הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

השיעור מוקדש לרפואת יהודית מאירה בת רבקה לאה

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כג: במשנה עד כד: רבע עליון)

שניהם עוסקים בממון.

דחייה חלקית – זה נכון אם הסיפא מתייחסת רק לסיפא ("נשביתי"), אך אם מתייחסת גם לרישא ("אשת איש הייתי", אז שוב לא צריך את הסיפא.

2. בשביל המשנה הבאה.

אלא מחדש שלא חוששין לגומלין (נאמנות, ולא אומרים שרק מעידות זו על זו כהסכם ביניהם)

(כד. באמצע)

אדם לא יכול להעיד על עצמו שהוא כהן,

אך האם שני אנשים יכולים להעיד זה על זה שהם כוהנים:

לגבי יוחסין – לא, כי מעלה עשו ביוחסין (גמרא),[1]

לגבי תרומה –

ת"ק – נאמנים (כמו שתמיד עד אחד נאמן באיסורין),

ר"י – לא נאמנים

בגמרא עולות שתי סברות:

הבנה 1 – אכן עד אחד לבד נאמן, אך כאן "חוששים לגומלין",

[הבנה 2 (להלן) – גם עד אחד לבדו לא נאמן, גזירה שמא יעלו על פיו גם ליוחסין.

לפי הבנה 1, יוצא –

רבנן – לא חוששים לגומלין,

ר"י – חוששין לגומלין.

וקשה – לגבי עדות של עם הארץ על תבואת חברו (משנה בדמאי)

אמנם על עצמו אינו נאמן, אך על חברו נאמן (רמב"ם), אך אם באו שני סוחרים עם תבואה, ואמר על של עצמו שאינה מעושרת ועל של חברו מעושרת:

לרבנן – לא נאמן, כי חוששים לגומלין

לר"י – נאמן, לא חוששים לגומלין,

תשובות:

ר"י – בתרומה לכהן (דאורייתא) מחמיר, בדמאי (רק חשש) מקל.

רבנן – עקרונית לא חוששים לגומלין (תרומה לכהן), אך בסוחרים יש סברא לחשוד

    כי שם שני הסוחרים באו עם כלי אומנותם, ולכן סביר ששניהם מתכוונים למכור.

מצינו שימוש במושג "כלי ואמנותו" גם כאן –

ברייתא א – כל הכלים טמאים – כשהשאיר כלי אומנותו שם, אז העוברים ושבים מניחים שזה למכירה ונוגעים,

משנה בטהרות – החיצוניים טמאים והפנימיים טהורים, כשלא הניח כלי אומנותו אך החיצוניים טמאים כי היו סמוכים לרה"ר וחוששים שנגעו בהם או שנכנס בגד עם הארץ לאוויר הכלי.

ברייתא ב – כולם טהורים, כשלא השאיר כלי אומנותו, וזה לא ליד רה"ר.

(כד: רבע עליון)

אלא שסובר לגבי כהונה שעד אחד לא נאמן (כלומר כהבנה 2 לעיל).

הסבר המחלוקת האם עד 1 נאמן לתרומה –

לר"י – לא, כי חושש שיעלו מתרומה ליוחסין, ולכן גם בתרומה צריך 2

(וממילא אכן אפשר להעלות מתרומה ליוחסין)

לרבנן – כן, כי לא חושש שיעלו מתרומה ליוחסין, ולכן בתרומה מספיק 1,

(וממילא אכן לא מעלין מתרומה ליוחסין).

[1] לרוב הראשונים הכוונה היא לגבי עבודת המקדש – כלומר שצריך שני עדים שיעידו עליו שהוא כהן כשר כדי לעבוד במקדש, וכן שאם התחתן עם אישה, אם אין לו עדים על ייחוסו הכשר, מניחים שהוא חלל, וממילא היא חללה, ואם תתחתן עם כהן – צאצאיהם פסולים לעבודת המקדש.[

[2] לא ברור אם של הברייתא על כהונה (ואז צריך גם להסתדר עם משנתנו) או במשנה של חמרין.

השיעור שבועות דף כג, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת יהודית מאירה בת רבקה לאה

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כא: שליש עליון – כב: במשנה למטה)

א. שיעור אכילה בנשבע שלא יאכל ואכל

ב. הדו שיח בין רבנן לר"ע

ג. קונם – כאמור – גם לרבנן בפחות מכזית.

