחפץ ופטור.

                                                                                                                                      אך רבינא – זה לא מראה כלום, ייתכן שנזכר בשניהם ורק הזכיר אחד מהם.

                                                                                                                                      (כו: 1+)

                                                                                                                                      1. B. על העבר – איזה מקרה יש בשוגג?
                                                                                                                                        2. הרי אם ידע שמשקר – מזיד (ופטור), ואם לא ידע – אונס (ופטור)!

                                                                                                                                        ר"נ – הזיד בשבועה (ידע שמשקר), אבל שגג בקרבן (לא ידע אם יש קרבן).

                                                                                                                                        האם זה כמונבז, ששגגת קרבן נחשבת שגגה?

                                                                                                                                        תשובה – כאן גם רבנן מודים, כי כאן יש חומרא שיש קרבן (עולה ויורד) גם על לאו שאין בו כרת, לכן החמירו שחייב גם בשגגת הקרבן עצמו.

                                                                                                                                         

                                                                                                                                        (כו: שליש)

                                                                                                                                        ב. שואל רבינא – (על העתיד) – מה אם שכח שנשבע, אבל באמת גם אם היה זוכר היה אוכל כי הרגיש שחייב?

                                                                                                                                        אם משום סכנה – ודאי שמותר לאכול גם לכתחילה, ופטור מקרבן,

                                                                                                                                        אם כי מאוד רעב – רבא – גם פטור,

                                                                                                                                        כי למדנו בקרבן חטאת שרק "השב מידיעתו" חייב, ואילו כאן גם אם היה יודע היה אוכל.

                                                                                                                                         

                                                                                                                                        (כו: מתחת לאמצע)

                                                                                                                                        חלק ג – שמואל: שבועה בלב לא חלה ("לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם")

                                                                                                                                        קושיות:

                                                                                                                                        • מיתיבי (לפי הסבר רב ששת) –
                                                                                                                                          • הברייתא לומדת מהרישא והסיפא של הפסוק:
                                                                                                                                          "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב, לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה…" –

                                                                                                                                          לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם – מלמד ששבועה בלב לא חלה

                                                                                                                                          לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה – מלמד ששבועה בלב כן חלה,

                                                                                                                                          במה מדובר –

                                                                                                                                          הבנה ראשונה (קשה על שמואל) –

                                                                                                                                          ברישא – גמר בליבו להוציא את השבועה בפיו, ולא הוציא – לא חל,

                                                                                                                                          בסיפא – נשבע סתם בלב – כן חל, וזה קשה על שמואל!

                                                                                                                                          תשובה – הבנה שנייה (מסתדרת עם שמואל) – שהברייתא כלל לא מדברת על אדם שלא הוציא מליבו, אלא –

                                                                                                                                          ברישא – גמר בליבו להוציא בפה שבועה על פת חיטים, ובטעות אמר שעורים – לא חל (לא חיטים (כי לא אמר חיטים, וצריך לומר) ולא שעורים (כי נשבע בטעות)).

                                                                                                                                          אבל בסיפא – גמר בליבו לומר פת חיטים, ובסוף אמר פת סתם – נחשב שאמר את מה שרצה לומר וכן חל.

                                                                                                                                          [אבל אם לא אמר כלום – לא חל, כמו שמואל].

                                                                                                                                          • מיתיבי – בנדר למשכן מספיק לקבל בלב ("כׇּל נְדִיב לֵב" (שמות לה)), אז לכאורה גם שבועה!

                                                                                                                                            • תשובה – בתרומה למשכן יש לימוד, אבל בשבועה לא.

                                                                                                                                                        אז למה שלא נלמד מתרומה לשבועה?

                                                                                                                                            1. שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין.

                                                                                                                                              2. מה שני התחומים שבהם מספיקה קבלה בלב:

                                                                                                                                              • תרומה למשכן כנ"ל – "כׇּל נְדִיב לֵב"
                                                                                                                                              • נדר או נדב קרבן "וְכׇל־נְדִיב לֵב עֹלוֹת" (דבהי"ב כט, לא).

                                                                                                                                                • דחייה חלקית – מה עם הדעה ששני כתובין הבאין כאחד כן מלמדים?

                                                                                                                                                1. אי אפשר ללמוד חולין מקודשים (שבועה מתרומה למשכן ונדר לקרבן).

                                                                                                                                                  2.  

                                                                                                                                                  [1] אני מניח שכך גם אם שכח לגמרי שנשבע – חייב, אפילו שבזה שכח גם את החפץ, אבל זאת אותה שיכחה.

