הסכת אוסלו

"האם הערבים נאמנים למדינה?" - זו התהיה שלא מרפה מהישראלים כשהם חושבים על האזרחים הערבים. בפרק הזה אנחנו נראה שלשאלה הזו יש כמה תשובות כי כשהישראלים דורשים מהאזרחים הערבים "נאמנות" הם לא תמיד מתכוונים לאותו הדבר. למעשה, יותר ממה שהממסד הישראלי וציבור היהודי דרש נאמנות למדינה, יותר נכון לומר שהוא ביקש לקבל את "אהבת המדינה" - ואת זה - באמת לא קל לקבל. הפרק יראה כיצד הערבים עברו שוב ושוב את מבחני הנאמנות החשובים וידגים שאי אפשר להכריח מישהו לאהוב אותך, במיוחד כשאתה לא ממש נותן לו או לה.

עריכת סאונד ווידאו: יעל בדרשי

צילום: אמנון האס

מדינת ישראל לא נתנה הרבה לאזרחים הערבים שלה ואפילו לקחה מהם לא מעט: אדמות וחופש תנועה. אבל, למרות הכל, המדינה הותירה להם אמצעים להיאבק על זכויותיהם כאזרחים. השימוש באמצעים האלו קצר הצלחות מסויימות ותיעל את האנרגיות הפוליטיות של האזרחים הערבים לעבר הכרה במדינה. בנוסף, המאבק האזרחי והלא-אלים יצר בקרב האזרחים היהודים את ההכרה, שהשאיפה העמוקה של האזרחים הערבים היא שיוויון. בסוף הפרק נסתכל על המאבק האזרחי הכואב ביותר של הערבים בישראל: המאבק על צדק לקורבנות טבח כפר קאסם. צדק שלא הגיע. ***הפרק כולל תיאור של טבח כפר קאסם מדקה 15:25 עד דקה 18:50***

צילום מפת כפר קאסם מתוך מאגר המסמכים של מכון עקבות: https://kafr-qasim-massacre.akevot.org.il/

צילום: אמנון האס

עריכת וידאו ואודיו: יעל בדרשי   

קבלת הפנים של המדינה לאזרחים הערבים לא היתה חמה במיוחד. אבל, היא לא מתחילה ונגמרת בממשל צבאי קשוח. בפרק הזה אנחנו נדון במנגנונים האזרחיים של המדינה, שאומנם לא פעלו באופן שיוויוני, אבל עדיין נאלצו לייחס חשיבות לאזרחות של הערבים. זה הפרק שבו נראה שמדינה חזקה היא מדינה שמחבקת את האזרחים שלה לחיקה, הם נהפכים לתלויים בה והיא הופכת להיות נוכחת בכל היבט של חייהם. בסוף הפרק נתמקד בהסתדרות הכללית - שבתקופת היישוב נלחמה על "עבודה עברית" ולאחר קום המדינה, הפכה, בהדרגה, לקבלן המשנה של המדינה בשילוב האזרחים הערבים בחברה הישראלית. כשחושבים כמו מדינה, חושבים באופן משלב.

קטעי הוידאו מתוך הסרטון: הישן והחדש בכפר הערבי (1964), בימוי: ברוך אגדתי, הפקה: ההסתדרות. הצגת הקטעים באדיבות ארכיון מכון לבון.

צילום וסאונד: אמנון האס

עריכה ודיאו ואודיו: יעל בדרשי

בדצמבר 1966 הסתיים הממשל הצבאי על הערבים בישראל. בפרק הזה נתסכל מקרוב על התהליך הפוליטי והתרבותי שהביא לקונצנזוס הישראלי נגדו. ביטול הממשל הצבאי לא נבע מכפייה חיצונית או מגל מחאה נרחב. ההחלטה התקבלה מתוך המערכת הפוליטית, כתוצאה ממאבק פוליטי פנימי שחיבר כוחות מימין ומשמאל, אשר התנגדו לפגיעה המתמשכת בזכויות היסוד של הציבור הערבי. בסוף הפרק נשאל מדוע נוצר הקונצנזוס הזה ונראה שמאחוריו היו אינטרסים ציוניים וערכים דמוקרטיים ששלובים זה בזה באופן שלא קל להבחין ביניהם. 

צילום הכרזה "יבוטל הממשל הצבאי" מהאלבום בהוצאת מכון "עקבות": הממשל הצבאי 1966-1948: אסופת מסמכים

הקלטת בן גוריון מתוך אוסף ארכיון המדינה.