ד. חול, חרצנים ונזיר

השיעור שבועות דף כב, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת מרדכי משה בן אברהם יוסף ז"ל,

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(שבועות כ: שליש עליון – כא: שליש עליון)

תזכורת לשבועות עליהם נדבר:

"לא תישא… לשוא" (בעשרת הדברות) – ודאי מתייחס לשבועת שווא.

"לא יחל דברו" (מטות) – מתייחס לנדרים.

המחלוקת:

ר' דימי – רי"ח –

שקר – ביטוי לעתיד,

רבין – ר' אבהו – רי"ח –

שקר – ביטוי לעבר,

מה הכוונה –

בהו"א – ששניהם מתייחסות לעבר (כרבין, וקשה על רב דימי).

דחיות – רב דימי יסביר אחרת:

דחייה – אין לזה נפק"מ (בניגוד לזכור ושמור).

דחייה – "נשבע ומחליף" (נשבע על העתיד ומחליף את דיבורו ולא מקיים).

תזכורת:

שקר – ביטוי לעבר,

ואומר רב פפא: ר' אבהו לא אמר זאת בפירוש, אלא כך יוצא מהסוגיא הבאה (ש"שקר" זה ביטוי על העבר) – סוגיית מלקות.

הנחת היסוד: לאו שאין בו מעשה – אין מלקות.

אבל במקרים הבאים יש מלקות:

("כי לא ינקה ה'", שה' לא מכפר אבל בני אדם מכפרים, ע"י מלקות)

כי ביטוי על העתיד שבסוף עשה – כבר אמרנו שיש,

[ומכאן אמר רב פפא את דבריו בסוגיא הקודמת].

ורק בביטוי על העתיד שנשבע לעשות ולא עשה – אין מעשה ואין מלקות.

לכאורה לאפוקי – שבשבועת ביטוי על העבר אין מלקות.

לכאורה לאפוקי – שבשבועת ביטוי על העבר אין מלקות.

(וזה עדיף, כי זה יותר דומה – שניהם על העתיד).

השיעור שבועות דף כא, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת גלעד בן יהודית משפחת בר-אוריין

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(יט: תחילת פרק שלישי – כ: שליש עליון)

סוגי שבועות ו"שתיים שהן ארבע" –

שבועת ביטוי – נשבע על מעשה, בשוגג, חייב קרבן עולה ויורד.

                        "שתים שהן ארבע" –

"שתיים" – מפורש בתורה (לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב) – שבועה על העתיד (אוכל/לא אוכל).

שבועת שווא – שברור שאינה נכונה או נכונה או שלא יכול לקיים אותה,

אין קרבן, במזיד חייב מלקות.

אז למה בברייתא זה לשון שלילית (לא אוכל)?

הנחת היסוד – גם לשונות אחרות יכולות להיחשב שבועה.

סתירה בברייתא:

ברישא – "מבטא" ו"איסר" נחשבים שבועה (הם מופיעים בפסוקים בפרשת מטות – לאסור איסר על נפשו, ואת מבטא שפתיה).

הסברים:

מקשים – והרי בפסוקים אין הבדל ביניהם:

או ששניהם שבועה ממש –

מבטא – "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים" (ויקרא ה)

או ששניהם התפסה –

איסר – "או אסרה איסר על נפשה בשבועה" – התפיסה בשבועה

תשובה –

לגבי מבטא יש פסוק שזה שבועה – "או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה" – כאן לא מוזכר שבועה, כלומר מבטא זה שבועה בפנ"ע.

לגבי איסר אין פסוק כזה, אלא נישאר עם שני הפסוקים הנ"ל (כך שכאמור הברייתא מתלבטת האם ההתפסה כשבועה)

(כ. שליש תחתון)

חולק על אביי בשתי הנקודות:

והברייתא לא התלבטה אלא אמרה – איסר זה לפעמים נדר ולפעמים שבועה, תלוי בניסוח:

הערות:

תשובה – הפוך! הברייתא באה לומר שהתפסה בפנ"ע לא מועילה, ולכן שם אמר במפורש גם את האיסור עצמו ("שלא אוכל") ולא הסתפק בהתפסה.

ומוסיף שמואל – מכאן שאם (למרות שלא צריך) בכ"ז הוסיף התפסה – צריך להתפיס בדבר הנדור (כיום שמת אביו).

והברייתא מחדשת – שגם אם מתפיס כצום גדליה זה תופס (בהנחה שנדר שלא לאכול בצום גדליה, שבזה הפך אותו מדבר האסור לדבר הנדור).