                                                                                                                                                  [2] אמנם לכאורה זה לא בדיוק מה שחיפשנו, כי כאן לא שכח משהו לגבי החפץ אלא רק טעה לגבי החפץ.

                                                                                                                                                  בנוסף, לכאורה במקרה כזה אפשר לפטור מדין מתעסק, וראה בהערות שוטנשטיין.

                                                                                                                                                  [3] וראה סוגיה ממש דומה בדף יט. באמצע – אם שכח גם את הטומאה וגם את המקדש.

                                                                                                                                                  [4] לעיל ראינו דוגמה נוספת – אם חשב שנשבע על שעורים ואל על חיטים, בעצם שכח גם את החפץ וגם את השבועה, שם הנחנו שחייב, אולי כי זאת בעצם שכחה אחת, כאן לעומת זאת אלו ממש שתי שיכחות נפרדות ולכן יש להתלבט (אך ראה ריטב"א שמפרש גם שם אחרת)

                                                                                                                                                  השיעור שבועות דף כו, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                                                  0 min
                                                                                                                                                2. שבועות דף כה, גמרא הדף היומי

                                                                                                                                                  לע"נ חנה בת אברהם דוד ואסתר רחל ז"ל, שהלכה לעולמה ביום ירושלים לפני 25 שנה.

                                                                                                                                                  חנה למדה ועודדה נשים ללמוד ולמרות שלא זכתה לאריכות שנים, ניצלה את שנותיה והספיקה הרבה בעולם התורה והחסד.
                                                                                                                                                  רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                                                                                  https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_25.mp3

                                                                                                                                                  Download

                                                                                                                                                  לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                                                                                  לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                                                                                  להדפסת התרשים של הדף

                                                                                                                                                   

                                                                                                                                                  סיכום הדף יומי, שבועות דף כה

                                                                                                                                                  (כה. במשנה – כו. שורה ראשונה)

                                                                                                                                                  סוגיא א– המשנה

                                                                                                                                                  נראה את המשנה במשולב עם הגמרא:

                                                                                                                                                  נזכיר: נדר בחפצא, שבועה בגברא.

                                                                                                                                                  נדר – על החפצא

                                                                                                                                                  שבועה – על הגברא

                                                                                                                                                  דווקא על חפץ שיש בו ממש

                                                                                                                                                  גם על פעולות – כמו אישן/לא אישן (גמ' – מניחים שהתכוון לפחות משלושה ימים, אחרת זאת שבועת שווא),

                                                                                                                                                  לא יכול להתייחס לחפצים של אחרים

                                                                                                                                                  יכול להתייחס לחפתצים של אחרים – שנתתי/לא נתתי, שאתן לאיש פלוני/שלא אתן (הכוונה לא לעני, כי אם כן ממילא מצווה ולא יכול להישבע על מצווה – הנושא הבא).

                                                                                                                                                  יכול לבטל מצווה – (תוס' – לא מתייחס למצווה עצמה אלא לחפץ, והמצווה ממילא בטלה)

                                                                                                                                                  לא יכול לבטל מצווה (כיוון שמתייחס לגברא, והרי כבר מושבע ועומד מהר סיני).

                                                                                                                                                  זה מוביל אותנו לנושא הבא:

                                                                                                                                                  סוגיא ב – נשבע לעתיד על אחר

                                                                                                                                                  A. הקדמות

                                                                                                                                                  א. שבועה על העבר – משתנתנו:

                                                                                                                                                  ר"ע – יש (ריבוי – "לכל אשר יבטא האדם”),

                                                                                                                                                  ר"ש – אין ("להרע או להיטיב". והריבוי רק שזה לאו דווקא רע או טוב, אלא לא עשה ועשה).

                                                                                                                                                  ב. שבועה על מצווה (הזכרנו את המחלוקת אתמול) – (משנה כז.)

                                                                                                                                                  A. בשבועה לעבור על לאו – ודאי שלא כי מושבע, שבועה לחזק לאו – אין איסור חל על איסור (אא"כ זה איסור מוסיף/כולל), (+כיוון שלא יכול להישבע לעבור, כדלקמן-).

                                                                                                                                                  B. שבועה על מצוות עשה –

                                                                                                                                                  לעבור על מצווה – ודאי שלא (משנה כט. – שבועת שווא).

                                                                                                                                                  לקיים מצווה – ר"י בן בתירא – יכול (קל וחומר! אם על רשות נשבע, אז על מצווה לא כל שכן?),

                                                                                                                                                  רבנן – לא (כי צריך שיהיה ב"לאו והן" (“להרע או להיטיב"). מחלוקת ראשונים אם גם פאור ממלקות.

