על פילוסופיה ויהדות

הרמב"ם יוצא בפרק בסדרת התקפות מרשימה נגד תפיסת הקדמות של אריסטו וממשיכיו. בדרך אנחנו לומדים כיצד נכון לגשת באופן ביקורתי לתורות מדעיות ופילוסופיות.

הרמב"ם ממשיך בפרק את הנחת היסודות לקראת הגל השני של המתקפה על אריסטו - ומסתבר כאן שגם על פלוטינוס - בנוגע לעדיפות דעת החידוש על דעת הקדמות.

כל מי שהיה יותר מעשר דקות בבית כנסת ספרדי מכיר את האמירה של רבי חנניא בן עקשיא:

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר".

מה אנחנו יודעים על האיש? מה כוונת דבריו? באיזה הקשר נאמרו? ולמה אומרים את זה דווקא לפני קדיש?

הרמב"ם משרטט בפרק את המתח בין התפיסה לפיה העולם נובע מאלוהים בהכרח - תפיסה שעל פניו מתיישבת טוב יותר עם עמדת קדמות העולם - ובין התפיסה לפיה העולם הוא תוצאה של כוונה ורצון מצד האל. בדרך נדבר על גרמנים, על דמוקריטוס ואפיקורוס ועל השכל.

בפרק מתחיל פותח הרמב"ם במהלך שמטרתו להראות את עדיפותה של הדעה לפיה העולם מחודש ולא קדמון. בדרך נראה כיצד הוויכוח עם אריסטו רלבנטי גם לימינו.

הרמב"ם ממשיך את ההתקפה נגד טענות אריסטו וממשיכיו לקדמות העולם.

באחד הפרקים האהובים עליי בספר, הרמב"ם מנחית את מט הסנדלרים או הבעיטה לחיבורים, ותוקף בצורה מבריקה את טענות אריסטו לקדמות העולם. נראה כיצד הדבר קשור למפץ הגדול, לדקרט ולסביבון אחד שנמצא שנת אור מכאן.

לסרטון שלי על הקוגיטו של דקרט: https://youtu.be/QFryl9c0JT4

הרמב"ם ממשיך בפרק שלפנינו את ההכנות למתקפה הגדולה שלו נגד טענות הקדמות. בדרך נפגוש אמירת אגב של הרמב"ם אודות הנבואה, שתגרום לנו לקשיים לא קטנים.

בפרק מסביר הרמב"ם שאריסטו בעצמו לא סבר שיש בידו הוכחה מופתית לקדמות העולם. במהלך הדיון נראה שוב את עמדתו של הרמב"ם לפיה יש להעביר תחת שבט הביקורת כל דעה שאנו נחשפים אליה - בין אם היא של אריסטו בכבודו ובעצמו ובין אם היא חלק ממסורת ישראל. נראה גם רמז של הרמב"ם אודות הנבואה.

בפרק סוקר הרמב"ם את הוכחותיהם של אריסטו וההולכים בעקבותיו בעד קדמות העולם ונגד התפיסה שהעולם מחודש.