השיעור שבועות דף כ, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת גלעד בן יהודית משפחת בר-אוריין

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(יח: רבע תחתון – יט: סיום הפרק)

תזכורת: כדי להתחייב בקרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקודשיו צריך –

ידיעה – שידע שהוא טמא ושהוא עומד להיכנס למקדש

המקורות:  – ויקרא ה –

פסוק ב – אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכׇל־דָּבָר טָמֵא,

פסוק ג – אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ

ההעלם והידיעה שאחרי מפורשים,

א. ההעלם – במשנה (יד:) ראינו מחלוקת:

רבנן ורי"ש – העלם טומאה או העלם מקדש/קודש

רי"ש לומד את זה מהכפלות של "ונעלם" – אחד לטומאה ואחד לקודש.

[והרי למדנו כבר מהכפלות את הידיעה שלפני?

ר"א ור"ע – רק העלם הטומאה

מקור (פסוק ב) –

ר"א – " שֶׁרֶץ… וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ" – חייב דווקא על העלם שרץ.

ר"ע – "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא" – חייב דווקא אם שכח שהוא טמא.

ב. (הידיעה:) – מה בין ר"א ור"ע –

שאם יודע שנטמא או מנבלה או משרץ –

ר"א – צריך ידיעה מדויקת, ופטור

מקור – מהייתור של "אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא",

                                                            לעומת זאת בחטאת רגילה:

                                                            ר"א – לא צריך ידיעה מדויקת (חלב או נותר וכד'),

מקור: "…אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת־קׇרְבָּנוֹ…" (ויקרא ד, כג) – "אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא" – מביא על כל חטא.

(ומ"בָּהּ" לומד פרט למתעסק).

ר' יהושע – צריך,

מקור: "אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא" – בחטא הספציפי.

ר"ע – לא צריך ידיעה מדויקת, וחייב

ומה עושה עם "אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא"? זה אכן מיותר, אלא שכיוון שהיה צריך לכתוב את הפירוט באמצע (חיה ובהמה – לימוד של רבי ז.), התורה כבר פירטה גם את שרץ (על פי עקרון של תנא דבי רי"ש).

(יט. 6+)

(יט. מעל האמצע)

ג. ההעלם: לפי ר"א ור"ע שצריך דווקא העלם טומאה – מה אם היה לו העלם טומאה + מקדש?

ר"נ – חייב, העיקר שהיה לפחות גם העלם טומאה

            רבא – פטור, כי צריך דווקא העלם טומאה, והעלם המקדש פוטר

רב אשי – (לפי הריטב"א) – לפעמים יש דרך לבדוק מה העיקר – שאם אמרו לו "מה אתה עושה?!", אפשר לראות לפי התגובה שלו מה העיקר:

אם אמר – "מה אני טמא?!" – העלם הטומאה עיקר וחייב,

אך רבינא חולק – גם אם אמר אחד מהם, ייתכן ששניהם שווים אצלו ורק הזכיר אחד מהם.

(יט. 6-)

ד. הידיעה: כדי לחייב צריך ידיעת ודאי ולא ידיעת ספק

ולכן אם היו שני שבילים שבאחד מהם טומאה –

אם נכנס באחד מהם ואז נכנס למקדש – פטור, כי זאת ידיעת ספק.

אם נכנס בשניהם – נראה לגבי זה שני מקרים בברייתא:

מקרה א – נכנס לשניהם אחד אחרי השני ואח"כ נכנס למקדש –

ת"ק + רבנן בדעת ר"ש – חייב,

כשנכנס ידע שהוא ודאי טמא, ורק לא ידע אם מהשביל הראשון או השני.

ר"ש בר"י בדעת ר"ש – פטור,

למה, הרי כשנכנס ידע שהוא ודאי טמא?

עונה רבא – מדובר שכשהלך בשני שכח שהלך בראשון,

ת"ק – זה נחשב ידיעה וחייב

ר"ש ב"י – ר"ש – לא נחשב ידיעה ופטור.

(יט: 7+)

מקרה ב – נכנס לראשון ואז למקדש, נטהר לגמרי, ואז נכנס לשני ולמקדש –

ר"ש (לפי כולם) – פטור

רבנן – חייב

והרי בכל כניסה זה היה רק ידיעת ספק?

רי"ח – כאן עשו ספק ידיעה כידיעה

קשה – למה לגבי חטאת אמר שידיעת ספק לא מחלקת?