                                                                                                                                                  B. הנושא שלנו – נשבע על אדם אחר שעשה משהו בעבר

                                                                                                                                                  א. המחלוקת ומקור המחלוקת

                                                                                                                                                  (לעניין קרבן) – רב – שבועה, שמואל – לא שבועה (אך יש מלקות, כי מלקות אינו מהפסוק של שבועת ביטוי של אלא מהפסוקים של שוא או שקר (כ:-כא.))

                                                                                                                                                  במה נחלקו, הגמרא מתחילה במסקנה, ואז שוללת אפשרויות אחרות

                                                                                                                                                  נסכם את החשיבה:

                                                                                                                                                  שמואל – לא שבועה:

                                                                                                                                                  או – 1. אין שבועה על העבר. (ואז במלוקת השנייה יכול לסבור כר"י ב"ב).

                                                                                                                                                  או – 2. יש שבועה על העבר, אך צריך שיוכל להישבע גם על העתיד (“בלהבא"), (חייב לסבור כרבנן שצריך "הן ולאו", ומרחיב זאת גם לעתיד).

                                                                                                                                                  רב – שבועה:

                                                                                                                                                  חייב לומר – יש שבועה על עבר (כר”ע) + לא צריך שיוכל להישבע גם על העתיד (או כי סובר כר"י ב"ב, או – מסכים לרבנן, שצירך "הן ולאו", אך רק בשבועה על העתיד, אך לא צריך שבעבר יצטרך גם עתיד).

                                                                                                                                                  [אביי – כאפשרויות השניות – כלומר ששניהם כרבנן שיש תלות בין ההן ללאו, (אלא שלשמואל יש גם תלות בין הער לעתיד ולרב אין), ומחדש אביי שזה נכון גם לגבי "שבועת עדות חיובית”, שאדם לא יכול להישבע שיודע עדות, כיוון שאם ישבע שלא יודע – זאת שבועת העדות ולא שבועת ביטוי (וגם אם זה לא היה זבועת העדות, עדיין לא יהיה שבועת ביטוי). בהמשך נראה שאביי חזר בו או שזה לא אביי].

                                                                                                                                                   ב. קושיות

                                                                                                                                                  קושיות על שמואל (שסובר שיש תלות בים העבר לעתיד)

                                                                                                                                                  1. רב המנונא – משנה כט: – אדם יכול להישבע שלא הניח תפילין – והרי לא יכול להישבע שלא יניח תפילין בעתיד?

                                                                                                                                                  תשובה – אכן אין קרבן אלא רק מלקות.

                                                                                                                                                  2. רבא – ממשנה כט. – שבועת שווא למשל נשבע על אבן שהוא זהב, ועולא – בתנאי שידוע לשלושה אנשים. ומשמשע – אם אינו שבועת שווא – יהיה שבועת ביטוי, והרי אינו בלהבא (לא יכול להישבע שיהיה של זהב…). תשובה – לא יהיה שבועת ביטוי, אלא חיבו מהפסוק של שבועת שקר.

                                                                                                                                                  קושיא על רב

                                                                                                                                                  למה צריך פסוק מיוחד לשבועת העדות?

                                                                                                                                                  לשמואל מובן – כיוון שלא יכול להשיבע על העתיד, אז גם לא יכול להישבע על העבר, לכן צריך פסוק.

                                                                                                                                                  לרב? תלמידי אביי – כדי לחייב בשני לאוים. אביי – כדי לחייב גם במזיד.

                                                                                                                                                  [אך בשוגג לא חייב שני קרבנות, כי: 1. אביי – “לאחת מאלה". 2. רבא – שבועת העדות "יצאה מכללה", ואינה שבועת ביטוי כלל.

                                                                                                                                                  [משמע שלאביי היא כן, וזה קשה ממה שראינו באביי בסוף הסעיף הקודם. תירוץ – אביי חזר בו או שזה היה רב פפא].

                                                                                                                                                  השיעור שבועות דף כה, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                                                  17 min
                                                                                                                                                3. שבועות דף כד, גמרא הדף היומי

                                                                                                                                                  השיעור מוקדש לרפואת יהודית מאירה בת רבקה לאה

                                                                                                                                                  בתוך שאר חולי ישראל
                                                                                                                                                  רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

                                                                                                                                                  https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_24.mp3

                                                                                                                                                  Download

                                                                                                                                                  לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                                                                                  לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                                                                                                  להדפסת התרשים של הדף

                                                                                                                                                   

                                                                                                                                                  סיכום הדף יומי, שבועות דף כד

                                                                                                                                                  (כג: שליש תחתון – כה. במשנה)