המלצת האזנה

השיר "מושלים צבאיים", מילים: חיים חפר, ביצוע: רבעיית מועדון התיאטרון, 1977: https://www.youtube.com/watch?v=arzxksj4X0Y

אז מערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה הערבים התחילה עם ממשל צבאי - אבל…למה בכלל צריך ממשל צבאי? בפרק הזה נפרט את הסיבות (או התירוצים) להקמת הממשל הצבאי, נציין את הבסיס המשפטי של הממשל, ננסה לשחזר עבור המאזינים איך זה היה לחיות תחתיו ומה היה יכול לקרות למי שלא נשמע להוראותיו. בהמשך הפרק נשווה בין הממשל הצבאי על הערבים בישראל לזה שקם בשטחים אחרי 1967, ונראה, שלמרות הדמיון, יש שוני ברור לכל: הממשל הראשון הוקל עם הזמן, והשני רק החמיר. 

צילום המפה מתוך הספר בהוצאת מכון "עקבות": הממשל הצבאי 1966-1948: אסופת מסמכים

צילום חיילים ופלסטינים במחסום ארעי מתוך הסרט מחסומים (2003) בבימוי יואב שמיר

ברוכים השבים לעונה השלישית של הסכת אוסלו ששמה, "הממשל הצבאי". בעונה זו אנחנו נחזור להתחלה של מערכת היחסים הלא פשוטה בין המדינה היהודית לאזרחים הערבים ונתמקד במשהו שיותר מדי ישראלים לא יודעים: משנת 1948 עד שנת 1966, המדינה הטילה על רוב האזרחים הערבים ממשל צבאי. באותם שנים גם החל תהליך ההשתלבות של הערבים במדינה וגם על זה נדון בעונה הזאת. יש בזה שינוי מרענן, סוף סוף אנחנו מתעסקים בתהליך שעדיין מחזיק מעמד, למרות שיש מי שרוצה להרוס אותו. בסוף הפרק נראה כיצד חוזה המדינה בעצמו, חזה שהערבים יהיו במרכז הפוליטיקה שלנו.

זה קורה! העונה השלישית של הסכת אוסלו כמעט פה! תכינו תעודות זהות כחולות!

17/09/2026

פרק שמיני: עידן הקונספציות

שבעת הפרקים של העונה עד כה הביאו אותנו לרגע הזה: הבנו שחמאס היא תנועה ג׳יהאדיסטית, ושהיא לעולם לא תכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל. כשמוספים לזה את הרטוריקה המשיחית של סינוואר בשנים האחרונות - פתאום 7 באוקטובר נראה כמעט בלתי נמנע. אז איך בכל זאת לא ראינו את זה מגיע?

בפרק האחרון ננסה להבין איך ממשלות ישראל שקעו עמוק כל כך לתוך קונספציות מסוכנות, מה היה חלקה של תפיסת ״ניהול הסכסוך״ בשבת השחורה, ובעיקר - מה היינו יכולים, ועדיין מסוגלים - לעשות אחרת.

האזנה נעימה.

ב-1988 קם ארגון חמאס. ב-2023 הוא המיט על ישראל את המכה הקשה ביותר שחוותה אי פעם, ועל העם היהודי את הטבח הנורא ביותר מאז השואה. המתקפה היתה מופע של אכזריות בלתי נתפסת, אך גם תוצאה של התעצמות צבאית והונאה אסטרטגית מתוחכמת. איך קם חמאס תחת הכיבוש הישראלי, ומה עשתה ישראל לאורך השנים כדי להחלישו או לחזקו? איך עזה הפכה לחמאסטן? מה בעצם ביקש חמאס להשיג במשך השנים? ומה היה משקלו ההיסטורי של יחיא סינוואר בהחלטה לצאת למתקפה ששינתה את פני האזור?

אנחנו חוזרים ל-2005 אל לב הוויכוחים בתוך המאבק הכתום: מהשרשרת האנושית, דרך הניסיון להתנחל בליבותיהם של חברי הליכוד, הקמפיין למשאל עם, כפר מימון והעתירות של המתנחלים לבג״ץ. נחקור את המתח בין הזרמים בתוך המאבק, בין מי שתמכו בגישה ממלכתית ומי שקראו לשרוף את המדינה ולא נבהלו משימוש באלימות ושפיכת חומצה על חיילי צה״ל. נראה איך ההפסד של המאבק הכתום ב-2005 הפך למנוף לבניית כוח פוליטי. איך המאבק בהתנתקות חישל והוביל את הציונות הדתית, בתוך שני עשורים, מהשוליים של החברה הישראלית להגמוניה בכנסת, בצבא, במשפט ובתקשורת.