תשובה – צריך לחלק בין ידיעה בחטאת לידיעה בעולה ויורד:

בחטאת יש מקור מפורש לידיעה – "אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ" – לכן צריך ידיעת ודאי.

בעולה ויורד יש רק דרשה – "ונעלם", מכאן שלפני כן היתה ידיעה – וכאן מספיק ידיעת ספק.

ר"ל – הברייתא כרי"ש שלא צריך ידיעה!

            קשה – למה לגבי חטאת אמר שידיעת ספק כן מחלקת לפי רבי?

תשובה – אכן יכל להעמיד כרבי,

והרי זה ברור מזה שלא נשאר לו "ונעלם" לדרוש ממנו?

(יט: רבע)

                                    [ביאור הקושיא על רי"ח ור"ל: והרי לגבי חטאת אמרו לכאורה להפך:

אכל ספק חלב ונודע ושוב ספק חלב ונודע –

ר"ש ב"י ור"א בר"ש – מביא אשם תלוי אחד על כל הספקות,

אך רבי – מביא קרבן נפרד על כל חטא,

ונחלקו רי"ח ור"ל מה הכוונה –

רי"ח – ידיעות הספק לא מחלקות לחטאת אלא רק לאשם תלוי, וכוונת רבי הייתה: ידיעת ספק לאשם תלוי היא כמו ידיעה ודאי לחטאת, וכשם שלחטאת ידיעה ודאי מחלקת, כך לאשם תלוי ידיעת ספק מחלקת.

ר"ל – ידיעות הספק מחלקות גם לחטאת ודאי (כלומר שאם אחרי כל ספק החטאים, נודע לו שזה ודאי, אז ידיעות הספק שהיו בין לבין מחלקות ומביא חטאת על כל חטא).

הדרן עלך ידיעות הטומאה.

השיעור שבועות דף יט, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת גלעד בן יהודית משפחת בר-אוריין

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(טז: 2- יז: מתחת לאמצע)

תזכורת והקדמה –

טמא שנכנס חייב מיד (בשוגג – קרבן עולה ויורד, במזיד כרת/מלקות)

טהור שנכנס ונטמא בפנים באונס/שוגג –

אם לא התעכב – פטור,

            התעכב זה:

או – השתחווה (כדי כריעה) ואז יצא בקצרה,

לא התעכב – שני תנאים:

התחיל לצאת מיד (למשל תוך 4 שניות) + יצא בדרך הקצרה (20 שניות)

א. שאלות על שהייה (תיקו):

נקדים ששהייה זה גם חומרא וגם קולא –

            חומרא – כי אחרי 5 שניות חייב (שאלה 2 מתייחסת לחומרא)

(השאלה אינה האם האוויר קדוש (הוא ודאי קדוש), אלא האם באוויר יש דין שהייה).

(יז. באמצע)

ב. דיון על הדרך הקצרה והארוכה –

הבהרה של רבא – אם הלך בקצרה, אפילו הלך ממש לאט (עקב בצד אגודל וכל היום) – פטור.

שאלות:

ענה רבה – אסור וחייב,

מתקיף ר' זירא – כתוב בסנהדרין (פג.) שכהן טמא שעבד במקדש (במזיד) חייב מיתה בידי שמיים.

במה מדובר?

אלא אומר ר' זירא – צריך למצוא דרך שישהה מספיק זמן בפנים ובכ"ז לא יחשב לו שהייה –

אם נסתכל על כל ההגדרות כהגדרות של זמנים – זה מובן, נעמיד שאכן שהה כדי השתחוואה (5 שניות), אלא שאח"כ יצא מאוד מהר בקצרה (למשל 15 שניות), וכך פטור מכרת כי זה יצא פחות מה24 שניות של (לא שהה (4) + דרך קצרה (20).

ולפי זה – כיוון שהכל זה זמנים, אז גם אם יצא בארוכה (30) אבל מהר (20) – פטור.

דוחה אביי – ייתכן שלא שהה כלל ויצא בדרך קצרה, אלא שתוך כדי הליכה הפך עם מזלג את הבשר שעל המזבח וקירב את צלייתו (כך שנשרפו תוך שעה במקום שעתיים) – נחשב עבודה.

ג. אגב – ר' אושעיא (עם עזרה בביאור מרבא) – שיש שני מסלולים במי שנכנס לבית המנוגע ונטמא –

אם נכנס בדרך הרגילה ("והבא אל הבית") – מספיק שרובו נכנס.