                                                                                                                                                  א. הקדמה – אין איסור חל על איסור

                                                                                                                                                  יש שני יוצאי דופן –
                                                                                                                                                  1. איסור מוסיף – לפי כולם חל [דוגמא – חלב של קרבן שנעשה נותר – שעכשיו לא רק שאסור באכילה אלא אסור למזבח].
                                                                                                                                                  2. איסור כולל – [דוגמא – נבלה ביו"כ, שיו"כ מוסיף גם את שאר סוגי האוכל (אך לא מוסיף כלום לגבי הנבלה)] – ר"ש – לא חל, רבנן – חל.
                                                                                                                                                  יש מחלוקת האם רבנן אומרים שחל גם באיסור הבא על ידו, כמו שבועה (רי"ח ורבא – כן, ר"ל – לא).

                                                                                                                                                  ב. במשנה – נשבע לא לאכול ואכל דבר שלא ראוי – פטור, אכל נבלה – רבנן – חייב, ר"ש פוטר.

                                                                                                                                                  A. שתי קושיות: 1. סתירה פנימית. 2. קושיא על נבלה – הרי אין איסור חל על איסור?
                                                                                                                                                  תירוץ 1 ל -1: ברישא נשבע בסתם (אז לא התכוון לאיסורי אכילה), בסיפא – אמר בפירוש איסורי אכילה.
                                                                                                                                                  תירוצים ל-2: רב, שמואל ורי"ח – באיסור כולל (שהשבועה כוללת גם שאר אוכלין).
                                                                                                                                                  ר"ל – לר"ש אין איסור כולל וגם לרבנן – לא כשבא על ידי עצמו – אלא – איסור מוסיף – שמוסיף בשבועה גם חצי שיעור (לרבנן – במפרש, לר"ע – בסתם).
                                                                                                                                                  B. למה לא אמרו כדעה השנייה? רי"ח – שלא להיות רק כר"ע, ר"ל – לדעתו לרבנן לא חל באיסור שבא ע"י עצמו (Aבועה).
                                                                                                                                                  C. דעת ר"ש שפוטר: רי"ח – כי לדעתו איסור כולל לא חל. ר"ל – כי לדעתו זה לא מוסיף, כי כבר מהתורה אסור בחצי שיעור.
                                                                                                                                                  D. הרי לרבנן (כז.) לא נשבע לא לעשות מה שלא יכול להישבע לעשות? (וכאן לא יכול להישבע לאכול נבלה?)
                                                                                                                                                  ר"ל – יכול להישבע בפחות מכשיעור. רי"ח – יש לומר שכאן לא נשבע בפירוש על איסור האכילה.
                                                                                                                                                  תירוץ 2 לקושיא 1 – אכל דבר שבמציאות לא ראוי – פטור, דבר שראוי אלא שיש עליו איסור – חייב (התכוון). ניסיון ראיה מהסיפא ודחייתו.

                                                                                                                                                  ג. קושיא על רבא שאיסור כולל חל על איסור לרבנן גם בשבועה:

                                                                                                                                                  יתכן אדם שבאכילה אחת עובר על 4 חטאות ואשם: 1. חלב. 2. הקדש. 3. נותר. 4. נטמא האדם. 5. נכנס יו"כ. וקשה – לפי רבא – ניתן להוסיף שגם נשבע (וכולל גם עוד מאכל) וכך יש עוד חיוב של עולה ויורד!

                                                                                                                                                  תשובה: זה נכון, אך המשנה לא הזכירה זאת, כי לא רצתה לדבר על איסור ש (7 סיבות) –

                                                                                                                                                  1. איסור שבא על ידו (וההקדש – בכור).

                                                                                                                                                  2. איסור שניתן להישאל עליו (וההקדש – בכור).

                                                                                                                                                  3. קרבן עולה ויורד (והטמא – נעמיד בנשיא, שלר"א מביא שעיר קבוע).

                                                                                                                                                  4. רב אשי – דבר שיש לו שיעור (והקדש- שיעור שו"פ).

                                                                                                                                                  5. ר' זירא – רק חטאות שבמזיד הם בכרת.

                                                                                                                                                  6. רבינא – A. איסור שאינו איסור אכילה מובהק (דחייה – גם הקדש!). B. איסור שחל על דבר שאין בו ממשות

                                                                                                                                                    השיעור שבועות דף כד, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                                                                    14 min

                                                                                                                                                  About הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

                                                                                                                                                  From the publisher's feed

                                                                                                                                                  הדף היומי - באתר זה תוכלו לשמוע וצפות בשיעורי דף יומי קצרים וברורים במיוחד, בכ13 דקות לדף גמרא.