אבל אם נכנס בדרך משונה (למשל שהלך אחורה) – צריך שכולו ייכנס,

כי כאן אינו נטמא כמי שבא אל הבית, אלא כמו כלים שכבר היו בבית, וצריך שכולו יהיה בבית (ואפילו אם רק החוטם עדיין בחוץ – טהור).

ראיה מהנושא שלנו שביאה משונה אינה ביאה – גג העזרה אינו קדוש, וטמא שנכנס לעזרה דרך הגג אינו חייב (כמובן – אא"כ ישהה שם).

[1] לא מספיק ברורה לי הסיטואציה. הרי בשביל לחייב קרבן צריך שקודם ידע שנטמא, ואז אם מיהר החוצה – פטור, אם לא מיהר כ5 שניות – חייב כרת, אלא מדובר שלא מיהר, ואחרי שנייה הספיק לשכוח שנטמא, ואז נשאר עוד כמה שניות – חייב קרבן.

וגם, לכאורה תמיד אם שכח יתחייב קרבן, כי הרי אם שכח – מה יגרום לו פתאום למהר ולצאת החוצה?

[2] שם ראינו מחלוקת אם זה כ5 או 8, אך הרמב"ם פוסק את האפשרות הקצרה (כ5).

[3] איך חייב, הרי השהייה זה לאו שאין בו מעשה? אחת התשובות בתוס' – הכניסה הראשונה שלו לעזרה נחשבת מעשה, והשהייה נחשבת המשך אותו מעשה.

השיעור שבועות דף יח, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת גלעד בן יהודית משפחת בר-אוריין

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(טז: 2- יז: מתחת לאמצע)

תזכורת והקדמה –

טמא שנכנס חייב מיד (בשוגג – קרבן עולה ויורד, במזיד כרת/מלקות)

טהור שנכנס ונטמא בפנים באונס/שוגג –

אם לא התעכב – פטור,

            התעכב זה:

או – השתחווה (כדי כריעה) ואז יצא בקצרה,

לא התעכב – שני תנאים:

התחיל לצאת מיד (למשל תוך 4 שניות) + יצא בדרך הקצרה (20 שניות)

א. שאלות על שהייה (תיקו):

נקדים ששהייה זה גם חומרא וגם קולא –

            חומרא – כי אחרי 5 שניות חייב (שאלה 2 מתייחסת לחומרא)

(השאלה אינה האם האוויר קדוש (הוא ודאי קדוש), אלא האם באוויר יש דין שהייה).

(יז. באמצע)

ב. דיון על הדרך הקצרה והארוכה –

הבהרה של רבא – אם הלך בקצרה, אפילו הלך ממש לאט (עקב בצד אגודל וכל היום) – פטור.

שאלות:

ענה רבה – אסור וחייב,

מתקיף ר' זירא – כתוב בסנהדרין (פג.) שכהן טמא שעבד במקדש (במזיד) חייב מיתה בידי שמיים.

במה מדובר?

אלא אומר ר' זירא – צריך למצוא דרך שישהה מספיק זמן בפנים ובכ"ז לא יחשב לו שהייה –

אם נסתכל על כל ההגדרות כהגדרות של זמנים – זה מובן, נעמיד שאכן שהה כדי השתחוואה (5 שניות), אלא שאח"כ יצא מאוד מהר בקצרה (למשל 15 שניות), וכך פטור מכרת כי זה יצא פחות מה24 שניות של (לא שהה (4) + דרך קצרה (20).

ולפי זה – כיוון שהכל זה זמנים, אז גם אם יצא בארוכה (30) אבל מהר (20) – פטור.

דוחה אביי – ייתכן שלא שהה כלל ויצא בדרך קצרה, אלא שתוך כדי הליכה הפך עם מזלג את הבשר שעל המזבח וקירב את צלייתו (כך שנשרפו תוך שעה במקום שעתיים) – נחשב עבודה.

ג. אגב – ר' אושעיא (עם עזרה בביאור מרבא) – שיש שני מסלולים במי שנכנס לבית המנוגע ונטמא –

אם נכנס בדרך הרגילה ("והבא אל הבית") – מספיק שרובו נכנס.

אבל אם נכנס בדרך משונה (למשל שהלך אחורה) – צריך שכולו ייכנס,

כי כאן אינו נטמא כמי שבא אל הבית, אלא כמו כלים שכבר היו בבית, וצריך שכולו יהיה בבית (ואפילו אם רק החוטם עדיין בחוץ – טהור).

ראיה מהנושא שלנו שביאה משונה אינה ביאה – גג העזרה אינו קדוש, וטמא שנכנס לעזרה דרך הגג אינו חייב (כמובן – אא"כ ישהה שם).

[1] לא מספיק ברורה לי הסיטואציה. הרי בשביל לחייב קרבן צריך שקודם ידע שנטמא, ואז אם מיהר החוצה – פטור, אם לא מיהר כ5 שניות – חייב כרת, אלא מדובר שלא מיהר, ואחרי שנייה הספיק לשכוח שנטמא, ואז נשאר עוד כמה שניות – חייב קרבן.

וגם, לכאורה תמיד אם שכח יתחייב קרבן, כי הרי אם שכח – מה יגרום לו פתאום למהר ולצאת החוצה?

[2] שם ראינו מחלוקת אם זה כ5 או 8, אך הרמב"ם פוסק את האפשרות הקצרה (כ5).

[3] איך חייב, הרי השהייה זה לאו שאין בו מעשה? אחת התשובות בתוס' – הכניסה הראשונה שלו לעזרה נחשבת מעשה, והשהייה נחשבת המשך אותו מעשה.

השיעור שבועות דף יז, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת גלעד בן יהודית משפחת בר-אוריין

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(טז. 2+ עד טז: 2-)

במשנה: "כל שלא נעשית בכל אלו, הנכנס לשם (בטומאה) אין חייב עליה"

רב הונא – צריך את כל אלו (מלך, נביא, אורים ותומים, סנהדרין, שתי תודות)

קושיה – אז איך עזרא קידש את המקדש ללא אורים ותומים?

תשובה – הוא לא קידש אלא רק עשה "זכר בעלמא", כי באמת אל היה צריך לקדש, כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא.

רב נחמן – גורס "באחת מכל אלה" (מלך, נביא וכו') + שתי תודות[1]

ולפי זה יכול לסבור – קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, ועזרא באמת קידש את ירושלים בלי אורים ותומים.

(טז. רבע ("תא שמע"))

קושיה – אבא שאול – היו שני ביצות מים בהר הזיתים,

(עמי הארץ בשני המקומות אכלו קודשי קודשים כי חשבו שזה חלק מהעיר ובכ"ז החמירו במע"ש כי חשבו שצריך להחמיר דווקא בחומות המקוריות)

כלומר – צריך את "כל אלו" כדי לקדש

תשובה – זאת מחלוקת תנאים האם קידשה לעתיד לבוא, וממילא האם צריך את "כל אלה", וזה מוביל אותנו לחלק הבא.

(טז. באמצע (שורה רחבה 1))

א. מחלוקת ר"א ור' יהושע –

כשעלו עולי בבל והתחילו את בניית המקדש ובמקביל כבר התחילו את הקרבנות –

ר"א – שמו קלעים במקום של החומות של העזרה וההיכל,

משמע שבלי זה אינו קדוש, כי קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא.

ר' יהושע – אומר במפורש: אפשר גם בלי קלעים או חומות, כי קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא.

דחיית רבינא – אולי גם לר"א קידשה לעתיד לבוא, ואת הקלעים שמו לשם צניעות.

ב. לגבי ערי חומה

"ואלו הן בתי ערי חומה… כגון קצרה הישנה של ציפורי, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלא, וגדוד, וחדיד, ואונה, וירושלים, וכן כיוצא בהן".

למה רק אלו הוזכרו? הרי היו הרבה יותר! על זה עונות שתי ברייתות עם דעות מפורשות לגבי המחלוקת שלנו:

ברייתא א – כי רק אותם עולי בבל קידשו מחדש, והיו צריכים לקדש כי קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא!

ברייתא ב – כי רק את אותם ערים עולי בבל מנו כשעלו, אך באמת לא היו צריכים לקדש מחדש כי קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא.

(הערה: שתי הברייתות מובאות בשם רי"ש ברי"ס, שזה סתירה!

"אשר לוא חומה" – אע"פ שאין לו עכשיו, עדיין נחשב מוקף – כי קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא.

(טז: 1+)

חוזרים לנושא של טומאת מקדש וקודשיו (שחייב על זה קרבן עולה ויורד): אחת הדוגמאות במשנה לחיוב בקרבן היתה אדם שנטמא בעזרה עצמה.

א. מניין שמי שנטמא כשהוא כבר במקדש – חייב?

הרי הפסוק שאוסר מדבר על אדם שכבר טמא ("מִזָּכָר עַד־נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ… וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" (במדבר ה, ג) – לתקן בשיעור: משמע שעוד לא טימא, והרי אם נטמא בפנים כבר טימא 9:33)

עונה ר' אלעזר – יש שני פסוקים שמדברים על החיוב של טמא שנכנס למקדש, ומהכפלות לומדים ששגם מי שנטמא בתוך המקדש חייב (במדבר יט):[2]

פסוק יג – כׇּל־הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר־יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת־מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל

והרי הברייתא לומדת מהכפלות דבר אחר – שחייבים גם על המקדש וגם על המשכן (כי יש סברא לחייב רק באחד – במשכן כי נמשח בשמן המשחה, ובמקדש כי הוא קדושת עולם)?

תשובה – לומדים גם וגם, כי אם הכפלות היתה רק בשביל ללמד משכן ומקדש – מספיק לכתוב את שני הפסוקים ועם אותו ביטוי (מקדש/משכן), כי הרי התורה קוראת גם למשכן מקדש וגם למקדש משכן. מזה שיש גם כפלות וגם שינוי בביטויים – לומדים שני לימודים.

[והגמרא מביאה מקומות בהם התורה קוראת גם למשכן מקדש וגם למקדש משכן].

(טז: באמצע בנקודותיים)

ב. אם נטמא במקדש לא מתחייב מיד (אונס) אלא רק אם נשאר קצת – 1. השתחווה. 2. או נשאר כדי שהשתחוואה. 3. או יצא אבל בדרך ארוכה

(למה צריך לומר גם השתחווה וגם זמן של השתחוואה?)

רבא – מדובר בשני זמנים שונים –

השתחווה כלפי פנים (להיכל) – אפילו השתחוואה קצרה (כריעה בעלמא)

מתכופף על ברכיו ואז מוריד את ראשו לארץ, כמו שאנחנו עושים ביו"כ (כך עולה בהמשך הגמרא)

השתחווה כלפי חוץ (עם הגב להיכל) – רק בזמן של השתחוואה מלאה

פישוט ידיים ורגליים על הארץ.

וכמה זמן השתחוואה ממוצעת כזו לוקחת –

דעה אחת – כדי קריאת חלק מהפסוק, מהמילה "וַיִּכְרְעוּ" (5 שניות)

[ולסיום – ברייתא שמסכמת את סוגי ההשתחוואה –

קידה – עמוד ומוריד את הראש לארץ (דורש גמישות!)

כריעה – כאמור – כמונו ביו"כ בבית הכנסת

השתחוואה (מלאה) – פישוט ידיים ורגליים)

[1] לפי החזו"א

[2] ועכשיו שיש מקור גם לטמא שנטמא בפנים, גם את הפסוק של האיסור אפשר לפרש כך (וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם – גם מי שנטמא בפנים (תוס' ד"ה תנהו, פירוש 1))

השיעור שבועות דף טז, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת גלעד בן יהודית משפחת בר-אוריין

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(יד: שורה אחרונה עד טז. 1+)

הנפק"מ:

העזרה – לאכול שם קודשי קודשים, ולחייב טמא שנכנס בכרת/עולה ויורד,

מי צריך להסכים: מלך, נביא, אורים ותומים ובסנהדרין של 71

איך מקדשים את התוספת:

הולכים עם 2 לחמים מסביב להיקף השטח החדש

[בקידוש העיר – הביאו 2 קרבנות תודה, ולקחו מכל קרבן 1 מ40 הלחמים, בקידוש העזרה – הלכו עם מנחות]

וחברי הסנהדרין הולכים אחרי נושאים הלחם, ואחריהם העם

ויש "שיר" – יוסבר בגמרא

ובסוף לגבי הלחמים – הפנימית נאכלת, החיצונה נשרפת.

כמו במשכן שהיה מלך ונביא (משה), אורים ותומים (אהרן) וסנהדרין של 71 (הזקנים)

ומניין שזה גם לדורות – וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כׇּל־כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה, ח-ט) – וכן תעשו לדורות.

מקשה רבא – והרי לגבי הכלים יש הבדל בין המשכן למקדש –

תשובה – שם יש לימוד שזה לא כמו במשכן:

דחייה – אולי תדייק אחרת: אותם במשיכה, ואילו לדורות – או משיחה או עבודה?

דחייה – אולי צריך גם משיחה וגם עבודה?

לכן יש את שני הלימודים:

(טו. שליש)

מקור – כשנחמיה קידש מחדש את ירושלים – וָאַעֲלֶה אֶת־שָׂרֵי יְהוּדָה מֵעַל לַחוֹמָה, וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת (נחמיה יב, לא)

ומה הכוונה גדולות –

אם הכוונה לקרבן גדול (פר ולא כבש) – שיכתוב פר,[1]

אלא הכוונה ללחמים הגדולים שבלחמי התודה – לחמי החמץ,

[איפה רואים שהן הגדולות:

(המקור שזאת החלוקה מופיע בגמרא שם)].

(טו. 9-)

כלומר מקריבים מנחה, מקטירים את הקומץ למזבח, ועם השיריים (שהכהנים אוכלים) – הולכים בהיקף גבול העזרה.

ולמה – צריך משהו שמגדיר את הגבול שהוא יוצר כלומר שאם יצא ממנו – ייפסל:

ירושלים – לחמי תודה – שאם יוצאים מירושלים נפסלים

אז שגם כאן ישתמשו במנחת חמץ?

תשובה – אין דבר כזה מנחת חמץ (זה אסור)

תשובה – גם זה אסור.

(טו: 4+)

תשובה – אי אפשר טכנית:

תשובה – לפני יו"ט הלחם עוד לא קדוש בקדושת הגוף (כי מתקדש רק כששוחטים את כבשי העצרת), ולכן לא נפסל ביציאה מהעזרה – שזה לא טוב.

תשובה – צריכים לקדש ביום סיום הבנייה.

תשובה – אסור לבנות את המקדש ביו"ט.

הלחמים ייפסלו בלינה (צריכים להאכל עד חצות הלילה שבמוצאי יו"ט).

תשובה – אסור לבנות בלילה.

לכן לסיכום – א"א להשתמש בחמץ כמו התודה,

(טו: שליש)

ת"ר – ארבעה מזמורי תהלים –

[זה נקרא שיר של פגעים – "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך"  (פסוק ז)

[ואגב "יושב בסתר עליון" – ריב"ל היה אומר אותו לפני שהלך לישון.

והרי ריב"ל אבר ללחוש פסוק למכה להתרפאות?

והרי לריפוי מכה לא רק "אסור" אלא במשנה בסנהדרין צ. – אין לו חלק לעולם הבא!

תשובה – שם זה כשיורק על המכה ואז אומר פסוק.

לסיכום:

להגנה – מותר,

ומעיר המאירי –

כל זה כשזה סוג של לחש,

במשנה כתוב (סוף יד.) – "ובית דין מהלכין, ושתי תודות אחריהן, וכל ישראל אחריהן"

פשט המשנה – בי"ד קודם

קשה מהפסוק בנחמיה הנ"ל –

אלא – התודות קודם

וזה כוונת המשנה – ובית דין מהלכין, ושתי תודות, והבית דין אחריהן.

איך הלכו שתי התודות –

דעה אחת – זו כנגד זו במקביל

הם הלכו מחוץ לחומת העיר, והפנימית היא הקרובה יותר לחומה.

ולפי"ז מובן שהחיצונה נשרפת כי היא יצאה מהגבול, והפנימית נאכלת – כי החיצונה יוצרת את הגבול ממנה ופנימה, והפנימית בפנים ולא יצאה.

דעה שנייה – זו אחר זו, בטור.

הפנימית היא האחורית, שקרובה יותר לדייני הבי"ד שהולכים אחרי התודה.

לפי"ז קשה – או ששתיהן יאכלו כי הם בתוך הגבול החדש, או ששתיהן ישרפו?[2]

תשובה – זה על פי נביא, ואין בזה טעם.

(וכך מוכח – כי באמת גם לדעה שהלכו במקביל – שתיהן קידשו את השטח, כך שגם שם או ששתיהן בפנים או ששתיהן בחוץ).

[1] (קרבן תודה אפשר להקריב מהבקר או הצאן)

[2] לכאורה אפשר לתרץ שהראשונה יוצרת את הגבול, כשהיא בתוך הגבול, וכך השנייה שהולכת ישר אחריה נמצאת כבר בתוך הגבול ולכן לא נשרפת.

השיעור שבועות דף טו, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לרפואת גלעד בן יהודית משפחת בר-אוריין

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(יד. תחילת הפרק – יד: שורה אחרונה)

חלק א – המשנה

חלק ב  – הגמרא

ב. רמת הידיעה הדרושה לפני

השיעור שבועות דף יד, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.